דיוקן האמן : דויד לוייתן

בשנת 1979 עבר לויתן לאמסטרדם, שם הושפע עמוקות מספרו של אלבר קאמי "הנפילה" (La Chute), שפורסם בשנת 1956, רומן שעוסק באדם עשיר שחווה התמוטטות ומביט לאחור על טעויותיו, תוך חקירה של חירות, בדידות, זרות ומשמעות.

 לויתן הקדיש לתערוכתו הראשונה בהולנד את הספר "הנפילה". חמש השנים הראשונות באמסטרדם היו תקופת מעבר עבורו, שבמהלכה חקר את סבל המין האנושי תחת עקרון "האמן המיוסר".

לויתן חווה את עקרון "האמן המיוסר" בציוריו, המייצג את סבלו של המין האנושי. 

האמן המיוסר- הידוע ביותר בהקשר זה הוא וינסנט ואן גוך, שנודע בדימויו כאמן מיוסר וחולה, תחושות שמהן נבעו רבות מהאספקטים הכואבים של חייו ונסיבות מותו. גם לודוויג ואן בטהובן, שאיבד את שמיעתו, ייצג את סבלו האישי והנפשי, שהתבטא במוזיקה שלו. אגון שילה, האקספרסיוניסט, ייצג את הסבל ואת הדחייה החברתית; הוא סולק מהעיירה שבה חי ואף נכלא בשל ציורי העירום של קטינות. פרנץ קפקא, בספריו, תיאר את תחושת הנידוי והבדידות שחווה, וחקר את הכאב הפנימי והנפשי שעמד במרכז יצירתו הספרותית.

עקרון "האמן המיוסר" יוצר דיאלוג עם סבל הקיום האנושי ומבקש לגעת בנושאים של בדידות, יצירה ,השרדות ,ותחושת ניכור.

נושאים אלו מופיעים בצורה בולטת בעבודותיו של לויתן, אשר באמצעות ציוריו מצליח לבטא את התחושות העמוקות והמורכבות של המין האנושי ולחקור את גבולות ההתמודדות עם הכאב הפנימי והחיצוני.

 לוייתן הושפע מאוד מנופי השלג של צפון הולנד, מה שהוביל אותו להתרכז בצבע הלבן ובקדושת הנצח. הוא נהג לבלות כשבועיים מדי שנה ביוון, על אי אחר, עם ציוד לציור על חמור.

בשנת 1985 עבר שינוי מהותי בעבודתו, שחרר אותו מ"תקופת האמן המיוסר". למרות זאת, הצבעים העזים נותרו חלק מהותי מהנוף הים-תיכוני בציוריו. בשנת 1992 קיבל אזרחות הולנדית והחל לעבוד גם בפריז. במהלך השנתיים הבאות עבד ולן לסירוגין בפריז ובאמסטרדם, ולבסוף שב לישראל בקיץ 1994. מאז שובו לישראל, צבע הלבן חדר לעבודותיו והפך לדומיננטי, ולעיתים פורצים מתוכו צבעים עזים כמו אדום ואפר, המיוחסים לאוויר ומים.

תהליך הציור

כאשר דויד לוייתן מתחיל ציור, הוא לעולם אינו יודע כיצד ייראה בסופו של דבר, ולא ברור לו אם הציור יהיה מופשט או אם דמות כלשהי תופיע מתוך הבד. לדבריו, זו הרפתקה ללא דרך מוצא. לעיתים, הוא מתמקד בנושא מסוים, כמו הנושא "אלמנות מלחמה", הקרוב ללבו. במקרה כזה, הוא יודע מראש שתהיה התמודדות עם דמויות נשיות, אך אינו יודע כיצד הן יופיעו, באיזו תנוחה והבעה, ובאיזה סדר. הקומפוזיציה, התנועה והקצב משתנים לעיתים תכופות תוך כדי עבודה. עבודתו של לויתן נשמרת באותנטיות מוחלטת, והוא אינו מנסה להתאים את יצירתו לזרם אופנתי בעולם האמנות.

לוייתן כותב גם שירה, שהיא סוג של "פלירטוט" עם ציוריו. השירה משקפת את תחושותיו וחוויותיו במהלך תהליך היצירה ובסיום הציור, והכתיבה גם משמשת אותו כ"יומן חיים" המתעד את עבודתו ואת חייו.