הלל - שם ה‘ והכרת השגחתו
מיכאל ריטש
”כי שם ה‘ אקרא, הבו גודל לאלהינו“ (פ‘ האזינו)
פרק קיג
א הללויה ׀ הללו עבדי ה’ הללו את שם ה’: ב יהי שם ה’ מברך מעתה ועד עולם: ג ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה’: ד רם על כל גוים ׀ ה’ על השמים כבודו: ה מי כה’ אלהינו המגביהי לשבת: ו המשפילי לראות בשמים ובארץ: ז מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון: ח להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו: ט מושיבי ׀ עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה:
הערות: הללו עבדי ה‘ - שם רבם עליהם, ע‘ לקמן. את שם ה‘ - כל דבר שבעולם שאפשר להכיר השגחת הי“ת עליו, שמאת ה‘ היתה זאת, מיקרי שם ה‘ עליו. ורצונינו שנהיה השגחתו גלויה מאד, על הכל כמו שהיא עלינו , לראותה בכל דבר ולשמוח בה. יהי כו‘ מבורך - שיהא ריבוי בגילוי השגחתו. מעתה ועד עולם - עד כאן לא היתה גלויה כ“כ. אנו מתפללים שתהא גלויה מכאן ואילך בכל זמן בלא הפסק. ממזרח שמש עד מבואו - ובכל מקום שבעולם, כל תחת השמש. מהולל - יש הל לשון אור כגון איוב כט(ג) בהלו נרו. רם כו‘ על השמים כו‘ - שהוא מעולה מאד על כל כוחות עוה“ז, המגביהי לשבת. המשפילי לראות - אפ“ה השגחתו למטה. בשמים כו‘ - אפילו שמים מיקרי השפלה לגבי קב“ה, וכ“ש ארץ. מעפר כו‘ מאשפות כו‘ - עפר לא היה חשוב עדיין, ואשפה אין חשוב עוד. מעפר דל, מאשפות ירים אביון - דל מי שאין לו, ואביון התאב לכל דבר לפי שהיה לו ואין לו עוד. להושיבי - בקביעות. עם נדיבים - לא רק שא“צ ליקח מאחרים, אלא אף להיות מי שקבוע בו שיתן וינדב לאחרים. עם נדיבי עמו - גדולי הדור, שנותנים כל חייהם להי“ת ולעמו. אם הבנים - אפילו להיות מקור נדיבות ונתינות מגופו, כל זה עושה הקב“ה, מעפר ומאשפה למקור ברכה ממש. שמחה - ע‘ רמב“ן עה“ת שמות כה(כט) אשר ”ש“ ו“צ“ אותיות מתחלפות. וי“ל יש קשר שמחה\צמחה, וכן שש\צץ, ועשב\עצב (ע‘ קללות אדם הראשון וחוה).
פרק קיד
א בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לעז: ב היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו: ג הים ראה וינס הירדן יסב לאחור: ד ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן: ה מה לך הים כי תנוס הירדן תסב לאחור: ו ההרים תרקדו כאילים גבעות כבני צאן: ז מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב: ח ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים:
הערות: בצאת ישראל כו‘ היתה יהודה לקדשו כו‘ ממשלותיו - לפנים היתה שהיה שם ה‘ נקבע על ישראל לעין כל. הים ראה וינוס כו‘ ההרים כו‘ - כתיב וידעו כל עמי הארץ אשר שם ה‘ נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח(י)). ואז אפילו הבריאה עצמה, מים ואבן, יראו ממנו. וכן מצאתי בפירוש הרש“ר הירש. מה לך הים כו‘ - ואם תשאל אותם למה ברחו? הלא יש להם תכלית מבוראם, וודאי אין ראוי להם לברוח מבשר ודם. הם יענו מלפני אדון חולי ארץ - שראוי לברוח מבוראם, מלפני אלוה יעקב - ששמו והשגחתו נקראו על עם ישראל. ההופכי הצור אגם מים - אולי ר“ל זה לזה וזה לזה, לכן ברחו כולם.
פרק קטו
א לא לנו ה’ לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך: ב למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם: ג ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה: ד עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם: ה פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו: ו אזנים להם ולא ישמעו אף להם ולא יריחון: ז ידיהם ׀ ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו לא יהגו בגרונם: ח כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם: ט ישראל בטח בה’ עזרם ומגנם הוא: י בית אהרן בטחו בה’ עזרם ומגנם הוא: יא יראי ה’ בטחו בה’ עזרם ומגנם הוא: יב ה’ זכרנו יברך יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן: יג יברך יראי ה’ הקטנים עם הגדלים: יד יסף ה’ עליכם עליכם ועל בניכם: טו ברוכים אתם לה’ עשה שמים וארץ: טז השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם: יז לא המתים יהללו יה ולא כל ירדי דומה: יח ואנחנו ׀ נברך יה מעתה ועד עולם הללויה:
הערות: כך היה כשהקב“ה הראה לנו פנים צהובות. אבל בזמן גלות והסתר פנים אפשר חילול שם שמים ח“ו, לכן טענינן לא לנו כו‘ - לא מפני זכויותינו. אלא לשמך כו‘ למה יאמרו כו‘ - שיש חילול השם כשעמו בצרה, מאחר שעדיין ידוע שהם שלו וששמו עליהם. איה נא אלהיהם - שיאמרו ח“ו שאינו משגיח ואינו יכול. כל אשר חפץ עשה - שאין זה אמת כלל, אלא הוא כל יכול. עצביהם - ואדרבה, אלהיהם של האומות אינם משגיחים ואינם יכולים, לכן נקראו עצביהם, שאינם משלימים תקות עובדיהם. כסף וזהב - מחומר גשמי. ועוד מעשה ידי אדם - ומוגבלים מכח אדם. פה להם ולא כו‘ עינים כו‘ כו‘ - ודאי שלא רק עבדו הצלם לחוד. אלא חשבו שיש כוחות בעולם או בשמים וכל צלם בדמות אחד מהם (מ“מ אף זה באמת מעשה ידי אדם, כלומר שלא ביקש אותה כח להיות נעבד, ואין קשר באמת ע“י העבודה בין הכח לאדם, אלא הכל בא מצד האדם), לכן נאמר כאן שכשם שיש לצלם אברים לחוש ולעשות, ואפ“ה אינו יכול כלל להשתמש בהם, כך הכח שבעולם רק שליח וצינור מאת הי“ת ואין לו שום בחירה לעשות חפצו של עצמו, ויש לו אברים כביכול ר“ל כוחות מ“מ אינו יכול להשתמש בהם בבחירתו כלום. ודומה לזה מצאתי בפירוש הרש“ר הירש. כמוהם יהיו עושיהם - כמש“כ הרמב“ם בהל‘ תשובה פרק ט‘, שמי שמורד ואינו רוצה לעשות מצות, הקב“ה מענישו להגדירו בטרדות וחלאים וחוזר ומגדירו עד שאין לו כח ופנאי לעשות שום דבר, ונמצא עושיהם כמוהם. ישראל בטח בה‘ - אבל לא כן ישראל הבוטחים בה‘ ויודעים שכל הכוחות שלו הן. עזרם - ה‘ נותן להם כח לעשות חיל מעצמם. ומגינם - והוא יתברך עושה בשבילם ג“כ לעכב צרות. ישראל כו‘ בית אהרן כו‘ יראי ה‘ - נזכרו הכא, ולקמן יאמר נא ישראל כו‘ יאמרו נא בית אהרן כו‘, ע‘ הפירושים על מי הם יראי ה‘, למעלה מכהנים או משאר האומות. מ“מ לכ“ע כיתות איכא, בוטחים בה‘ כפי מדרגותיהם. יברך את בית ישראל כו‘ בית אהרן כו‘ יראי ה‘ - וכפי בטחונם כך הקב“ה מברכם ומרבה השגחתו עליהם. והבוטח בה‘ חסד יסובבנהו (תהילים לב(י)), כפי מדרגתו. הקטנים עם הגדולים - אולי קאי על יראי ה‘ לחוד, שאף בתוך הכת יש גדולי אמונה וקטני אמונה. שקטנים ממש דהיינו בניהם נזכרו בסמוך. ברוכים כו‘ עושה שמים וארץ - והכל שלו. והארץ נתן לבני אדם - עד חצי המלכות וינתן לך, אין דבר תחת השמש שאין רצונו יתב‘ לגלות שמו ושכינתו עליו וליתן לנו תחת ממשלתינו. ודוקא אחר הברכה (ברכות), ר“ל אחר בטחון בה‘ והכרה שהכל בא ממנו יתב‘. לא המתים כו‘ יורדי דומה - לא רק המתים ממש אלא אפי‘ הנזכרים לעיל שהגדיר ה‘ סביבם עד שאין עוד יהגו בגרונם ונעשו דומה. והרש“ר הירש פירש שזה להיפך מעובדי ע“ז שנקראו אלילים ועצבים שעיקר עבודתם במיתה והפסד, ולדעתם אלו עיקר גבורת אלהיהם. אבל הקב“ה אינו כן, והוא יתברך בחר חיים לנו וזה גבורתו. לא כו‘ יהללו יה כו‘ ואנחנו נברך יה - מבואר שלהלל ולברך קרובים בהבנה. מעתה ועד עולם - כמו בריש הלל יהי שם ה‘ מבורך מעתה כו‘, אחר שבירך אותנו וגילה השגחתו עלינו, יכולנו לברכו כראוי.
פרק קטז
א אהבתי כי ישמע ׀ ה’ את קולי תחנוני: ב כי הטה אזנו לי ובימי אקרא: ג אפפוני ׀ חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא: ד ובשם ה’ אקרא אנה ה’ מלטה נפשי: ה חנון ה’ וצדיק ואלהינו מרחם: ו שמר פתאים ה’ דלותי ולי יהושיע: ז שובי נפשי למנוחיכי כי ה’ גמל עליכי: ח כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי: ט אתהלך לפני ה’ בארצות החיים: י האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד: יא אני אמרתי בחפזי כל האדם כזב: יב מה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי: יג כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא: יד נדרי לה’ אשלם נגדה נא לכל עמו: טו יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו: טז אנה ה’ כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי: יז לך אזבח זבח תודה ובשם ה’ אקרא: יח נדרי לה’ אשלם נגדה נא לכל עמו: יט בחצרות ׀ בית ה’ בתוככי ירושלם הללויה:
הערות: עד כאן דברנו על ישראל בכלל, ויש להם טענת חילול ש“ש כמש“כ, ששמו עליהם. אבל מה יהא באיש יחיד מישראל כמו דוד בין שונאיו. האם יש השגחה אפילו על יחיד כזה. וודאי אין מי שיידע מצבו, ומה חילול השם איכא, או קידוש ישם בהצלתו? על ענין זה נאמר: אהבתי כי ישמע כו‘ כי הטה אזנו - פנה לשמוע כביכול וקודם היה בהסתר כאילו אינו שומע. ובימי אקרא - פירש“י בימי צרתי אקראנו ובימי גאולתי אשבחנו עכ“ל, כל יום לפי מה שהוא ולעולם אקרא בשמו. אפפוני כו‘ מצאוני כו‘ אמצא - צ“ע. ובשם ה‘ אקרא - בצעקה. לשון קריאת שם אית ג“כ בתרומה או בנדר. וקריאה בפעם ראשונה שקובע השם היינו קריאת שם ואח“כ במכיר שם שהיה כבר וקוראו היינו קריאה בשם. והכא ר“ל שאומר הכרתו, שאין הצרות והמצב מקרה ח“ו אלא השגחה מהי“ת. לכן בסמוך ג“כ בשם ה‘ קרא על הצלתו, וכמו שפירש“י שהבאתי. שעיקר פירוש הלשון הוא לקבוע שם ה‘ על מה שקרה, וממילא גם צעק לו בשעת צרה והודה לו בשעת הצלה. ונראה לי שזה גופה מביא הצלה. שע“י הכרתו וקריאת שמו, שמו יתברך נמצא על המצב בגילוי ולא עוד בהסתר. ובאמת זה לבד יכול לשנות כל המצב מרע לטוב, שבמקום גילוי שמו אין כח לרע. וכן בגמ‘ נדרים ח: ז“ל מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה, ורשעים נידונים בה עכ“ל. שאותה גילוי ממילא טוב לאלו ורע לאלו. וכן מצאתי באור החיים שמות יא(ד) ע“ש, שגילוי שכינתו יתב‘ הרג בכורי מצרים וקידש בכורי ישראל. וע“ע סוכה לז: לגבי תנופות שתי הלחם ונענועים של לולב ז“ל אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו (פירש“י מצוה זו אנו עושין לשמו, כן מראה בהנפתו). במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים עכ“ל. ואין הפירושים חולקים, אלא זו תוצאה מזו, שמאחר שהנענוע מראה שרוחות ושמים וארץ כולם שלו, ממילא נעצר כל רע מהם. וע“ע דברי ספר החינוך על שרשי מצות ברכת המזון, ואכמ“ל. אנה כו‘ - לקמן פירש ראב“ע שהלשון פעם פיוס ופעם לשון תודה. ויל“ע אם מקושר ללשון אמנה לכן דגש בנו“ן, כלומר לשון הכרת השגחה. שובי נפשי למנוחיכי - איני צריך לדאוג עוד כלל. גמל - הלשון גמל קשה להסביר: לשון תשלום לשון יניקת תינוק לשון בישול פירות. ונ“ל שמקושר ללשון גמר, והאותיות דומות כידוע. וע‘ בראשית כא(ח) ויגדל הילד ויגמל, ת“א ויתחסיל, וכלשון חסל סידור פסח. והכא ר“ל תשלום גמור ותשובה גמורה לצעקה. וע‘ תהילים קלא(ב) כגמול עלי אמו. שבלי האם אין לתינוק כלום, ועל ידי יניקתה יש לו כל צרכו ממש וא“צ עוד. כן הוא מהי“ת: כי חלצת נפשי ממות כו‘ מן דמעה כו‘ מדחי - שבלי עזרתו הוא נמסר למות וכליון גמור, וע“י עזרתו אף אינו בוכה ואף אינו נדחה קצת במהלכו. ועד כדי כך שאתהלך לפני ה‘ - כאברהם אבינו שאמר לו ה‘ אתהלך לפני כו‘. והיינו גמול. וכל השינוי במצבו היה מפני שקרא בשם ה‘ והכיר שמו במצב. האמנתי כי אדבר כו‘ אני אמרתי כל האדם - כך דיבר. אני עניתי כו‘ בחפזי - דיבר בשעה שהיה בעינוי ובחפזון, כך שיעור הפסוקים. מה אשיב לה‘ כל תגמולוהי - גמול גמור כזה מחייב תשובה גמורה ג“כ. כוס ישועות - כוס ושירה מתאימין ומצטרפין זה עם זה, כדכתיב בשיר לא ישתו יין (ישיעה כד(ט), גיטין ז•). ובשם ה‘ אקרא - כשם שקורא הכרתו בצרתו שהמצב היה מאת ה‘, כך קורא שם ה‘ על הישועה, ומודה ומשבח. נדרי לה‘ אשלם -וכן בסמוך לגבי זבח תודה. ומדהזכיר פעמים משמע שאלו גופה הם הנדר, לישא כוס ישועות ולזבוח זבח תודה ולקרוא בשם ה‘, ולא דבר אחר שאינו נפרט. נדרי לה‘ - יו“ד רג(ה) בעת צרה מותר לנדור. ונ“ל שמכיר ששלח לו ה‘ את הצרה הזו, ורוצה הוא יתברך מהאדם לשנות הנהגתו וחייו וקשר עמו. לפיכך מן הראוי שהאדם נודר ונודב שכשיהיה לו יכולת יעשה. וגם זה מועיל שאין טעם לשלח לו צרה עוד. א“כ קריאת שם ה‘ על הצרה קרוב לקריאת שם נדר ג“כ, שהמצב מחייבו כשמכירו. נגדה נא לכל עמו - עי“ז משנה דוד המצב מענין יחיד לענין כל הציבור, וכל העם יכירו יד ה‘ שהצילו, ומוסיף גילוי שם ה‘ לכל העם. וזה חלק מנדרו. יקר כו‘ המותה לחסידיו - דוד אומר שיש השגחת ה‘ לא רק על ישראל בכלל, אלא אף על יחיד הוא מציל אם הוא חסיד ובוטח בו. אנה ה‘ - כמש“כ לעיל מלשון אמנה. לך אזבח כו‘ בחצרות בית ה‘ - מאנה ה‘ ואילך, הפסוקים הם בלשון נוכח, שיש שלב קיום נדר דוד שאפשר רק בפני הבית לפני ה‘ דהיינו לזבוח קרבן תודה ולקרוא בשם ה‘ עליו.
פרק קיז
א הללו את ה’ כל גוים שבחוהו כל האמים: ב כי גבר עלינו ׀ חסדו ואמת ה’ לעולם הללויה:
הערות: הללו את ה‘ כל גוים - כמש“כ פ“י דפסחים שהגוים לפעמים מכירין השגחת ה‘ עלינו יותר ממה שאנו מכירין, שהם ידעו מה שזממו לעשות לנו ואיך מנעם ה‘. וז“ש בריש פ‘ יתרו, כי בדבר אשר זדו עליהם, ופירש“י שידע יתרו שהיה יועץ לפרעה כל מה שזמם לעשות, ואיך השיב הקב“ה גמולו בראשו על כל פרט ופרט (נבוכנצר רצה לומר שירה?). כל גוים - מדהזכיר גוים דהיינו צרת עם ישראל ולא צרת יחיד, אולי משמע כפירוש הרש“ר הירש זצ“ל דכל ההלל מיירי בצרת כל העם ולא בדוד לחוד. אמנם ע“ש בפסחים שמפרש סוף ההלל לגבי דוד עצמו ומשפחתו. ואחזור לזה לקמן. כי גבר עלינו - כתבתי במקום אחר ש“גבר“ לשון לגבר ולהצליח על כח כנגד. והכא ר“ל אפילו אם אין אנחנו זוכים, ועושים חטאים ח“ו שמחלשים כחו להצילינו כביכול, מ“מ הקב“ה יצליח בודאי בסוף להטיב לנו כרצונו ולעשות עמנו חסדו. וע‘ מה שהבאתי מספר דעת תבונות על פסוק דברים י(י). חסדו - מפני שאוהב אותנו. ואמת ה‘ לעולם - ועוד מפני שכרת ברית עם אברהם אבינו ומקיימו, וכל מה שעשה מאז עד סוף העולם הוא בתכלית לקיים אותה ברית. ולכן חתימת זכרונות בתפילת ר“ה היא בא“ה זוכר הברית, שכל זכרונותיו יתב‘ הן בתכלית זו.
פרק קיח
א הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו: ב יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו: ג יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו: ד יאמרו נא יראי ה’ כי לעולם חסדו: ה מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה: ו ה’ לי לא אירא מה יעשה לי אדם: ז ה’ לי בעזרי ואני אראה בשנאי: ח טוב לחסות בה’ מבטח באדם: ט טוב לחסות בה’ מבטח בנדיבים: י כל גוים סבבוני בשם ה’ כי אמילם: יא סבוני גם סבבוני בשם ה’ כי אמילם: יב סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים בשם ה’ כי אמילם: יג דחה דחיתני לנפל וה’ עזרני: יד עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה: טו קול ׀ רנה וישועה באהלי צדיקים ימין ה’ עשה חיל: טז ימין ה’ רוממה ימין ה’ עשה חיל: יז לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה: יח יסר יסרני יה ולמות לא נתנני: יט פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה: כ זה השער לה’ צדיקים יבאו בו: כא אודך כי עניתני ותהי לי לישועה: כב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה: כג מאת ה’ היתה זאת היא נפלאת בעינינו: כד זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו: כה אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא: כו ברוך הבא בשם ה’ ברכנוכם מבית ה’: כז אל ׀ ה’ ויאר לנו אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח: כח אלי אתה ואודך אלהי ארוממך: כט הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו:
הערות: ודוד מסביר: הודו כו‘ יאמר נא ישראל כו‘ בית אהרן כו‘ יראי ה‘ כי לעולם חסדו - שיש כיתות כמש“כ לעיל. וכפי חסדו יתב‘ עליהם כך חיוב הודאתם כמש“כ בחובות הלבבות ג(ג). מן המצר קראתי יה, ענני במרחב-יה - ע“י קריאתו והכרתו נשתנה המצב כמש“כ, עד שנמצא במרחב גדול כ“כ שהמרחב גופה נקרא בשמו. ה‘ לי כו‘ מה יעשה לי אדם - שיש כח לאדם ע“י בחירתו להזיק את דוד דוקא בזמן הסתר פניו יתב‘. אבל כשהי“ת עמו בגילוי אין כח באדם להזיקו. טוב לחסות בה‘ - כמה פירושים על לשון לחסות אבל ר“ל אפילו בטחון קצת. מבטוח באדם כו‘ נדיבים - שבועות כו• אדם בשבועה פרט לאונס ופירש“י שבת סט: שיהא אדם בשעת שבועה שתהא דעתו עליו עכ“ל. ר“ל שהאדם אדון בתחתונים, שברוב פעמים רצונו והחלטתו נעשה בפועל ולכן יכול לישבע ולהבטיח על העתיד. וכ“ש נדיבים. מ“מ טוב לחסות בה‘. בשם ה‘ כי אמילם - קראתי בשם ה‘ שהמצב בא ממנו בהשגחתו. ועי“ז נגלה שכינתו בתוך הסתר, ואמילם. קול רינה וישועה באהלי צדקים - כל הצדיקים שמחים מאד בגילוי השגחתו. עושה חיל - עצמו ועוד נותן כח לעשות חיל (דברים ח(יח)). כי אחיה ואספר מעשה יה - נדרי אשלם ומש“ה אחיה. יסור יסרני יה - כאשר ייסר איש את בנו (דברים ח(ה)). ולמות לא נתנני - פי‘ לכן למות לא כו‘, שלא היה נוקם מאויבו ח“ו אלא מייסר בנו שהוא אוהב. פתחו לי שערי צדק אבא בם - כמו שאמר שלמה בנו בבהמ“ק, שאו כו‘ ויבא מלך הכבוד. זה השער לה‘ - כמו שאמרו מלאכי חבלה לשלמה בנו מי הוא זה מלך הכבוד, למי כיוונת, אתה או הקב“ה? צדיקים יבאו בו - השער לה‘, ומ“מ יכולים צדיקים ליכנס בו, ששם ה‘ עליהם, וכמש“כ לעיל מה לך הים כו‘. אבן מאסו הבונים - ולא חשבו ראוי לכלום אלא לעפר ולאשפה, שיהיה דוד דל ואביון בלא שום תועלת. לראש פינה - דוקא איש כזה יכול להיות יסוד הבנין, דדוקא הוא יכול להגיד לכל שהי“ת משגיח על השפלים ביותר ושמו נקרא ממש על הכל. מאת ה‘ היתה זאת - הצדיקים מכירים השגחתו. וע“י הכרתו וקריאת שמו, שמו יתברך נמצא על המצב בגילוי ולא עוד בהסתר. בעינינו - לשון רבים, לא רק ענין ליחיד. זה היום - יום ישועה. עשה ה‘ נגילה כו‘ מלבי“ם כי עיקר השמחה מה שנודע לנו שה‘ עמנו כו‘ עכ“ל. הושיעה נא כו‘ הצליחה נא - מי הוא קורא עתה לישועה? לכאורה דוד כבר ניצל לפחות ואולי גם הצליח. נ“ל שכשם שהכיר דוד השגחת הי“ת ושמו במצב של צרה וראה גילוי וישועה באמצע הצרה, כך לעולם ראה אח“כ שהוצרך לישועת ה‘ בכל מצב ומצב שבחייו אפילו מצב של הצלחה גדולה, וכך הוה בדוד עד סוף ימיו, שלעולם חזר מהצלחה לסכנת אבדון כידוע, ולעולם צעק לה‘ לגמול כמש“כ לעיל מאבדון ממש להצלחה נצחית.עוד נלע“ד להוסיף פירוש אחר על פסוקים אלו: כל גוים סבבוני כו‘ סבוני גם סבבוני - מכל צד, ואין מנוס כלל. פתחו לי - אדרבה, לעולם איכא מנוס דהיינו שערי צדק, ובלבד שהאיש הרוצה לנוס שם בא בתכלית להודות לה‘ - אבוא בם אודה יה. אנא ה‘ הושיעה נא כו‘. והה“נ מה שפירשו ש“פ בפנים שנכנסים לבית המקדש שגם זה מנוס מעולם הגשמי ומרע ואין מנוס חוץ ממנו ורק צדיקים יבאו בו. ברוך הבא בשם ה‘ - ששמו יתברך נקרא על דוד ואף הוא בא עם שם ה‘ על פיו, לשלם נדרו אליו. ברוך כו‘ ברכנוכם - אלו דברי הכהנים לכל הבאים, דוד והצדיקים השמחים עמו. מבית ה‘ - המקום אשר יבחר ה‘ לשכן שמו עליו (פ‘ ראה). ויאר לנו - ל‘ רבים דהיינו הצדיקים. אסרו חג כו‘ - שהם באו עם קרבנות דוד, ויל“ע אם אפשר לקרוא נדרו בשם חג, ע‘ חגיגה פ“ק. אלי אתה - לשון יחיד דהיינו דוד.
הודו לה‘ כי טוב כי לעולם חסדו.
חתימת דבר
יהללוך כו‘ כל מעשיך - ממזרח שמש עד מבואו, הכל מעשיך והכל יהללוך. ואפי‘ אלו שאינם יכולים לדבר, וכמש“כ השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. ר“ל שאנשים יכירו שמו יתב‘ בכל מעשה שהם מעשיו. ובפה יהללו חסידיך צדיקים - שראו ישועת דוד וכל מעשי ה‘. וגם כל עמך בית ישראל - כל אחד כפי מדרגתו כמש“כ. ברינה - כדכתיב קול רינה כו‘ באהלי צדיקים, וכתיב נגילה ונשמחה בו. יודו ויברכו כו‘ את שמך - כדכתיב יהיה שם ה‘ מבורך כו‘. לך טוב להודות, ולשמך כו‘ לזמר - כי עיקר השמחה בידיעת השגחתו יתב‘, כמש“כ המלבי“ם. ומ“מ אין הודאה אלא לו לבדו. מעולם ועד עולם אתה א-ל - רצונינו שיהא שמו מבורך מעתה ועד עולם, מכאן ולהבא כמש“כ בריש הלל. ומ“מ באמת הוא א-ל מלפנים ומעולם.