יהרג ואל יעבור
שיטת הרמב“ם ואונס
מיכאל ריטש
ע“ז נד• איזהו נעבד? כל שעובדים אותו בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון. האי אונס היכי דמי? כו‘ אמר רמי בר חמא כו‘ כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמתו דידיה. מתקיף לה רבי זירא: אונס רחמנא פטריה, דכתיב: (דברים כב) ולנערה לא תעשה דבר. אלא אמר רבא: הכל היו בכלל לא תעבדם, וכשפרט לך הכתוב: (ויקרא יח) וחי בהם ־ ולא שימות בהם, יצא אונס, והדר כתב רחמנא: ולא תחללו את שם קדשי, דאפילו באונס, הא כיצד? הא בצנעא, והא בפרהסיא. כו‘ ע“ש.
באמת קריאת הגמרא קשה. שאמר ”אלא אמר רבא“, משמע שרבא קיבל אתקפתא דר“ז, אבל מה ענה לו אח“כ? ולמה הזכיר וחי בהם, הלא העיקר אצלו שחולק על ר“ז, וע“י פסוק ולא תחללו איכא איסור ע“ז והבהמה נעבדה. ואפילו אי נימא דס“ל רבא כר‘ ישמעאל, כמו שהעיד הרי“ף בפ‘ בן סורר ומורה ותוס‘ כתובות יט• (דלא כתוס‘ הכא), מ“מ מה ענין לנו הכא? וע‘ תוס‘ הכא באריכות והריטב“א, וצ“ע.
ויש לי להציע פירוש לפי שיטת הרמב“ם בהל‘ יסה“ת פ“ה. ואביא מקצת תפיסת דבריו, דהתם הוא חידש ג‘ ענינים. א) שכל דין מסירת נפש, אפילו על הג‘ חמורות, הוא ממצות קידוש השם ושלא לחלל השם. ב) שאם עבר הנאנס ולא מסר נפשו, הוא חילל השם ח“ו, אבל פטור הוא מן העונש על העבירה. שגזה“כ הוא מפסוק ולנערה לא תעשה דבר ופסוקים אחרים שאין עונש ב“ד ולא קרבן ולא כרת למי שעבר משום שאנסו אחר. ג) אבל במתרפאים אינו כן, שגם בהם כתב שיהרג ואל יעבור על הג‘ חמורות, אבל בהם אם עבר ולא נהרג, כתב שיש בהם העונש הראוי לו. ע“ש כל לשונו ודוק היטיב.
ושיטת הרמב“ם נראה כשיטת ר‘ זירא בגמרא שהבאתי. שזה פירושו בפסוק ולנערה לא תעשה דבר, שמשמע לו שכולל מי שאנס נערה מאורסה ע“י שימיתנה אם לא תשמע לו. וודאי לא הות לה להסכים, שג“ע מן הג‘ חמורות (וע‘ בכ“מ התם דלא ס“ל לרמב“ם בהיתר קרקע עולם או הנאת עצמו לגבי הג‘ חמורות, א“נ מיירי שנאנסה לעשות מעשה כמו שהציע תוס‘ בכל מקום). מ“מ גמרינן מן הפסוק שנקראת אונס ורחמנא פטרה, ואין עליה תוצאות העבירה. ולכן ס“ל לר“ז דהה“נ בנידן דידן, ואין הבהמה נקראת נעבדה, שאין על נאנס תוצאות העבירה של ע“ז.
אין דין זה דומיא לדין אונס בכל התורה כולה. שבכל מקום פירשו חז“ל אונס בשם ”מאי הוה ליה למעבד“. אבל א“א לומר כן הכא, שעבר על דין יהרג ואל יעבור, ופשוט דהוה ליה למעבד שאני ממאי דעבד. מ“מ עדיין יש שיווי בין זה לסתם דין אונס. שכל דין אונס היינו שאין המעשה שלו, כאילו לא עשאה. ובסתם אונס זה מטעם דמאי ה“ל למעבד, כאילו לא היה לו בחירה חשובה, ולכן אין המעשה נתייחס לו. אמנם הכא הדין נמי הכי אבל מטעם אחר, שהמאנס הכריח המעשה, ואין הרצון מן הנאנס אלא מן המאנס. ונמצא נמי הכא כאילו אין המעשה שלו. וזה דומיא קצת לדין שליחות לדבר עבירה.
משא“כ במתרפאים, התם ליכא מאנס אחר, והרצון שלו והאחראיות, כמש“כ הרמב“ם.
לפי ר‘ זירא, פשוט שאין כח בפסוק ולא תחללו את שם קדשי להחזיר דין ע“ז למקומו. שאפילו קודם הפסוק לא היה מותר לעבור. אלא הדין הוא יהרג ואל יעבור, ודינו של אונס הוא אע“פ שלא עשה כהוגן. לכן מה יעשה הפסוק להסיר דין אונס, שעדיין עשה מחמת רצון המאנס, ועדיין עשה שלא כהוגן, ומה בכך שעשה שלא כהוגן יותר. לכן התקיף, שלשיטתו אין מקום כלל ליקרא הבהמה נעבדה.
על זה השיב רבא. קאמר ”אלא“, דאה“נ מצב הפסוק הוא כמו שהבין ר“ז, שהיא הסכימה ליאנס כדי להציל חייה, והבנת הפסוק הוא דאונס רחמנא פטריה, כפשוטו של המקרא. אבל אין הבנת הפסוק כמו שהבין ר“ז, מין חדש של אונס. אלא הפסוק מסביר אונס כמו כל אונס שבתורה, דמאי ה“ל למעבד. שרבא הבין פסוק וחי בהם כמו שהבין ר‘ ישמעאל. וע‘ תוס‘ בכתובות יט• שהבינו שההיתר היינו בכל ג‘ חמורות, לא בע“ז לחוד. והפסוק מוסיף על פסוק וחי בהם, כמו שהזכיר רבא בדבריו.
וצ“ל שר‘ ישמעאל לא הבין פסוק של וחי בהם כמו שהבין ר“ז, כרש“י בפ‘ בסו“מ סנהדרין עד•, שהקב“ה מחשיב נפש ישראל יותר ממצות התורה. שאין סברא זו נכונה רק בשאר מצות ולא בג‘ חמורות. פשוט שאין סברא כזו ברציחה, דמאי חזית כדאיתא בגמרא התם. ואף לא בג“ע המוקש לרציחה. ונ“ל כן אף לא בע“ז החמורה מאד, ופשוט לכ"ע שכל אלו חשובות לקב“ה יותר מנפש ישראל. אלא צ“ל שר‘ ישמעאל הבין פסוק וחי בהם כמין אונס בהבנת הפסוק שלנערה לא תעשה דבר, דמאי ה“ל למעבד. ור“ל שאין הקב“ה דורש מן אדם להעמיד עצמו ולמסור חייו, אפילו על דברים חשובים מאד. והרי הוא כמו שיור במצות, כמו לבזבז יותר מחומש במצות עשה, שאין הקב“ה דורש זה מאדם, ואפילו בג‘ חמורות. וזה הוא החידוש ג“כ של פסוק ולנערה לא תעשה דבר, שאין לה חטא מות, שאין הקב“ה דורש זה ממנה. ואונס כזה פטור גמור ומותר. (וצ“ע אם לפ“ז שייך מדת חסידות למסור נפשו, כעיקר רצונו יתברך, דלא כשיטת הרמב“ם לפי ההלכה.)
ועל זה ממשיך רבא (ור‘ ישמעאל) דפרהסיא שאני. שבחילול השם בפרהסיא אין הקב“ה מוחל, ואין היתר לישראל לשייר לעצמו חייו במקום חילול השם. וזה תנאי במצוה עצמה, שבפרהסיא ליכא אונס אלא פשיעה, ולא אמרינן ביה מאי ה“ל למעבד. לכן אם הישראל עבר הוא עבר על המצוה עצמה, וחייב סקילה, ואז הבהמה נקראת נעבדה.
נמצא שיטת רבא שקידוש השם הוא אביזרא דמצות, הוא תוצאת שיטת ר‘ ישמעאל דוקא. שלר“ז ולכל מי שמבין וחי בהם לא מדין אונס אלא מדין חשיבות נפש ישראל, א“א לקשרו לפסוק ולנערה לא תעשה דבר דפשוט דמיירי במין אונס. וא“כ אפילו כשקידוש השם מחייב מסירת נפש, א“א לה לגרוע כח של פסוק ולנערה כו‘, להחזיר חיובי העבירה למקומם.
סנהדרין עד: בן נח מצווה על קדושת השם? ־ אמר אביי, תא שמע: שבע מצות נצטוו בני נח. ואם איתא, תמני הוייןִ. אמר ליה רבא: אינהו וכל אבזרייהו (פירש“י דאם אומר לו לעבור על אותן מצות או יהרג, ואם לא יקדש את השם, יעבור עליהם כו‘ ע“ש).
הנה נראה שאביי ורבא התם חלקו באותה מחלוקת של ר“ז ורבא דהכא. שלאביי קידוש השם הוא דין עצמאי, ואין עבירת הלאוים עצמם תלויה בה, אבל לרבא אם עבר על קידוש השם, עבר עליהן כמו שפירש“י. ורבא לשיטתו, שקידוש השם הוא תנאי בתוך המצות דומיא לדין וחי בהם, שזה ממעט וזה מרבה.
והנה הרמב“ם הביא בספה“מ עשה ט‘ ראיה שקידוש השם הוא מצות עשה מדברי אביי, ולא חש למה שרבא חולק. וי“א מאחר דקיי“ל כאביי שאין בן נח מצווה, כדאיתא בהלכות מלכים. ועוד לא קיי“ל כרבא במס‘ ע“ז, ויש תירוצים אחרים לאמוראי באותה גמרא וכפסק הרמב“ם עצמו ע“ש.
ותוס‘ בסנהדרין הקשה שאין לנכרי וחי בהם, וא“כ בלא קידוש השם תיפוק ליה ליהרג ולא לעבור, דמנין להם היתר פיקוח נפש. אמנם לאביי (לרמב“ם) י“ל דלא קשיא, שאונס שאני כמש“כ הרמב“ם מפסוק ולנערה לא תעשה דבר, ולכאורה הה“נ נכרי דמאי שנא. וכ“ש לרבא לק“מ, שהוא הבין וחי בהם כר‘ ישמעאל, שהוא שיור במצות, ואין הקב“ה דורש מאדם כ“כ, והה“נ מבן נח.
ובראיה מנעמן דהתם, הגמרא חילק הא בצנעה הא בפרהסיא. ולרמב“ם צ“ע, דאיבעיא דגמרא אם יש קידוש השם לנכרי, לכאורה ה“ל לכלול בין פרהסיא בין ג‘ חמורות, שכל זה הוא נקרא בשם קידוש השם לשיטת הרמב“ם (דלא כמלחמות). ואליביה ליכא חילוק בין ג‘ חמורות לשאר בפרהסיא. דמסברא ה“ל לב“נ למסור נפשו על כל ז‘ מצותיו, וכמש“כ בגמרא, הני וכל אבזרייהו. ומאי חילוק פרהסיא איכא?
אבל לפי הנ“ל ניחא. שכבר אמר הגמרא שאפשר ליחייב ב“נ על קידוש השם דוקא אליבא דרבא, שקידוש השם הוא אביזרא דמצות. והצעתי שזה שייך דוקא אליבא דר‘ ישמעאל, וא“כ אין חיוב אלא בפרהסיא ודו“ק.
לפ“ז יש לי ליישב קושית תוס‘ והראשונים על אסתר. שהראשונים נתנו תירוצים ע“ש, אבל לרמב“ם לכאורה איך לנו למצוא ידיים ורגלים בבית המדרש. שהוא לא הביא דין קרקע עולם כלל, כמו שכתבתי בשם הכסף משנה, וס“ל שסברת הנאת עצמו מהני דוקא לדין פרהסיא לא לג‘ חמורות. ואפילו אם נאמר אולי י“א שאסתר לא היתה אשת איש, למ“ד שהיתה אשת איש מא“ל? (אא“כ י“ל דס“ל כר“ת שאין דין ג“ע באשת איש ונכרי.) אבל לפי הנ“ל ניחא, שי“ל שלרבא דס“ל כר‘ ישמעאל, וחי בהם מתירה אפילו אם היתה אשת איש (אם לא שיש מדת חסידות כמש“כ לעיל), ולא הוצרך לתרץ אלא דין פרהסיא. אבל כל מי דס“ל דלא כר‘ ישמעאל (וכדקיי“ל למעשה), ס“ל שאסתר היתה פנויה.
ע‘ יומא פב• ושם, שר‘ ישמעאל לומד דין פיקוח נפש מבא במחתרת, ולא מפסוק וחי בהם. שלפי מש“כ, לדעתו אין הפסוק וחי בהם מתיר אלא החולה עצמו, אבל לא פיקוח נפש מאחרים. וק“ק לי שאולי משמע התם שרבא חולק.
וע“ע סנהדרין עד•, שרבא הוא האוסר ישראל להרוג ישראל אחר אפילו ע“י אונס מיתה, ולכאורה זה לא כר‘ ישמעאל לפי הנ“ל, וצ“ע. אבל י“ל דגרסינן רבה ע“ש הגמרא לפנינו.
וגמרא כתובות ג: ז“ל אמר רבה, דאמרי: בתולה הנשאת ביום הרביעי, תיבעל להגמון תחלה. האי סכנה? אונס הואִ! משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה. ולידרוש להו דאונס שריִ כו‘ ע“ש, שמשמע מן הגמרא שבאונס ליכא דין תיהרג ואל תעבור בנערה מאורסה, ולדידן יש להבין המשנה באופן פשוט יותר, בלא קשיא ותירוץ דלידרוש להו כו‘, וכמש“כ הראשונים ע"ש, וצ“ע. מ“מ, לכאורה אפשר לומר דסוגיא התם כרבא ור‘ ישמעאל אף אם לא קיי“ל הכי, וסוגיות מתחלפות, שכן דרכו של הרמב“ם (ורש“י, דלא כתוס‘ וש“פ שלעולם מכריחים מסקנות כל הגמרות להתאים זו עם זו), כידוע מכסף משנה ומגיד משנה בכמה מקומות.