הציורים בתערוכה מתאפיינים בפרטים עדינים ובאיכות פיגורטיבית. תהליך העבודה שלה מתחיל בהתבוננות מעמיקה ומתמקד בעצים מקומיים, עם דגש על הקמביום ובתהליכי הצמיחה של העץ: השכבות, השורשים, הגזע והעלים. עצי הדקל, שהובאו לישראל לקישוט גינות תל אביב, תמיד נתפסו כסמל של הגנה ושלווה בתוך הדינמיות העירונית. האור והצל משתלבים בציורי הדקל והאקליפטוס של האמנית. עצי הברוש, המופיעים כבודדים על קונטרסט עז, נושאים משמעות ישראלית של זיכרון ושכול. ברוש המצויר על רקע אדום בוהק מגלם כאב לצד עוצמת הישרדות, ומדגיש את המורכבות שבין אובדן לעמידות.

דימוי חוזר נוסף הוא גדם עץ ערום מעלים, המוצג על רקע שחור. גזעו המעובד בעדינות חושף את הגדם, שסיפורו משדר את סיפורם של חיים שנקטעו, ומשמעותו מצויה גם במה שנדמה כשלב הסיום של הדרך.

שולי נולדה בברזיל ועלתה לישראל, כשהיא נושאת עמה זיכרונות חזותיים ונפשיים מנופי ילדותה. הנופים העשירים של ברזיל – יער האמזונס, יערות הגשם, ביצות הפנטנאל, עצי הקאפוק (Ceiba pentandra) וסוואנות הסראדו – הותירו חותם עמוק בנפשה, ועיצבו את עולמה הוויזואלי. דימויים אלה ממשיכים ללוות אותה גם ביצירתה כיום, כשהם משתקפים בתפיסות של טבע, זהות ומשמעות.

אמנות הייתה חלק בלתי נפרד מחייה כבר מגיל צעיר. אמה, שהכניסה אותה לעולם האמנות עוד לפני שלמדה לקרוא ולכתוב, חשפה אותה ליצירות של האימפרסיוניסטים והציתה בתוכה את התשוקה ליצירה.

האמנית פיתחה מגוון פרקטיקות וטכניקות, כולל עבודה ייחודית בזכוכית. החיבור לזכוכית נטוע בסיפור משפחתי טראומטי של  בריחתם של משפחתה מגרמניה בעקבות אירועי ליל הבדולח.ליל הבדולח, שהתרחש בליל ה-9 בנובמבר 1938, היה פוגרום נרחב נגד יהודים בגרמניה ובאוסטרליה, שבוצע בהכוונה של המשטר הנאצי. במהלך הלילה, הושמדה רכוש יהודי, כולל חנויות, בתי כנסת ובתי מגורים, אלפי יהודים נעצרו ונפגעו, רבים מהם נהרגו. האירועים סימלו את תחילתה של הגזירה הרודנית הגרמנית נגד יהודים והיו שלב משמעותי בדרך לשואת היהודים. 

העבודה עם זכוכית ושאריות עץ, היא אוספת אותן מנגריות בדרום תל אביב לפני שהן מושלכות לאשפה, מביאה עמה כל חומר עם תצורתו הייחודית. יצירות נוספות הן האסמבלז'ים, שבהם יש מתח תחבירי – נע בין פירוק להרכבה, ומובילים ליצירת אובייקטים המאחדים את כל חלקיהם לכדי שלם החורג מסך מרכיביו.

קיים בעבודותיה דיאלוג ייחודי בין אמנות פלסטית לקראפט. זיקתה לטבע ולאמנות ניכרת בשילוב בין אסתטיקה למסר חברתי המעורר מודעות להשלכות של צרכנות בלתי-נדלית בעולם המערבי, תוך שהיא מקיימת את עידוד השימוש החוזר בחומרים כדרך חיים של "יש מאין".

 אמנים מהעבר, שבעבודותיהם נגעו בנושא העץ, השפיעו רבות על עולם האמנות. ביניהם ג'ורג'יה אוקיף, אשר ייחסה לכל פרט בטבע ערך רגשי ואסתטי, והצליחה להפוך כל פרט לאובייקט בעל משמעות עמוקה. השפעה נוספת ניכרת ביצירותיו של קרל בלוספלד, שהיה ידוע בתצלומיו המיקרוסקופיים של צמחים ועצים, שבחן את מבני הצמחים והעצים באופן מופשט וצורני. עבודותיו של בלוספלד שואבות את הצופה לחשיפה והתבוננות מחדש בעולם סודות הטבע.

בדרכה, שולי בורנשטיין-וולף מציגה את העץ לא רק כאובייקט טבעי, אלא הופכת אותו למטאפורה סימבולית המחברת בין העבר, ההווה והזיכרון, ובכך יוצרת שפה אישית וייחודית. דרך הציור והפיסול, העץ הופך לחלק סימביוטי בלתי נפרד מההקשרים של יומן חייה, ומוביל את הצופה לעולמה הפנימי.