שרון תובל

" תערוכה זו מציגה את סדרתה האחרונה, המתאפיינת בצמצום חומר, דיוק פנימי ומונוכרומטיות דומיננטית. יצירותיה חוקרות את המתח בין הדחף הבסיסי של החיה לצמוח, לנוע ולהתקיים, לבין ההשפעה המרגיעה והמצמצמת של המדבר. האמנית משתמשת בטכניקות ייחודיות, כבציור במים עכורים, תוך שמירה על עוצמה ונוכחות על הדף.

הציור בצבע הנוזלי על גבי הנייר מותיר עקבות, כל פעולה נותרת חשופה ולכן אין מקום לטעויות, ישנו צורך בדיוק והשלמה עם כל כתם שנוצר על הדף. באותו מצב של התמקדות, תמר שוהה בהווה מוחלט, נטול מימד זמן. הדף, המכחול, היד והתנועה, יחד עם נשימות כמעט מדיטטיביות, המותאמות למשיכות המכחול, מתאחדים.

ציורי הדמויות מוצבים בתוך אבני צור שתמר אספה במכרה ברמת ערד. אבנים שנסחפו בנהר מירדן לפני מיליוני שנים. בדומה לציורים המלאים ברגש, תנועות גוף וכתמי צבע בעוצמות שונות, גם צורת האבנים עוצבה על ידיי המים, ויחד עם הציורים, ניתן לחוש באיחוד הרמוני נוזלי המתחבר היישר אל הנפש.

דמויות אדם בתנוחות בלתי אפשריות מזכירות את הרעיון הפילוסופי "גוף ללא איברים" או CSO ( Corps sans Organes) שטבעו הפילוסופים הפוסט-סטרוקטורליסטים, ז'יל דלז (Deleuze) ופליקס גואטרי   (Guattari),  

(  ז'יל דלז (Deleuze) ופליקס גואטרי (Guattari), אלף מישורים: קפיטליזם וסכיזופרניה, 1980. ) 

המדמה את הגוף כמישור שטוח, בו לאיברים אין משמעות אורגנית, אלא פועלים כצינור הולכה של תשוקה אינסופית  ,   (הגוף נטול האיברים הוא אפוא מטאפורה לאינטנסיביות של התשוקה האימננטית, זו הפועלת לשם עצמה. המודל מבטא פוליטיזציה של התשוקה. זוהי פעילות מודעת הניצבת מול מנגנונים דוגמת הקפיטליזם, המעקרים את התשוקה האינדיווידואלית מיסודה.)

 אימננטית ובלתי נשלטת ע"י מנגנונים פוליטיים וחברתיים. במעשה פוליטי זה, תמר מחזירה לגוף את השליטה על עצמו, ומאחה את הקרע בין האינדיבידואל אל תשוקתו שהחלה להתנוון ע"י חוקי הממסד המודרני.  כפי שטען הפילוסוף מישל פוקו בספרו המכונן " לפקח ולהעניש: הולדת בית-הסוהר" (1975):

 "המשמעת 'מייצרת' את הפרט; זוהי טכניקה של כוח התופסת את הפרט הן כאובייקט והן ככלי לצורך מימושו".

לא מן הסתם שתמר מתחברת אל הטבע המדברי הפרוע. חוקי הטבע השוררים בו עדיין נותרו בלתי ניתנים לשליטה אנושית ומשקפים בכך את רצוננו הפנימי בתשוקת החיים באופן חופשי, סובלני ומאוזן."