מלאכת מחשבת
מיכאל ריטש
בס“ד
מלאכת מחשבת לשיטת רש“י
פרק א‘ - מלאכה וגוף המלאכה
שבת קו• רד“ה מתניתין כו‘ ר' יהודה היא, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו, ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה, דאף על פי דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה ־ מתקן הוא אצל אחרים, ולר' יהודה כי האי גוונה מלאכה הוא, משום תקון אחרים כו‘, עכ“ל.
שבת לא: רד“ה אפילו בפתילה נמי ליפטר ־ דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה, דמלאכה היינו כיבוי, וכיבוי עצמו אינו צריך לו כו‘ עכ“ל.
שבת קז: רד“ה להוציא ממנה לחה ־ מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה כו‘ הצד נחש ־ נמי הצידה היא המלאכה ע“ש.
הלשונות משמעם שפירוש גוף המלאכה היינו מלאכה עצמה, ומלאכה עצמה היינו השינוי בחפץ שהוא עושה המעשה עליו. ואין המלאכה נקראת אחר המעשה אלא אחר השינוי בחפץ - וכיבוי פי‘ מה שהפתילה אינה דולקת אחר שהיתה דולקת מתחילה.
ורוב לשונות ”מלאכה“ בתורה יש לפרש או מעשה או שינוי בחפץ, אבל בשמות כב(ז) כתיב אם־לא שלח ידו במלאכת רעהו, דהיינו נכסיו. בראשית לג(יד) לרגל המלאכה אשר־לפני. שמות לו(ז) רש“י והמלאכה היתה דים לכל המלאכה - ומלאכת ההבאה היתה דים של עושי המשכן, לכל המלאכה של משכן.
וברוב המלאכות פשוט מה הוא החפץ, האוכל בבישול והבגד בתפירה. מ“מ איכא כמה מלאכות שמעשה המלאכה מפריד דבר אחד משני, ובאלו צריך עיון. ע‘ תש‘ ריב“ש המובא במ“א סי‘ ש“ג דס“ל שנטילת צפרנים,לתיקון האיש, נקראת גוזז, אע“פ שסתם גוזז היינו בשביל הצמר. והוא נותן טעם לדבר שכן במשכן נמי היו גוזזים עורות תחשים אע“פ שהיו צריכין לעורות לא לגוף הצמר (ולא רצו חז“ל להחשיבם כב‘ מלאכות). אבל הרמב“ן קו• נראה שאומר יותר ד“ה כל המקלקלין בא“ד דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפרני‘ בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופ‘ נקראת וכן הזורה והבורר כו‘ עכ“ל. והנה ס“ל דבכה“ג חייב על ב‘ הנפרדים ושניהם גוף המלאכה, פי‘ המלאכה היינו השינוי לזה ולזה.
וכן בתוס‘ שבת קו• ד“ה בחובל כו‘ וא"ת צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ"ש מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וי"ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חור הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום, עכ“ל ודבריהם סתומים. אבל נלע“ד שכוונתם שווה לרמב“ן, שגדר מלאכת חובל הוא להפריד דם, שהוא הנפש, מן הבשר, ומלאכת מבעיר להפריד עצים לשנים, לאפר ולאש, שהיו מחוברים בהם, לכן נקראו צריכות לגוף המלאכה. משא“כ במלאכת חורש או בונה אין כל צורך להפריד ואין זה מן השם של המלאכה אלא דבר צדדי, לכן כשעושה חרישה או בנין ע“י הפרדת עפר, אין העפר מן הגוף.
מ“מ נראה ברור שרש“י לא ס“ל כהני ראשונים. שהבאתי דבריו בריש דברי, שצורך הדם והעפר נקראת אין צריכה לגופה. ושם אמר עוד ד“ה וברייתא ר“ש היא כו‘ אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל, ואפילו מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים כו‘ עכ“ל. דס“ל שחפץ החובל דוקא הנחבל ולא הדם, וחפץ המבעיר דוקא העצים לא האש ולא האפר, שאינם עץ שהיה מתחילה.
וכן בדף קיז• אמר מר בר רב אשי: לעולם כדאמרינן מעיקרא, ודקא קשיא לך הכא טלטול והכא מלאכה ־ כגון דלא קבעי ליה לעור. ־ והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ־ דשקיל ליה בברזי. ופירש“י ודקשיא לך כו' דלא בעי ליה לעור ־ אינו צריך לו לעור, ואינו מתכוין להפשיט משום עור, ולא דמי להפשט אילים ותחשים דמשכן. והא ר' שמעון מודה בפסיק רישיה ולא ימות ־ והכא, אף על גב דלא מיכוין ־ מיפשיט הוא, עכ“ל.
ומסוף דבריו ”מיפשיט הוא“ משמע דבס“ד לאו היינו מפשיט, שלא מן השם הוא זה מאחר שאין רוצה בעור אלא לקרר הבשר. והטעם שבמשכן כך היתה צורת המלאכה, לעור לא לבשר. והשיב הגמ‘ שמ“מ בפ“ר כוונה לזה נקראת כוונה לזה, וכאילו יש לו כוונה ג“כ לעור ומפשיט הוא. והגמ‘ אליבא דר‘ יהודה שמחייב מלאכה שא“צ לגופה, כמש“כ הריטב“א שם. כן נלע“ד שיעור דברי רש“י בגמ‘, וע‘ ש“פ. מ“מ נמצא דלא ס“ל רש“י שלכל מלאכה שמפרדת יש שני חפצים, אלא כל מלאכה לפי מה שהיתה במשכן. ובהבערה ס“ל שאפילו זה א“א, מאחר שהחפץ שהיה מתחילה לא נשאר בסוף. וע“ע עג: תד“ה וצריך לעצים, וכן תוס‘ ורש“י מו“ק ב:
שבת צד• ז“ל את המת במטה חייב כו‘ פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. אמר רבא: ומודה רבי שמעון במר לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב. פשיטא דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ־ אלא מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון היכי משכחת לה? ־ מהו דתימא: עד דאיכא לגופו ולגופה, כגון מר לעשות לו טס ולחפור, ספר תורה להגיה ולקרות בו ־ קא משמע לן עכ“ל.
ופירש“י אף במוציא את המת לקוברו ־ ולא תימא לא פטר אלא במניחו לחוץ, דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה, דאפילו הוא צורך המת ־ פטור. מר לחפור בו ־ שהוא צורך המוציא. מר לעשות לו טס ולחפור ־ מרה שנרצף פיו, וצריך להושיב עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור עכ“ל.
הנה פירש שמלאכה מעולה עושה תועלת לשנים - אחד, האיש העושה והיינו צורך לגופו, ואחד, החפץ הנשתנה דהיינו צורך לגופה של מלאכה, שהמלאכה היא השינוי וכמש“כ לעיל. מ“מ מסיק הגמ‘ שאין שניהם מעכב, אלא די בצורך האיש דהיינו לגופו לחוד. וברישא דגמרא ס“ד לאידך גיסא, אולי די בגופה לחוד ג“כ, פי‘, צורך החפץ בלא צורך האיש. ומסיק שגם זה אינו, אלא צ“ל צורך האיש דוקא, ודי בכך.
ויש לעיין קצת בלשון הרגיל בכל הש“ס, מלאכה הצריכה לגופה, דהל“ל לגופו למסקנת הגמ‘. ולק“מ, שענין הגמ‘ מי הוא הצריך, אבל לשון צריכה לגופה פי‘ שיש איזה צורך למלאכה זו, או האיש או החפץ לפי הס“ד, וכמו הלשון ברש“י שם. ויש שהשתמשים בלשון צריכ‘ לגופא וכדומה.
וזה לשון תוס‘ צד• ד“ה ר“ש פוטר כו‘ כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון כו‘ וכן קורע על מתו או שובר כלים למירמי אימתא אאינשי דביתיה אין צריכין לגופה דבמשכן היתה קריעה לצורך תיקון דבר הנקרע. ואף על גב דבהוצאה לא בעי רבי שמעון שיהא לגמרי כמו שהיה במשכן דלא בעי מר לעשות לו טס או ס"ת להגיה אף על פי שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים, במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהא על מנת לתקן כמו במשכן, ולא חשיבי המקלקלים צריכות לגופה עד דהוי לגופו ולגופה, וע“ש סוף דבריהם לענין הלשון, ואין רצוני להאריך.
ונ“ל להסביר למה נקטו תוס‘ הוצאה והמקלקלין. ברוב מלאכות שבת איכא לגופו ולגופה בלי ספק. שעיקרם שינוי החפץ ושבחו, כגון בישול או מעבד, וודאי החפץ צריך לה, פי‘ שמשביח. רק יש קצת מלאכות שיש לחקור, דהיינו המקלקלין שאין שבח בגוף החפץ אלא קלקול, והוצאה שמלאכה גרועה היא ומה לי במקום זה מה לי במקום אחר. לכן רצה הגמ‘ לידע אם הוצאה כשאר מלאכות, ואם אין שבח עכשיו, צריך ההוצאה להיות חלק ממעשה שבח של לאחר זמן. וז“ש בגמ‘ מר לעשות לו טס, ס“ת להגיה, ולא די בצורך האיש לחפור בו ולקרות בו. ולכאורה זה סוגיא חשובה להבנת הוצאה, אבל אין זה המקום.
ותוס‘ מחלק שהמקלקלין שאני וצ“ל נמי לגופה. אבל ע“ש שלרש“י אין צורך לחילוק זה, ודי בצורך האיש, אלא שלרש“י ברצונו לא באה לו לא נקראת צורך גופו, לכן דוקא בנין אחרון טוב מן הראשון, ולא קורע על מת וכו‘. וכן קה: רד“ה הא ר' יהודה כו' ־ ומתו אמתו הכי נמי כו‘ כר‘ יהודה, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, כמוציא את המת לקוברו, עכ“ל. הרי משמע שרש“י משוה קורע על מתו דהתם להוציא את המת לקברו דהכא (ואפשר לדחות שכ“ש הוא). ולקמן אאריך בזה בעז“ה.
פרק ב‘ -מלאכת מחשבת וכוונה
מקורות
סנה‘ סב: לענין משאצ“ל, ברש“י מלאכת מחשבת ־ שחשב לעשות זאת.
סנה‘ פד: רש“י ד“ה מקלקל הוא ־ וכל המקלקלין פטורין בחלול שבת, דמלאכת מחשבת כתיב, ואין מחייב אמקלקל אלא ר' שמעון, ומקלקל בחבורה ר' שמעון נמי לא מחייב אלא במתכוון לכך דהויצריך לחבלה, אבל הנוטל קוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל.
חגיגה י: לענין משאצ“ל ומקלקל (כן פשוטו שם וע‘ תוס‘), ברש“י מלאכת מחשבת ־ שהמחשבהחשבה בדעתו ונתכוון לה, וזה לא נתכוון לה לבנין זה כו‘, עכ“ל. ולומר שיש חסרון מחשבה לגבי מקלקל צריך ביאור קצת, שבפשוטו קלקול נראה כדבר חוץ מרצון, והחסרון בעצם, ואפילו אם רוצה איש להרוס ולהזיק, עדיין קלקול הוא. ואולי ר“ל שמ“מ אין קלקול חשוב בעיני אנשים כמו יצירה, וכדומה.
זבחים מז• לענין שיעורים, ברש“י מלאכת מחשבת אסרה תורה וכו‘ שהעושה אותה מתכוין למלאכה גמורה אלא ששגג בשבת או סבור שמלאכה זו מותרת. וזה שיעור זה (אינו כצ“ל) חשוב בעיניו אינו מתכוין למלאכה.
שבת עה• ברש“י מתעסק הוא אצל נטילת נשמה וכו‘ ולא הויא מלאכת מחשבת, שאינו מתכויןשימות.
כריתות יט: ג“כ לענין מתעסק, רד“ה אפילו ר‘ יהושע כו‘ מלאכת מחשבת אסרה תורה משמעשיתכוין בו. ושם ברש“י אלא מתעסק בשבת וכו‘ מלאכת מחשבת־ שחשב ונתכוון למלאכה זו עצמה.
ומכולם מבואר שפירוש מלאכת מחשבת היינו שיש לו כוונה, ר“ל דעת או חשיבות או רצון, ולגביה הוא שם כללי. ואין ר“ל כמו דבר שאינו מתכוין, שם פרטי (ובאמת אין ברור שזה נכלל).
וא“כ צ“ל שזה פירוש ג“כ במקורות אחרות הללו -
שבת עו: חייבין בחלה, הן וסובן ומורסנןִ אמר אביי: שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה, ופירש“י בלוסה ־ מעורבת בסובנה ובמורסנה, הלכך, לחם הארץ קרינן ביה, ומיהו, לענין שבת ־ מידי דחשיבבעינן, וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו. עכ“ל. וצ“ל כרש“י הקודם, ששיעורים תלויים ג“כ במחשבה, וחשיב ר“ל בעיניו.
וכן ב“ב נה: ברשב“ם במסכת שבת תנן ־ המוציא אוכלין חייב בגרוגרת דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב בפחות מכגרוגרת.
ביצה יג: ברש“י אלא מאי אית לך למימר ־ אף על גב דלמעשר הויא מלאכה, לשבת ־ מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות, אסרה תורה כו‘ עכ“ל. ואפשר ליישב עם השאר.
והנה הבאתי דוגמאות שלשיטת רש“י משאצ“ל, מקלקל, מתעסק ופחות משיעור כולם פטורים מחסרון מלאכת מחשבת. (וע‘ תוס‘ שבת עה• צד: חגיגה י: ובפ“ק דכתובות)
וע‘ בחלקת מחוקק וב“ש מספר התרומ‘ לענין שינוי אם הוא פטור מטעם מלאכת מחשבת ודוקא לשבת או שאינו מן השם ולכל התורה כולה, ונ“מ בגט שכתב בשמאלו. והעגלי טל כבר האריך בזה.
ודבר שאינו מתכוון פטור ומותר בכל התורה כולה, ומ“מ לר‘ יהודה שמחייב בכל התורה כולה יל“ע מהו לענין שבת, אולי בעי מלאכת מחשבת וליכא. ויש בזה ראשונים, ורש“י נראה שסותר עצמו, ואין לפני כל המקורות. וע‘ תוס‘ עה: וכתובות ה: ד“ה את“ל.
פרק ג‘ - גדרים של מלאכה שא“צ לגופה - ב‘ מינים, מצוה
מקורות:
שבת יב• (לענין זב היוצא בכיסו) רד“ה הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה, שברצונו לא תעשה, ואינו צריך לעיקר (תחלתה) [תכליתה] ־ כי הכא, שאינו צריך לזיבה זו, שעל ידה בא הכיס הזה.
שם לא: רד“ה אפילו כו‘ דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה, דמלאכה היינו כיבוי, וכיבוי עצמו אינו צריך לו, דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה, הואיל וחס עליה, כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה.
שם עג: רד“ה מתקן ־ כמו מוציא את המת לקוברו אינו צריך לגופה דהוצאה ולא למת [ר“ל אין האיש צריך לא לשינוי במקום המת ואף לא למת כלל] אלא לפנות ביתו והוצאה הצריכה לגופה כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר.
שם צג: רד“ה ור' שמעון פוטר כו‘ כל מלאכה שאינה צריכה (לגופה) אלא לסלקה מעליו ־ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דברצונו לא באה לו, ולא היה צריך לה, הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון.
חגיגה י• רד“ה שאינה צריכה לגופה ־ כגון זה שאינו צריך לבנין זה, ורבי שמעון אמר מילתיה גבי מוציא את המת במטה לקוברו בשבת (שבת צג, ב) וקאמר רבי שמעון: פטור על הוצאה זו, שברצונו לא היתה באה אליו, ולא היה צריך לה.
סנהדרין פד: רד“ה מקלקל כו‘ ר' שמעון נמי לא מחייב אלא במתכוון לכך דהוי צריך לחבלה, אבל הנוטל קוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל.
זבחים צב• רד“ה אבל לא של עץ כו‘ כיבוי לאו צורך גופו הוא שיהא צריך לו, דהלואי שלא בא עליו, ודמי למוציא את המת, לסלקו מעל פניו.
שבת עד: רד“ה ואי כו‘ ויש מפרשים: שקודח נקבים בעץ שתוחבין בו ראשי הקנים של שתי, ומחייב ליה משום טוחן, ולא נהירא לי, דההיא טחינה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כו‘.
שבת קג• רד“ה בארעא דחבריה ־ לא איכפת ליה ליפות. (ע‘ ש“פ אם זה משום משאצ“ל)
שבת קו• רד“ה וברייתא ר' שמעון היא וכו‘ ואפילו מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים, ומה שהוא מתקן אצל אחרים ־ לר' שמעון לא חשיב, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כו‘.
שבת קז: רד“ה להוציא ממנה לחה ־ מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה, וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו. הצד נחש ־ נמי הצידה היא המלאכה, וזה אינו צריך לצידה אלא שלא תשכנו, ואם יודע שתעמוד ולא תזיקנו ־ לא היה צד.
כריתות כב• רד“ה שאינה צריכה לגופה ־ כגון זה שאינו צריך להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומכל מקום יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה"ל מתכוון מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה.
המעיין במקורות יראה שיש שני מיני משאצ“ל לרש“י. מין ראשון, שיש לאיש צורך מעולה, אלא שהצורך לדבר אחר ולא לגוף המלאכה פי‘ השינוי בחפץ המלאכה כמש“כ בפ“א. ומין זה איתא בחופר גומא וא“צ אלא לעפרהו, בטוחן ע“י שקודח נקבים, בתולש בארעא דחבריה, במפיס מורסא להוציא ממנה לחה, ובמבעיר גחלים בחתייתו. ומין שני, שיש לאיש צורך לגוף המלאכה, אלא שאין הצורך מעולה, שברצונו לא היתה באה אליו ואינה אלא לסלק מעליו. ומין זה איתא בכגון זב היוצא בכיסו, ובמכבה את הנר מפני שחס על הפתילה, והמוציא את המת, וצד נחש שלא ישכנו, ומכבה גחלת שלא יזוקו בה רבים. ומפני שסוף סוף יש לו צורך קצת, מש“ה באלו הגין רש“י וכתב שאף זה נקראת אין צריכה לגופה, דלא חשיב צורך כזה. ואפשר נמי צירוף, שיש לו תועלת מעולה אבל לדבר צדדי, ועוד צורך לגוף המלאכה אבל לא מעולה כגון שברצונו לא באה לו או מצוה, כגון קורע על מת דידיה, שנ“ל שיש לו ב‘ צרכים, אחד לשכך את צערו שהוא תיקון לפי ס“ד דגמ‘ התם, ואחד המצוה, ואעפ“כ פטור ממ“נ. ויש לדקדק בכמה מהם ומ“מ כולם משאצ“ל עד שתהא תועלת ממש בגוף המלאכה ממש. וע‘ בעל המאור ריש פי“ג דשבת שכתב כעין זה.
תוס‘ שבת צד• ד“ה ור‘ שמעון, הסביר שיטתם שמשאצ“ל היינו שאין התכלית שוה למה שהיה במשכן ע“ש. וגם השיגו על רש“י בא“ד ורש"י דפירש דברצונו לא היתה באה לו ולא היה צריך לה שאינה אלא לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו או מכבה גחלת שלא יזוקו בו רבים דברצונו שלא היה בעולם כו‘ כחס על הפתילה כו‘, קשה מסותר על מנת לבנות כמו בתחלה וקורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי דביתיה דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם. ואין לומר דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי אימתא אם כן מפיס מורסא לעשות לה פה יהא פטור דברצונו היה שלא היה מורסא מעולם וכן קורע יריעה שנפל בה דרנא על מנת לתפור דברצונו לא היה נופל בה וכן תופר בגד קרוע ברצונו שלא היה קרוע כו‘ עכ“ל.
ועוד חגיגה י: תד“ה מלאכת מחשבת אסרה תורה. פרש"י שאינה צריכה לגופה במין מלאכה זאת שברצונו לא היה בנין זה בעולם. ולא יתכן דאם כן בכל מלאכות נמי כגון סותר ע"מ לבנות במקומו למה מיחייב דהא לא ניחא ליה שהיה הבנין בעולם וכן בקורע ע"מ לתפור ג"כ לא ניחא ליה בקרע זה מעולם וקורע הבא באבלו או מחמת טרדא וקורע בחמתו למרמי אימתיה כו‘ ע“ש. ודבריהם סתומים וע‘ ב“ח שמגיה הרבה, אבל אפשר שתוס‘ זה הבין רש“י בדרך שתוס‘ הראשון אמר ש”אין לומר“ הכי.
נלע“ד שבין לדרך הראשון להבנת ברש“י, בין לשני, מעשה סילוק ודיחוי לא נקרא הנאה ותועלת אמיתית, אלא כמבריח ארי בעלמא. והדרכים חולקין על מה הוא בגדר סילוק. בדרך ראשון סילוק היינו דוקא כשבא האיש לסלק את נזקו לגמרי, לחזור לזמן שלא היה שם נזק, כאילו לא היה בעולם. אבל מפיס מורסא או תופר על גבי נקב דרנא או מטיל אימה על אנשי ביתו, באלו בא לתקן מכאן ולהבא, ואין הנזק נסתלק אלא שהוא מתקנה ומחליש כחה. ולתוס‘ שני גם זה נקראת סילוק הנזק, שסוף סוף אין לו רצון אמיתי לכל זה.
מכל מקום, לפי מש“כ לעיל מן בעה“מ, שיש שני מיני משאצ“ל, מובן שאפשר ליישב רש“י. וזה לפי הבנת תוס‘ הראשון ברש“י. ומה שהקשו מקורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי דביתיה, מטעם הראשון שכתבתי אין צריכה לגופה, שרצונו לדבר צדדי ובאמת אין לו צורך בקריעת הבגד רק שיפחד ביתו. ואין צרכו בשינוי בגד המקולקל, אלא בשינוי דאימה של אנשי ביתו. וכ“כ בעה“מ שם בהדיא בא“ד וכן הקורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי דביתיה הרי הוא כחופר גומא ואין צריך אלא לעפרא שאין הצורך בעיקר המלאכה כו‘ עכ“ל.
ואין ברור לי מה הקשו תוס‘ מסותר ע“מ לבנות כמו בתחלה, ומהיכן באו להקשות.
ומה שהקשה תוס‘ בחגיגה מקורע על מתו, היינו מהגמ‘ שבת קה: ופירש“י שם שקורע על מת דידיה אה“נ היא משאצ“ל, וז“ל רש“י ד“ה הא ר' יהודה כו' ־ ומתו אמתו הכי נמי הוה מצי לתרוצי, אלא מעיקרא אהדר לאוקמינהו כחד תנא, ולא מתוקמא אלא כר' יהודה, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, כמוציא את המת לקוברו עכ“ל, וע“ש תוס‘ שחולק עליו כתוס‘ בחגיגה. ומ“מ נ“ל שאין ההסבר כמו שהבינו, אלא כמו תוס‘ הראשון שבת צד:.
לענין מצוה, אע“פ דלתוס‘ סבירא להו שעי“ז נעשה המלאכה צריכה לגופה, כדבריהם שם, כבר הבאתי דברי רש“י לעיל בסמוך שמדמה קורע על מת דידיה להוציא את המת לקברו. באמת אינם דומים ממש, שענין הגמ‘ התם צד: היינו לגופו ולגופה, שבמוציא מת לקברו איכא צורך החפץ, ואפ“ה משאצ“ל היא מאחר דליכא צורך האיש כמש“כ בפ“א. והכא ליכא צורך החפץ, שאין שבח בבגד בקריעתו. מ“מ רש“י הביא משם משום ענין אחר שלא נזכרה שם כלל, דהיינו שמת לקברו יש ג“כ מצוה על האיש, ואפ“ה לא נחשב עי“ז צרכו ומשאצ“ל היא. לכן כתב רש“י דהה“נ הכא בקורע על מת דידיה, שמ“מ משאצ“ל היא, שאין זו צרכו הנחשבת.
ואל תאמר שזה דוקא בענין שברצונו לא היתה באה לו כגון אבילות, אבל בעלמא מצוה ייחשב צרכו. ז“א, כמוכח קו• שברית מילה לא נחשבה צורך גופו דנחבל והל“ל פטור אליבא דר“ש. ואין רצון גדול יותר ממהל בברית מילה, ומ“מ מצוה לא נחשבה צרכו. ויש לעיין בטעם, אם אין צרכים נפשיים נחשבו בעיני אנשים כצרכים גשמיים, או אם זה נקרא שינוי בחפץ אחר, דהיינו המצוה שאינה עוד עול על צוארו.
ומ“מ תיקון ודאי איכא, כמש“כ בגמ‘ וברש“י בקורע על מת דידיה ובברית מילה, רק לא תיקון לו.
אין רצוני להאריך ולהכביד על הקורא. אבל חשבתי שאולי יש תועלת אם אציע בקיצור הבנתי בכל הקריעות של דף קה: אליבא דרש“י.
קורע על מת דעלמא - קלקול ומש“ה פטור לכ“ע [אבל אם אפשר לקלקול להיות צריכה לגופה אם עשה ברצון, כפרש“י בסנה‘ פד: כמו שהבאתי בריש פרק זה, הכא לכאורה רוצה בגוף הבגד הקרועה משום צערו. ולקמן אחזור לזה, ואולי לא אסיק הכי, וא“א חוץ מחובל ומבעיר. והכא ליכא נ“מ, שמ“מ קלקול הוא.]
קורע על מת דידיה - לכאורה יש לזה כל מה שיש למת דעלמא, ועוד נוסף שיש מצוה. ומשום המצוה נעשה המעשה לתיקון, ומ“מ משאצ“ל היא כמש“כ לעיל, וחייב לר“י. ופטור לר“ש ממה נפשך.
קורע בחמתו - בס“ד איכא תיקון לזה דקעביד נחת רוח ליצרו. וא“כ איכא תרתי, אם נאמר דאיכא צורך גוף הקריעה בקלקול, כמש“כ לגבי קורע על מת דעלמא, דהיינו קלקול אבל אולי צריכה לגופה. והכא בס“ד איכא תיקון במקום אחר, דהיינו שינוי ביצרו שמשככו, ומ“מ צורך זה אין צריכה לגופה, ופטור לר“ש ממה נפשך. [ונלע“ד שלפי הס“ד, גם קורע על מת דעלמא דלעיל איכא תיקון שמשכך צערו ופטור דוקא לר“ש. וע‘ תוס‘ יו“ט.] ובמסקנה אף זה ליתא, שאין כאן תיקון, שמרגיל את יצרו לבא עליו.
קורע למירמי אימתא אאינשי דביתיה - תיקון היא כדאיתא בגמרא ומ“מ משאצ“ל היא, שאין התיקון מחמת הקריעה ואינו צריך בבגד קרועה, אלא בשינוי במקום אחר שעי“ז איכא אימה באנשי ביתו.
פרק ד‘ - תיקון וצורך
כשיש צדדים דתיקון וקלקול, לפעמים יש דיון בגמ‘ אם בסך הכל המלאכה נקראת תיקון או קלקול. וזהו שו“ט דגמ‘ אם לעשות נחת רוח ליצרו תיקון או קלקול, דודאי יש תיקון מצד אחד, ומ“מ גם יש הפסד וקלקול במה שמרגיל את יצרו לבא עליו, ומסיק הגמ‘ שזה עיקר והתיקון בטל.
וכן נ“ל פירוש הגמ‘ בקמא דכתובות דף ה: דנסתפק שם אם חבורתה תיקון, מאחר שאח“כ היא ראויה לביאה עמו, או קלקול, מאחר שבתולה חשובה מן הבעולה כפירש“י שם. ואע“פ דודאי רוצה הבעל בחבורתה ואינו חושב שמקלקל, מ“מ בסך הכל אפשר לומר שזה הפסד, ואחר חטא אדה“ר א“א ביאה בלא הפסד זה, ומ“מ לא נחשב המעשה בעיניו כ“כ מאחר שקלקול הוא.
וכן בב“ק לד: י“ל שזו כונת רש“י דאיתא התם כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר, ופירש“י כדמפרש כו‘ דמקלקל בהבערה חייב כגון השורף כלי דמקלקל הוא, עכ“ל. ומה רצה בשריפת כלי, הלא כל משחית מקלקל, כגון שורף גדישו של חבירו להזיקו, כדאיתא במשנה שם. אלא ר“ל אפילו ענין רגיל ולא השחתה, שיש לו תועלת בדבר שצריך לאש לבשל בו, מ“מ קלקול הוא אם צריך לשרוף כלי בשביל האש, שבסך הכל זה הפסד אף אם אין לו עצים אחרים.
וע‘ פסחים עג• וחולין ח• מתי שחיטה נקראת תיקון או קלקול.
וכן פירש המהר“ם בנעט בחידושיו עג: בענין חופר גומא וא“צ אלא לעפרה דמסיק הגמ‘ שמקלקל היא, וז“ל רד“ה מקלקל הוא את ביתו, צ“ל דתקונו שצריך לעפרה בטיל בקלקול ביתו, ולכך פטור אף לר“י ודו“ק עכ“ל. ולפ“ז נתיישב קושית הקדמונים, מאי שנא זה מחובל וצריך לכלבו, שלכאורה הם דומים לגמרי, קלקול בגוף ותיקון בדבר אחר, וקראה הגמ‘ תיקון. וע‘ המאירי ותוס‘ רי“ד איך תירצו. אבל לפי דברי המהר“ם בנעט, י“ל שדם לכלבו חשוב יותר ובסך הכל נקרא תיקון. אבל באמת קשה לי לומר כן שאין נראה תיקון חשוב כלל לגבי חבלת חבירו. וצריך לשקול כל ענין לפי מה שהוא, וודאי איננו בקיאים בדיון זה.
נמצא שכל שם התיקון יכול לבא ממקום אחר, ובגוף המלאכה קלקול גמור. ובפ“ו אחזור לזה.
”צורך“ של עניני צריכה לגופה או לדבר אחר, ו“תיקון“ של עניני מקלקל, אינם דברים מופרדים ועצמאים. שאין פירוש צורך - רצון ומחשבה בפועל. אלא כל שיש לו תועלת ותיקון בדבר, הרי זה צורך. וכן הוא בגמ‘ קג• לגבי תולש עולשין, דאיתא התם, אם בארעא דידיה, הרי הוא תועלת לו ממילא, וצריכה לגופה הוי, אפילו אם אינו חושב על זה כלל. אלא שיערו חז“ל שכל אדם שמח בתועלת ותיקון לו. לכן לא מצא הגמ‘ שם מצב של אין צריכה לגופה אלא בארעא דחבריה, שאז יש תיקון אבל לא לו. ואיתא זה בהדיא בדברי גליון הש“ס דף לא: ופשוט הוא.
מטעם זה, כשרש“י קו• הסביר שלר“ש א“א חיוב בחובל ומבעיר אא“כ בחידוש הקרא, השתמש בלשון תיקון. וכבר הבאתי דבריו, אבל אביאם הכא כדי שיהיו במקום א‘ - ז“ל מתניתין ר' יהודה היא כו‘, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו, ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה, דאף על פי דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה ־ מתקן הוא אצל אחרים, ולר' יהודה כי האי גוונא מלאכה הוא, משום תקון אחרים, אבל מקלקל ואינו מתקן ־ פטור כו‘ וברייתא ר' שמעון היא ־ דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל, ואפילו מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים, ומה שהוא מתקן אצל אחרים ־ לר' שמעון לא חשיב, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב כו‘ עכ“ל. ונראה לעינים כמש“כ, שתיקון היינו צורך.
נמצא כל תיקון הוא צריכה לגופה, אא“כ הוא תיקון לאיש אחר ולא לו, או אם התיקון בחפץ אחר לא בגוף המלאכה. א“נ אפשר שהתיקון ע“י שעושה מצוה אפילו בגוף וכמש“כ לעיל.
ולכאורה להיפך ג“כ ה“ל להיות - שאם אין תיקון אין צורך, ואין רצונו לקלקל נחשב כלום, מאחר שתיקון היינו צורך. וא“כ א“א לקלקול להיות צריכה לגופה. ונ“מ בחובל ומבעיר שהם חייבים בקלקול מגזה“כ אליבא דר“ש כדאיתא בדף קו• ובכל מקום, מ“מ אינם צריכה לגופה. ואי תימא שע“י גזה“כ קלקולם כאילו הוא תיקון, אז לעולם הם תיקון וצריכה לגופה לעולם, ואין מקום לחלק.
ועכשיו נבין קושית הראשונים על רש“י שם, שפשוט מהגמ‘ בשבת קכא: לענין ה‘ נהרגין בשבת, ובסנהדרין פד:, שיש חובל ומבעיר שהן צריכה לגופה, ויש שאין צריכה לגופה. ולמשל ע‘ ברמב“ן שסובר שא“צ להסביר קושיתו כלל רק להביא הגמרות, שאין הבדל בין תיקון לצורך.
ומ“מ מה אעשה שרש“י אינו מסכים, ובריש פרק זה הבאתי לשונו מסנהדרין, שאם ברצונו לא יחבול, נקראת משאצ“ל. ולאידך גיסא, רצונו לקלקל עושה צורך גופו, וצ“ב. ואולי יש ליישב קצת שאם רוצה בחבלה, אז היא כתיקון לו מגזה“כ, שהתורה מוחלת על קלקולו. אבל אם אינו רוצה בה, אפילו אם כתיקון היא מגזה“כ, אבל לא לו, ומשאצ“ל היא. ועדיין צ“ע.
פרק ה‘ - שיטת ר‘ יהודה
ממה שכתבתי, אפשר לנו לברר בע“ה שיטת ר‘ יהודה, שמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. אין לפרש שר“ל דאצטריך צורך כמו ר“ש, אלא שר“י מרחיב הבנת מה היא מלאכה, ואף חוץ מן הגוף כגוף דמי. ז“א, דא“ה גם הוא יפטור צורך חלש כמו בצריך לגופה אבל ברצונו לא היתה באה לו, דמהיכא תיתי לדמות זה לצריך חוץ מן הגוף שהוא צורך גמור.
ועוד אין מסתבר לומר שר“י מחייב בלא צורך כלל, כגון משחית עולשין בארעא דחבריה וכדומה, ומש“ה אין לנו אם יש רק צורך חלש לגוף או צורך חוץ לגוף, שבאמת לא איכפת ליה בצורך כלל. שאין להגדיל מחלקותם, ומחייב ר“י אינה צריכה לגופה, ומ“מ צורך בעי. [ונ“ל שבלא שום צורך שוה למקלקל, וע‘ ש“ע או“ח שי“ד במ“א שהשיג על הת“ה שדעתו שחייב בכה“ג עסק“ה.]
אלא צ“ל, דס“ל שאין צריך לצורך גדול כ“כ כמו ר“ש, ודי בצורך חלש. ולפיכך יש שני מיני צורך חלש - (א) צורך בגופו, אלא שברצונו לא היתה באה לו, ו(ב) צורך חוץ מן הגוף, שגם זה נקרא צורך חלש לגוף, מאחר שהגוף ממילא עם מה שהוא צריך. ובין כך ובין כך, יש לו כוונה ומחשבה לגוף המלאכה, אלא שא“צ כוונה גדולה כמו ר“ש. ואין חילוק בין ר“י לר“ש בעיקר המלאכה וגופה כלל.
וכן משמע לי לשון רש“י בדף לא: ז“ל לעולם כר' יהודה סבירא ליה ־ דמשום אין צריכה לגופה לא מיפטר, הואיל וצריכה לדבר אחר ־ מלאכת מחשבת הוא כו‘ עכ“ל. ולא כתב רש“י שלר“י כל צורך מלאכה כגוף דמי וממילא פשוט שמלאכת מחשבת היא, דמאי שנא צורך זה מצורך זה. וגם לא פירש שבענין משאצ“ל לא ס“ל ר“י שצריך מלאכת מחשבת וצורך וכונה, וחולק על שייכות הדרשה לענין זה. אלא כתב שמשום צורך הדבר האחר, מלאכת מחשבת היא, וכוונתו מספקת להיות כוונה. ור“ל כוונה חלושה דממילא על גוף המלאכה וכמש“כ.
וכתב רש“י שם בסמוך בא“ד כל מקלקל דשבת הוי פטור, דלאו היינו מלאכת מחשבת, עכ“ל. פי‘ אפילו לר‘ יהודה. ונ“ל שיש המשך לדבריו, שאם יש צורך ותיקון לו, אז הות מלאכת מחשבת, אבל בלא צורך, מקלקל הוא ופטור.
וזה משמעות הגמ‘ שבת קה: ז“ל אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במתקן, במקלקל מי שמעת ליה? עכ“ל, שמקלקל כחידוש נוסף על משאצ“ל, ולא ענין צדדי. וכן משמע בחגיגה י• ובשבת עג:
ונמצא מקלקל כמשאצ“ל ויותר. וזהו שהקשו הראשונים על רש“י איך להבין מקלקל שהיא צריכה לגופה, שצורך היינו תיקון, וכמש“כ לעיל.
וראיתי דבר פלא במנחת חינוך מצוה ל“ב, (ג) מלאכת קוצר, בא“ד בצריך שישבח הגידולים והוי צריך לזריעה או לנטיעה ה“ל השיעור כדבר הצריך ונוטע וזורע חשוב בכ“ש לשיטת הר“מ א“כ קוצר וצריך לנטיעה חייב בכ“ש על הקצירה ג“כ כמו קוצר לאיזה דבר חייב אם לפי חשיבותו של אותו דבר כי אדעתא דהכי קוצר הכי נמי קוצר אדעתא דזריעה וזריעה חשובה בכל שהו דו“ק והבן כי הוא פשוט וברור עכ“ל. שלמ“ד משאצ“ל חייב, כמו שפסק הרמב“ם, השיעור למלאכה היינו שיעור למה שהוא צריך, לא שיעור לגוף. ולי לא פשוט ולא ברור, שעיקר המחייב לכ“ע הוא גוף המלאכה כמש“כ ולכאורה הל“ל השיעור לגוף לא לצורך, ותימה. אבל יש לומר ששיעורי שבת הם ג“כ ענין מלאכת מחשבת, וכמש“כ לעיל ברפ“ב מהגמ‘ זבחים מז• ושבת עו:, כדי שתהיה כוונה ומחשבה למה שהוא עושה. וא“כ מסתבר שהשיעור על הדבר שהוא מכוון עליו באמת דהיינו הצורך, לא על גוף המלאכה שהכוונה עליו היא רק דבר שממילא.
ובאמת מצאתי ראיה ברורה לשיטת המנחת חינוך בזה. והוא מהגמ‘ שבת צד: ז“ל הנוטל מלא פי הזוג בשבת ־ חייב, וכמה מלא פי הזוג ־ שתים, רבי אליעזר אומר: אחת. ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות, שאפילו אחת חייב (ופירש“י ־ שבאחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן.) ודבר זה ־ אף בחול אסור, משום שנאמר (דברים כב) לא ילבש גבר שמלת אשה, עכ“ל. הרי לפנינו שאע“פ שגוף המלאכה הוא גוזז והיינו השערות שהוא מלקט [אם לא כריב“ש ורמב“ן שהבאתי לעיל שאף תיקון הנגזז גם נקרא צורך הגוף, אלא כתוס‘ וש“פ שם, שהגמ‘ התם אליבא דר“י], אם רצונו הוא להסיר לבנות, וחייב רק אליבא דר‘ יהודה ע“ש בתוס‘, אז השיעור לפי חשיבותו של הסרת שער, לא חשיבות גוף דהיינו לקיטת שער ככל גוזז.
פרק ו‘ - המקלקלין
יש מן המלאכות שעיקרם קלקול, ואלו הן (מדף עג•) - הפוצע ב’ חוטין (אבל לפי רש“י עג•, פוצע היינו תיקון חוט אם הוא רחב יותר מדאי וא“כ לכאורה אין כאן קלקול), המתיר (לדעת תוס‘ עג•, אבל עיין שם מה שכתבו על שיטת רש“י שאפילו שלא ע“מ לקשור) , הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, הסותר, והמכבה. ולפי רש“י בדף קו•, אליבא דר“ש גם חובל (אבל שוחט יש תיקון, רק בתולדתו חובל לא, וחייב בגזה“כ כבסמוך) ומבעיר בכלל, אלא שהם בסוג אחר עם דינים מחודשים. ולר‘ יהודה הם תיקונים ככל שאר המלאכות.
אין אלו נקראו מקלקלין מפני כונת העושה, שרוצה להשחית. אלא אפי‘ כוונתו לתיקון, כן עיקר שמם, שהן מעשים להסיר צורה ובנין ומחזיר לתוהו מה שהיה נבנה. ואע“פ שיכול לחזור עוד ולבנות, קושר ומתיר, קושר ומתיר, מדליק ומכבה, מ“מ קשירה והדלקה נקראו בנין וצורה, והיתר וכיבוי נקראו הסרת צורה.
וע‘ בב“ה סי‘ ש“מ ד“ה ולא נתכוין, שלרש“י קלקול שם עצם בהן. ולמשל, אם בא איש לעשות לעצמו פתח בביתו ולקח לבנים מן הכותל עד שהיתה לו פתח, הרי זה בונה ולא סותר. ופירש“י כן בהדיא מז• שפותח בית הצואר חייב משום מכה בפטיש ולא משום קורע. וע‘ ברמב“ם שחולק שם שגם זה קורע, ולפי דעתו לכאורה אינן מקלקלים בעצם אלא באמת הן כשאר מלאכות רק שלפעמים נראות כקלקול.
וזה לשון רש“י דף לא: ד“ה לעולם כו‘ כל מקלקל דשבת הוי פטור, דלאו היינו מלאכת מחשבת, וסותר דתנן באבות מלאכות דמיחייב ־ סותר על מנת לבנות הוא, ואינו יכול לבנות אלא אם כן סותרו, והשתא לאו קלקול הוא, ורבי יוסי סבר: דאם במקומו חוזר ובונה, הוא דמחייב אסתירה, ואי לא ־ לא, ומכבה דומיא דסותר הוא, וכן קורע דומיא דסותר, ולהכי תנן הקורע על מנת לתפור וכן מוחק תנן על מנת לכתוב דכולם סותר נינהו. הלכך, על הפתילה חייסא דידיה אינה אלא להדליק, הלכך: מכבה על מנת להדליק ־ היינו במקומו, אבל כי חס על הנר או על השמן, ועל הפתילה אינו חס ואינו חושש אם משליכה, אפילו צריך לשמן להדליק בו פתילה אחרת לאחר זמן בתוך נר זה ־ אין זה סותר על מנת לבנות במקומו, שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה, הלכך, לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה, וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו ־ אין כאן עוד בנין במקום סתירה, ודקתני שהוא עושה פחם ־ כלומר: מפני שהם עושין פחם מתחלתה, ועומדת לחזור ולהאחיז בה אור, ואיכא בנין במקום סתירה, ורבותינו מפרשין: נר ושמן ־ איכא למימר מיבעי ליה למידי אחריני ולא להדליק, ולי נראה שאין צריכין אנו לדוחק זה, דמשום דאיכא למימר לית לן למיפטריה ־ שהרי הוא יודע למה חס עליהן, וסתם נר אינו אלא להדליק בו פתילה. עכ“ל.
מש“כ רש“י וסותר דתנן כו‘ דמיחייב - משמע שהקשה לו איך ליחייב שום סותר מאחר שהוא קלקול. אין ר“ל דס“ל שא“א לסותר להיות תיקון אפילו לר‘ יהודה, שודאי זה אינו, ואפשר למצוא כמה תיקונים במקום אחר, כגון סותר וצריך לאבנו ולעפרו או מכבה לחס על הנר או למתק חרדל (שבת קלד•) וכו‘. אלא הקשה לו איך להיות שכל עיקר שם המלאכה קלקול ומעשה גרועה ולא תיקון, ואינה מלאכת מחשבת. לכן תירץ שאין שם המלאכה קלקול כלל, אלא ששם מלאכות כאלו שהן חלק ממעשה בנין ותיקון, וצריך לסתור קודם.
ומשום שאין חשיבות מלאכות הללו מחמת עצמם, אלא בהיותם חלק מבנין, לכן אפשר פטור של ע“מ לבנות שלא במקומו, פי‘, שאין הקשר בין סתירה לבנין חזק כ“כ.
ואיתא בב“ה שם שמביא מדף קה: שקורע על מת דידיה וקורע להטיל אימה על אנשי ביתו חייבים לר‘ יהודה, ש“מ שא“צ דוקא קורע ע“מ לתפור וסותר ע“מ לבנות, אלא סגי בכל תיקון, ולכוארה ראייה מוכרחת היא. א“כ צ“ל כוונת רש“י ששם המלאכה סותר ע“מ לתקן בשום תיקון. ועל מנת לתקן במקומו ר“ל שהקלקול בשביל תיקון בגוף המלאכה, דהיינו החפץ, ולא במקום אחר. ואע“פ שיש תיקון במקון אחר ובסך הכל נמצא שתיקן, ר‘ יוסי סובר שאין הולכין אחר סך הכל, אלא אין לקשר לתיקון אלא בבא לתקן הגוף. ולפ“ז (אליבא דעולא הכא) צ“ל שהגמ‘ קה: דלא כר‘ יוסי. ומ“מ מסתמא אנן קיימינן כר‘ יוחנן הכא ולא כעולא, ואפילו ע“מ לתקן שלא במקומו.
ויש לעיין אם יש נ“מ בסוף במה שמלאכות הללו יש מציאות דוקא ע“י תיקון אחר, ונקראו ע“מ לבנות וע“מ לתפור וכו‘, דהיינו ע“מ שום תיקון שבעולם לפי הביאור הלכה. ולקמן אחזור לזה בס“ד.
נלע“ד שלשון רש“י משמע שלא אמר כל זה אלא בכגון אלו, שאין להן שום מציאות אא“כ ע“י קשר לתיקון. משא“כ בשאר מלאכות, בהן ליכא צד לפטור ע“מ לתקן שלא במקומו, ולכ“ע יכולות להיות קלקול ממש בגוף ותיקון במקום אחר, כל שבסך הכל איכא תיקון, וכמו שאמרתי בפ“ד.
אפילו לר‘ שמעון, יכולים המקלקלין ליחייב, שעכשיו יכולים להיות תיקונים וגם צריכות לגופה. וע‘ תוס‘ לא: על זה, אבל כבר הבאתי מתוס‘ צד• ד“ה ור‘ שמעון, ואיתא שם בא“ד וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר' שמעון דבעי שתהא צריכה לגופה אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון, עכ“ל וע“ש המהרש“א. ונראה שרש“י ג“כ יכול לומר הכי, ולא אמרינן על זה שברצונו לא היתה באה לו ורק רוצה לסלק את הבנין. אלא עכשיו שהסתירה חלק ממעשה הבנין, שמח הוא בה ויש לו תועלת בה כבנין ממש, וצריך לגוף הסתירה. ואע“ג דברצונו לא באה לו בפרט, מ“מ מאחר שהוא כחלק מן הכלל דבנין, חשובה היא, ויש לו רצון לזה. ופשוט שלא רק כשבנין האחרון גדול מן הראשון, אלא כל שהוא צריך באחרון שונה מן הראשון, נקרא תיקון לו. ולכן למד תוס‘ מן המשכן כדרכם בכל צריכה לגופה, שמאחר שנסע עמוד הענן, הוצרכו בנ“י במשבן במקום אחר ולהם זה טוב מן הראשון שהוא במקום שלא היתה השכינה שם עוד.
אבל במכבה אינו כן, כמו שפירש“י ל• ד“ה שמע מינה ר' יהודה היא ־ דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, דכיבוי זה אין צריך לגופו, אלא לצורך דבר אחר, שלא תדלק הפתילה, או שלא יפקע הנר, ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו, וכיבוי של הבהוב פתילה, שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו, עכ“ל. וכ“כ מב• רד“ה אפילו של עץ נמי ־ דהא לר' שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, וכל כיבוי אינו צריך לגופו, חוץ מעושי פחמין או מהבהבי פתילה, עכ“ל. והטעם ברור, שא“א להיות בנין אחרון טוב מן הראשון, שכל שלהבות שוות, לכן אין לנו אלא פחם.
וע‘ הגמ‘ גיטין יט• ורש“י עליו, לענין סיקרא ע"ג דיו, שאין זה נקרא כותב מאחר שאותיות של סיקרא פי‘ אדומות גרועות משל דיו פי‘ שחורות, מ“מ אפשר ליחייב משום מוחק ע“מ לכתוב, מאחר שעשה אותיות ניכרות ורצה בזה, בב“א מחק השחורות ע“מ לכתוב האדומות, וחייב על המחיקה.
ומבאור שאע“פ דמעיקרא יסוד של חיוב מוחק היתה על מנת לעשות מלאכה חשובה של כותב, מ“מ מאחר שיש למוחק חשיבות עי“ז, עכשיו אפשר להיות מחיקה חשובה כל שהיא על מנת לכתוב אפילו כתיבה שאינה חשובה.
פרק ז‘ - מקלקלין במשכן
עג• רד“ה כותב ומוחק כו‘ שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו, וכותב אות בזו ואות בזו, ומוחק, פעמים שטעה. מכבה ומבעיר ־ באש שתחת הדוד של סממנין עכ“ל.
ותוס‘ חולק עליו צד• ד“ה רבי שמעון פוטר כו‘ וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת כבר אין צריכין לגופן, שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה, ומתקנין על יד כיבוי זה שיהו ראויין למלאכת הצורפין. וכיבוי כדי שלא יקדיחו הסממנין בבישולן לא היה במשכן, כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי, עכ“ל לענינינו. (וקצת צ“ע לדעתם למה הוצרכו למוחק במשכן, אם היו כ“כ זהירים.)
ומשמע שלרש“י מכבה שבמשכן וכן מוחק היו משאצ“ל (כעדות רש“י עצמו ל• ומב• שאין צורך גופו בכיבוי אלא פחם), ושיטת רש“י היא שטעות נכללה בחשבונות של המשכן. מ“מ, תימה הוא זה. וב“ה זכיתי לשמוע ישוב מהרב ר‘ יצחק קינזר שליט“א. דבשלמא לתוס‘ ששיטתם היתה שם שכל מלאכה וצורך גופה היינו בדיוק מה שהיתה במשכן, וודאי א“א כלל להיות מלאכה שלא לצורך גופה במשכן, שגופה היא היא מה שהיתה שם. אבל לרש“י צורך גופא נלמדה מפסוק מלאכת מחשבת, כמו שהבאתי בפ“ב. והענין שתהא כוונתו בגוף המלאכה, ולאו דוקא מיוסד על כל מלאכה ומלאכה שבמשכן. ואע“פ שהפסוק כתוב במשכן וודאי הוצרכו ישראל לעשות כולה במלאכת מחשבת, לא רק בגמר אלא בכל מעשה ומעשה, חרישה לשם המשכן וזריעה וקצירה וכו‘ (ע‘ מעשה ר‘ חייא בב“מ דף פה: ומהרש“א עליו), י“ל בקל שלא היה כן בעניני טעות, למשל אם כתבו על אחד מהקרשים אות בי“ת במקום אל“ף, לא היתה המחיקה צ“ל דוקא צריכה לגופא למשכן, וכשאח“כ לא היו אותיות עליו כבתחילה, לא היה קרש זה פסול למשכן מטעם שלא נעשה המחיקה בכוונה שלימה. אלא לא גרע מאם לא כתבו עליו מעולם. רק שצ“ל כוונה שלימה אח“כ כשכתבו, וכן נראה ומסתבר. ומ“מ ליחייב על המקלקלין לדורות לענין שבת, ודאי צ“ל המלאכה שלימה ע“י עצמה וצריכה לגופא, כמו שצריך להיות במשכן עצמה בכל בניניו. ואם לא מחמת טעות אלא מחמת מקרה רעה, כגון שנפלה דרנא בפרוכת צ“ע. ונראה לחלק שבזה אין המלאכה לחזור למה שהיה תחילה, אלא להתחיל תיקון מכאן ולהבא. וכן ע‘ תוס‘ שהקשו מזה על רש“י לשיטתו אם כגון זו לא היתה צריכה לגופא.
וא“ת איך ללמוד לדורות ממה שאינה מלאכה אמיתית, ע‘ ב“ק לה• רד“ה רבא ותוס‘ עליו, שסובר רש“י שאפילו מלאכות פטורות כגון שוגג ומקלקל, ומסתמא הה“נ משאצ“ל, עדיין מלאכה נקראו. וא“כ אולי אפשר ללמוד מהם.
ועוד נ“ל שי“ל שאע“פ שכיבוי במשכן היתה בחכלית בישול, מ“מ פחם נעשה ממילא ככל מבעיר ומכבה פעם ראשונה. ויל“ע אם אפשר ללמוד מלאכה מדבר שנעשה במשכן ממילא, לא לבנין המשכן. ומוחק ושאר המקלקלין שפיר י“ל שהיו צריכות לגופה, שבא לתקן כתיבה רעה ולעשותה טובה וכן בשאר, וזה בגדר בנין אחרון טוב מן הראשון. ואע“ג שברצונו לא באה לו והלואי שלא טעו, מ“מ עכשיו שטעו אין זה רק מעשה סילוק אלא חלק ממעשה תיקון של בנין המשכן.
יש לי עוד להעיר קצת על שיטת רש“י לפי מה שכבר הבאתי בפ“ו מדבריו, שהמקלקלין צ“ל דוקא דרך קלקול, ולא דרך תיקון כמו קורע לפתוח בית הצואר. ואם הסיר אבנים מכותל לעשות בו פתח, הרי זה בונה ולא סותר. א“כ ק“ק לי, שמכבה במשכן, דהיינו הקטנת האש לשיטתו, אינו קלקול כלל אלא דרך תיקון, שהוא עושה האש להיות כמו שהוא צריך. ואולי יש לחלק דשאני פותח בית הצואר שהוא מוסיף ואח“כ יש לו גם בגד גם פתח, וכן בכותל אח“כ יש לו גם כותל גם פתח, משא“כ הכא שרק מקטין מה שהיה ואין אלא קלקול. ולמה הדבר דומה, למי שרוצה כותל קטן וסותר ראש כותלו הגדול, או בגד קצר וקורע מבגדו הארוך. ועוד שזה דומיא לסיקרא על גבי דיו שהבאתי בפרק לעיל, ויש לחלק עוד ואכמ“ל. וכבר כתבתי מרש“י שאין כמו זה מלאכה הצריכה לגופא, אע“פ שעי“ז נעשה שלהבת שטובה לו מן הראשונה, שאין זה אלא הסרת נזק, ולא בנין טוב יותר.
פרק ח‘ - חובל ומבעיר
שבת קו• וכל המקלקלין פטורין. תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן: כל המקלקלין פטורין, חוץ מחובל ומבעיר. אמר ליה: פוק תני לברא, חובל ומבעיר אינה משנה. ואם תמצא לומר משנה, חובל ־ בצריך לכלבו, מבעיר ־ בצריך לאפרו. והאנן תנן כל המקלקלין פטוריןִ ־ מתניתין ־ רבי יהודה, ברייתא ־ רבי שמעון. מאי טעמא דרבי שמעון ־ מדאיצטריך קרא למישרא מילה, הא חובל בעלמא ־ חייב, ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן ־ שמע מינה מבעיר בעלמא חייב. ורבי יהודה ־ התם מתקן הוא, כדרב אשי: דאמר רב אשי: מה לי לתקן מילה, מה לי לתקן כלי, מה לי לבשל פתילה, מה לי לבשל סמנין עכ“ל הגמ‘.
ופירש“י עליו ד“ה חוץ מחובל ־ באדם דמקלקל הוא וחייב, דתנן (ב“ק פז•): החובל בחברו בשבת פטור מלשלם, מפני שנדון בנפשו. ומבעיר את הגדיש, מקלקל הוא וחייב, כדתנן (ב“ק לד:) והוא שהדליק את הגדיש פטור מן תשלומין מפני שנדון בנפשו. אינה משנה ־ דאם מקלקל הוא פטור. והא תנן כל המקלקלין פטורין ־ ואפילו חובל ומבעיר, וקשיין אהדדי, ולר' אבהו פריך. בישול פתילה ־ שהוא מדליק פתילה של אבר ונותנה לתוך פיה, ודרך בישול הוא זה וחייב על הבישול, שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף עכ“ל וכבר הבאתי עוד מרש“י לעיל.
והקשו על רש“י כל ש“פ, שמשמע שטענת ר‘ יוחנן על ר‘ אבהו שחולקין אי קיי“ל כר“י או כר“ש, ואיך לומר מחמת זה פוק תני לברא. ומ“מ רש“י כבר הגין על זה, ופירש שמה שאמר חובל ומבעיר, רמזים למשניות בב“ק, וחלקו על פירוש המשניות, ואם יש ברייתא כר“ש מ“מ אין המשניות ופסק הלכה כמותו.
וכן משמע בב“ק לד: שעל המשנה שם ז“ל תני רבי אבהו כו‘ כל המקלקלין כו‘ א"ל: פוק כו‘ תנן: שורו שהדליק כו‘ והוא שהדליק כו‘ וקתני הוא דומיא דשורו, מה שורו כו‘ ע“ש, שיסוד מחלקותם היינו פירוש המשניות.
וכבר הבאתי שאר דברי רש“י לעיל, איך למד מחלוקת ר“י ור“ש משיטתם במשאצ“ל, שלכן לר“ש אין מקום לחיוב חובל ומבעיר אלא מגזה“כ, שיש חיוב בלא תיקון בגוף המלאכה. אבל לר“י ליכא גזה“כ, שבברית מילה ובשריפת בת כהן איכא תיקון. אלא שאין התיקונים מועילים לר“ש, כמש“כ הרמב“ן אליבא דרש“י בא“ד ומדמחייבה אותן תורה ש“מ מקלקל בהבערה חייב וכן בחבלה מדאיצטרך רחמנא למישרי מילה, ולר‘ יהודה התם מתקן הוא אצל אחרים ומלאכה שא“צ לגופה חייב עלי‘ כו‘ ע“ש.
ואע“ג שהבאתי בפ“ו שיטת עולא, שאליבא דר‘ יוסי במקלקלין צריך התיקון להיות דוקא במקומו בגוף המלאכה ובל“ז א“א קשר לתיקון, נלע“ד שאין צד לומר הכי בחובל ומבעיר. ואדרבה, כשם שהקשה הגמ‘ התם לא: על עולא מסתירת המשכן שלא במקומו והוצרך הוא לתרץ, במבעיר לעולם עיקר התיקון שלא במקומו לקדרתו וכמו שהיתה במשכן. ומלאכת חובל אינה אלא תולדה דשוחט שהיא מלאכה ותיקון ככל שאר המלאכות ואינה מן המקלקלין. לכן אין צד בחובל ומבעיר להצריך ע“מ לבנות במקומן דוקא. ולפ“ז מש“כ רש“י, שלר‘ יהודה אפשר למצוא תיקון וחיוב בחובל ומבעיר, היינו לכ“ע.
ואין פשוט לי כ“כ למה ברית מילה ושריפת בת כהן נקראו תיקון במקום אחר, אלא דודאי זה השיעור הנכון בסוגיא לרש“י וכעדות הרמב“ן. ואולי צ“ל שברית מילה מצוה וכבר כתבתי בפ“ג שאין מצוה בגדר צרכו בגוף. ובשריפת בת כהן י“ל שהבערת העצים קלקול כמש“כ רש“י כבר, אלא שיש תיקון עי“ז שמצרף האבר בבישולו דהיינו חפץ אחר, ודומה להבערה לקדרתו. ומ“מ איני יודע למה הסביר הגמ‘ ברית מילה בשם תיקון גברא וכלי, ולא משום מצוה, ומי גרע מקורע על מת דידיה, שנקרא תיקון ומשאצ“ל וחייב לר“י מאחר שיש מצוה, וכמש“כ בפ“ג. וכן בשריפת בת כהן איכא מצוה, ולמה הוצרך רש“י והגמ‘ להזכיר צירוף האבר, וד‘ יאיר עיני.
מגזה“כ למדנו אליבא דר“ש שיש חיוב בחובל ומבעיר. מ“מ, עדיין יש לחקור מה הוא הלימוד. האם ש“מ רק שמקלקל חייב, כלשון בכל הש“ס, מקלקל בחבורה חייב [וכן משמע לי קצת מלשון רש“י: הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל, ואפילו מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים, ומה שהוא מתקן אצל אחרים ־ לר' שמעון לא חשיב, כו‘ עכ“ל, ומשמע שבסוף, מקלקל הוא שם הפטור ועלה קאי גזה“כ]. או דלמא ש“מ שאין צורך למלאכת מחשבת בחובל ומבעיר, והכל חייב, מקלקל ומשאצ“ל ומתעסק ולכאורה פחות משיעור ג“כ. וכן בתוס‘ עה• ד“ה מתעסק כו‘ האי מתעסק לאו דוקא דהא מתעסק בחבורה חייב לר"ש דאמר בס"פ ספק אכל (כריתות יט:) כו‘ מדאיצטריך למישרי מילה מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישינן למלאכת מחשבת כו‘ ומתעסק דהכא היינו דבר שאין מתכוין כו‘ עכ“ל.
ותוס‘ הביא גמ‘ בכריתות יט• שלכאורה אומר כן בהדיא, ז“ל פרט למתעסק. מתעסק דמאי? כו‘ אלא מתעסק דשבת [כגרסת רש“י] לרבא משכחת לה, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. לאביי משכחת לה, כגון דנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר כו‘ כו‘ אמר רב נחמן אמר שמואל כו‘ מתעסק בשבת ־ פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה. א"ל רבא לרב נחמן: והא תינוקות דכי מתעסק דמי, ותנן: מי שהיו לו שני תינוקות כו‘ ורבי יהושע פוטר. עד כאן לא פטר רבי יהושע אלא כו‘ אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה, אפילו רבי יהושע מחייב. אמר לו: הנח לתינוקות, הואיל ומקלקל בחבורה חייב, מתעסק בחבורה חייב עכ“ל.
ולפיכך הקשו כל הראשונים מהגמ‘ סנהדרין פד: שהבאתי כבר, שר“ש מצריך צריכה לגופה בחבורה. ואם משאצ“ל פטור מטעם שאינה מלאכת מחשבת, הלא בחבורה א“צ מלאכת מחשבת.
מ“מ משמע שרש“י אינו מסכים לזה מהגמ‘ בסנהדרין, ע‘ דבריו שם שהבאתים ברפ“ב וברפ“ג. ועוד בשבת עה• גופא רש“י לא פירש כתוס‘, שהם אמרו שאין ענין הגמ‘ מתעסק אלא אינו מתכוין, שמתעסק פטור של מלאכת מחשבת דליתא בחבלה. ורש“י פירש כפשוטו ד“ה מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ־ כלומר: לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר, ולא הויא מלאכת מחשבת, שאינו מתכוין שימות. טפי ניחא ליה ־ שדם החי טוב מדם המת, וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו, אפילו מת אין כאן אלא מתעסק, וכי מודה ר' שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי, ומיהו איכווני לא מיכוין עכ“ל. וכל לשונו מוכיח דמיירי במתעסק ממש פי‘ מעשה חוץ ממה שהוא מתעמץ וטורח לעשות. וכן משמע ברמב“ן שמפרש אליביה שאפשר שלא ימות החלזון ע“ש, ואע“פ דמיירי רש“י בפ“ר אפילו בסוף דבריו, נ“ל שר“ל אפשר ואי אפשר פי‘ יש מעשה שאינו הורג החלזון אלא שבאמת א“א לאדם לעשות כן כל הזמן ולא ליכנס קצת לתוך מעשה ההורג, שהם קרובים זל“ז מאד.
ואין לשון ”כוונה“ ברש“י ראיה כלל להיפך שמסכים לתוס‘, שהבאתי בפ“ב שהוא משתמש בלשון כוונה בדרך כללי לכל עניני מלאכת מחשבת, בין לענין רצון בין לדעת בין לחשיבות.
והנה הזכיר רש“י מלאכת מחשבת בין הכא בין בסנהדרין, ולא חש לקושיות מהגמ‘ דכריתות. וע‘ בכריתות שם ברש“י שפירש ז“ל אף על גב דאביי ורבא לא פטרי במתעסק אלא במתכוין להיתר כגון לחתוך את התלוש אבל שמואל אפי‘ במתעסק באיסור פטר מדנקט הש"ס למילתיה מלאכת מחשבת אסרה תורה משמע שיתכוין בו עכ“ל. נמצא דאביי ורבא לא סבירא להו כשמואל כמו שהבינו תוס‘ (ע‘ דבריהם שבת דף עב: ד“ה נתכוין להגביה את התלוש. ולפי הנ“ל ניחא קושית ר“ת התם על רש“י.) אלא חלקו עליו, ולשיטתם אין דין מתעסק מטעם מלאכת מחשבת שאז הכל בכלל, אלא מפסוק אשר חטא בה כמש“כ רש“י שם ובשבת עב:, ולכן אין הפטור אלא בנתכון להגביה או לחתוך את ההיתר. ואח“כבגמ‘ דכריתות בא ר“נ בשם שמואל וחידש שאפילו נתכוון לחתוך את המחובר וחתך מחובר אחר פטור, שמתעסק בגדר מלאכת מחשבת. ועל זה הקשה עליו רבא מתינוקות שנתכוון למול זה ומל זה. ותירץ ר“נ שגזה“כ דמקלקל בחבורה כולל אפילו מתעסק וכל עניני מלאכת מחשבת. ומשמע שרבא לא סבר הכי בקושיתו, אע“פ שידע שלשמואל הפטור דמתעסק הוא מטעם מלאכת מחשבת כמו מקלקל, אלא מקלקל דוקא חייב והבו דלא לוסיף עלה. ואפשר שמאחר ששמע מר“נ, קיבלה, אבל אין זה מוכרח. וודאי לא חזרו אביי ורבא בעיקר שיטתם כמוכח משבת עב:. והכא בשבת עה• רבא היא לכן ס“ל שאפילו בחבורה פטור מתעסק.
ומה שפירש“י הכא מטעם מלאכת מחשבת ולכאורה לאו כשיטת רבא אלא כשמואל, כבר הקשו העולם על רש“י בל“ז למה פירש כן, הלא בגמ‘ המצב שהוא מתעמץ שלא לעשות שום איסור עם החלזון או לעשות רק דישה אליבא דר‘ יהודה שם שיש דישה אפי‘ שלא לגדולי קרקע. והיינו נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, או ב‘ שמות אם אליבא דר‘ יהודה, ובכגון זה פטור מתעסק לר‘ יהושע לכ“ע, מפסוק אשר חטא בה. נלע“ד שכתב כן לפי מסקנת הגמ‘ שבא להסביר למה לא אמרינן הכא מודה ר“ש בפסיק רישיה, ואין כאן מתעסק אלא מתכון, ש“מ שלא נקרא כוונה שאינה מלאכת מחשבת ועדיין היא מתעסק. וס“ל לרבא שאין חסרון מלאכת מחשבת בנתכוין לאיסור כו‘ כשמואל, אלא יש מקום לחסרון מלאכת מחשבת הכא שטורח שלא לעשות מעשה האיסור, אפילו הוא מין זה של פ“ר.
ולא הזכיר הגמ‘ פטור של משאצ“ל אע“ג דלר“ש וודאי איכא, שבא הגמ‘ להסביר גם שיטת ר‘ יהודה שגם הוא אמר שם שאין חיוב משום נטילת נשמה. לכן הוצרך הגמ‘ למצוא פטור ששוה לכל. ואע“פ שבלא פסיק רישיה ר‘ יהודה מחייב דבר שאינו מתכוין, במתעסק ר“י ור“ש שוים לכן מה שאמר ר“ש בפ“ר שייך לר“י ג“כ. זה נלע“ד, וד‘ יאיר עיני.
ואולי י“ל הכי שם בסנהדרין פד: (וגם בשבת קכא:) דס“ל לגמ‘ כאביי ורבא ולא כר“נ ושמואל כסתימת הגמ‘ שבת עב:, ולכן משאצ“ל פטור אפילו בחובל. ועדיין צ“ע.
וע“ע פסחים עג• שמשמע שיש מי שסובר שמקלקל בחבורה ומתעסק אינן תלויים זב“ז. ותוס‘ שם נדחק לתרץ.
פרק ט‘ - מכבה ופחם
כבר הבאתי לעיל בספ“ו דס“ל לרש“י שאין צורך הגוף במכבה אלא עשיית פחם, שלעולם בל“ז ברצונו לא באה לו, שאין בין שלהבת ראשונה לשניה. וע‘ לא: בגמ‘ ז“ל כחס על הנר כו' רבי יוסי כמאן סבירא ליה? וכו‘ ורבי יוחנן אמר: לעולם כרבי שמעון סבירא ליה, ומאי שנא פתילה ־ כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה: הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, דבההיא אפילו רבי שמעון מודי דקא מתקן מנא. אמר רבא: דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני מפני שנעשית פחם ־ שמע מינה עכ“ל.
ופירש“י כר' שמעון ־ דפטר ליה משום דאין צריכין לגופה, וכחס על הפתילה היינו טעמא דמחייב ־ כגון שצריך להבהבה, שלא הובהבה מבעוד יום, דכיבוי זה צריך לגופו, שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה. שהוא עושה פחם ־ שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם עכשיו, אלמא: בכבוי הצריך לגופו מיירי. ולא קתני שנעשית פחם מתחלתה שהובהבה, דנמצי למימר טעמא משום דבת בנין היא דאיכא בנין במקום סתירה, מה שאין כן בשמן ונר דלא שייך בהו בנין וסתירה עכ“ל.
ועל זה השיג גליון הש“ס, ז“ל וק“ל הא בפשוטו י“ל דחוץ מן הפתילה היינו דחוץ כחס על הפתילה חייב דמיירי בלא הובהבה מבע“י וכיון דרצונו לחזור ולהדליק הפתילה וניחא ליה בפחם מיקרי צריכה לגופא דאפילו באינו מתכוין אלא דהוי פ“ר היכא דניחא ליה מיקרי צריכה לגופא כדלקמן קג ע“א בתולש עולשין בארעא דידיה. ומרווח יותר דבפתילה שצריך להבהבה עסקינן היינו דהוא אינו מתכוין לכך אלא דממילא ניחא ליה, עכ“ל.
סוף סוף קושיתו ק“ק לי, שאולי אה“נ רש“י מסכים לכל זה. ואם ממה שאמר לשון מתכוין, הלא הבאתי ברפ“ב שש מקומות שקרא רש“י עניני מלאכת מחשבת בשם מחשבה וכונה. ובכולם אין הענין מחשבה ממש, אלא חשיבות ורצון ע“ש. וכן נ“ל הגמ‘ קג• ז“ל תנו רבנן: התולש עולשין כו‘ אם לאכילה כו‘, אם לייפות את הקרקע ־ כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו. אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ־ לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה עכ“ל הגמ‘. והתם תד“ה בארעא דחבריה - פי' דהויא מלאכה שא"צ לגופה עכ“ל, וקראו הגמ‘ לא קמיכוין.
ואפי‘ אם מלשון רש“י מתכוין ממש, עדיין יש לי לדחות, שר“ל לאפוקי כר‘ יהודה, שגם הוא מצריך מלאכת מחשבת וכונה כמש“כ רש“י שם, רק לא כ“כ כונה כמו ר“ש ודי ברצה לחוס על הפתילה אע“ג שאינה אלא לסלק היזק. לזה אמר רש“י דהגמ‘ מוקי המשנה בצורך מעולה שלא הובהבה מע“ש וזו נקראת כונה ממש פי‘ אפילו לר“ש.
ואם נקבל הבנת רע“א ברש“י, עדיין לא ברורה לי ראייתו. נניח אם ע“י הכיבוי נעשה דבר צדדי לגמרי, כגון למשל אם בכל פעם שאיש מוחק איזה מין נייר, הוא מרכך הנייר ומכשירה למאכל בהמה וכו‘, אז שפיר דומה לתולש עולשין בארעא דידיה, ועם המלאכה נעשה נמי תיקון אחר. אבל הכא אין מעלה לפחם על נר דולקת. אדרבה, מעלת פחם היא שקל להדליקה, אבל וודאי אינו קל יותר מנר דולקת! ואם יש מעלה על נר דולקת היינו שמתקיים הכי ואינו נשרף ויהיה בעולם להדליק פעם אחרת, משא“כ בנר דולקת - אותה מעלה היא בגדר לסלק נזק וברצונו לא באה לו, ולאו מש“ה יהיה צריכה לגופה.
ועוד לכאורה אין מסתבר שכיבוי לחוד עושה פחם, שהפחם שם משעת ההדלקה כידוע. אלא וודאי מעלת פחם היא לגבי נר שאינה דולקת, דהיינו הנר קודם הדלקה. וע“י שהדליקה וכיבתה, נעשה פתילה טובה יותר, קלה להדליק אח“כ. והדלקה וכיבוי ביחד הם המעשה שקראוהו חז“ל הבהוב, וע“י שתיהן יחד נעשה פחם. ולכן צריכה לגופה היא הכיבוי, שהיא חלק ממעשה בנין בסך הכל. וזה ממש כמו סותר ע“מ לבנות, אלא דהתם מקושר הסתירה לעתיד, והכא לעבר.
נמצא שאם היתה הנר הובהבה מע“ש, לא רק שאין עשיית הפחם צריכה לגופה, אלא באמת לא נעשה פחם כלל, שהיה שם כבר. ואפשר ב‘ נרות זו בצד זו, וחייב על כיבוי של זו ולא על של זו, שבזו נעשה הבהוב ולא בזו שכבר הובהבה.
ונלע“ד שבכגון זה, אולי צריך כוונה ממש כמש“כ רש“י, ולא רק הנאה לבד, ולא דמי לתולש עולשין בארעא דידיה, דהתם כל המלאכה נעשית ע“י אותו מעשה. אבל הכא אין למעשה כיבוי שום חשיבות אלא בצירוף עם מעשה של זמן אחר, ומסתבר שצריך כונה לקשרם. ולמשל מי שסתר בנינו על מנת לבנות שלא במקומו למ“ד שזה פטור,או על דעת קלקול להזיק של חבירו, לא מחייבינן ליה מאחר שגם יש לו מקום פנוי הכא לבנות אח“כ בנין טוב מן הראשון אם ירצה. אלא למה שיש לו כונה מקשר, ולא מקשרינן אותו למעשים שאינו חושב עליהם עכשיו. וי“ל הה“נ הכא, ואע“פ שזה מעשה אחרון, ולמעשה ראשון ודאי א“צ כונה, ודי אפילו במעשה קוף בעלמא, מ“מ אולי לא מקשרינן למה שלא ניכר לעינים עכשיו.
ואפשר שיש לדחות, שאפילו בסותר ע“מ לבנות שלא במקומו, אם באמת יש לו תועלת ידוע עכשיו במקום הפנוי, שפיר נקראת צורך לו אע“פ שאין זו תכליתו עכשיו ואינו חושב עליה. ומ“מ מתולש עולשין לכאורה ליכא ראיה, אלא שלא ראה רע“א לחלק.
וע‘ פוסקים לענין מתיר קשר של קיימא או שאינו של קיימא, וי“א אפילו אם הקשרים שווים לגמרי אלא שזה נעשה על דעת לקיימו וזה על דעת להתירו, חייב על זה ולא על זה. ומ“מ יש לחלק שאע“פ דהתם הכל שווה לעינים ותלוי בעבר, מ“מ כל המעשה נעשה בב“א, משא“כ הכא, שבלא קשר ליכא תיקון כלל.
שבת מב• מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ. ואי סלקא דעתך סבר לה כרבי שמעון ־ אפילו של עץ נמי כו‘ עכ“ל. ופירש“י גחלת של מתכת כו‘ דלא שייך כבוי (ולשונו בזבחים צא: לאו בת כיבוי) בהכי מדאורייתא, ומדרבנן אסורה, והיכא דאיכא נזקא לרבים ־ לא גזרו על השבות. אבל לא של עץ ־ דאיסורא דאורייתא היא (בזבחים ז“ל דבת כיבוי הוא), וחייב סקילה. אפילו של עץ נמי ־ דהא לר' שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה ־ פטור עליה, וכל כיבוי אינו צריך לגופו, חוץ מעושי פחמין או מהבהבי פתילה עכ“ל. ומבואר שכיבוי גחלת של מתכת מותר מן התורה אפילו לר“י מאחר דלא שייך כיבוי.
והתם פירש הרשב“א פירוש לפירושו, מפני שבמתכת לא נעשה פחם. וכן פירש“י עצמו דף קלד• ז“ל הגמ‘ תנו רבנן: אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת [ביום טוב] כו‘ והתניא: ממתקין אותו בגחלת? לא קשיא: כאן בגחלת של מתכת, כאן בגחלת של עץ, עכ“ל. ופירש“י ואין ממתקין אותו בגחלת ־ כדרך שרגילין לכבות לתוכו את הגחלת, או אבן ניסוקת. בגחלת של עץ ־ אסור, דשייך בה כיבוי לפי שעושה פחם, גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי דאינו נעשה פחם, עכ“ל. ואיני יודע אם התם אליבא דר“ש או ר“י, ומ“מ אין מסתבר שחולקין בזה.
ולי הדבר צריך עיון רב. בשלמא לתוס‘ שעיקר מלאכת כיבוי היינו עשיית פחם כמו שהיתה במשכן, י“ל שבלא פחם ליכא כיבוי. אבל רש“י לא פירש כן, וכיבוי במשכן היה תחת דוד של סממנים כמו שהבאתי ברפ“ז מדבריו עג•. ואמר בדף לא: רד“ה בפתילה נמי ליפטר ־ דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה, דמלאכה היינו כיבוי, וכיבוי עצמו אינו צריך לו, דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה, הואיל וחס עליה, כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה עכ“ל כמו שהבאתי לעיל. ומבואר דס“ל שהסרת שלהבת היינו גוף מלאכת כיבוי, רק דליכא היכי תימצא של צורך הגוף אלא בעשיית פחם. וא“כ לר‘ יהודה למה לא שייך כיבוי בלא פחם, והלא איכא כמה צרכים חשובים אליביה, לחוס על הנר או השמן או הפתילה. ולפי הב“ה בסי‘ ש“מ שהבאתי בפ“ו, שסותר ע“מ כל תיקון שפיר נקראת ע“מ לבנות, וא“צ לבנות או לתפור או להדליק ממש, לכאורה גם על מנת למתק חרדל או להסיר היזק רבים ג“כ צרכים חשובים. ומאי שנא מחובל ומבעיר, שכבר פירש“י קו• שחייבים לר“י אע“פ שאין צורך לגופיהן לעולם, כל שיש צורך ותיקון במקום אחר. ואין משמע מדברי רש“י שם (הבאתים בפ“ד) שיש קצת חידוש וגזה“כ אף לר“י, אלא משמעם שלר“ש צ“ל גזה“כ ולר“י א“צ.
וע‘ הגמ‘ קג• שהבאתי לעיל בפרק זה, שתירצו רבה ורב יוסף דבאגם שנו. ופירש“י ד“ה באגם ־ שאין צריך ליפות עכ“ל. ולכאורה ר“ל פטור אפילו לר‘ יהודה שמחייב משאצ“ל. ואין זה משום דמיון לסותר על מנת לבנות שלא במקומו, שאין תיקון בגוף המלאכה, שכבר כתבתי בפ“ו שזה שייך דוקא במלאכות שעיקרן קלקול, ולא בחורש. אלא ר“ל אף לא שייך תיקון בגוף וגרע כל שם המלאכה, שהיא להכשיר זריעה ולא רק סתם מרפי ארעא, ואולי למדו כן ממה שהיתה במשכן. לכן דוקא במקום ששייך זריעה. ודומיא לזה כתב רש“י עג: בענין חופר גומא וא“צ אלא לעפרה, ד“ה פטור עליה ־ ואין כאן משום בנין בבית דקלקול הוא, ולזריעה נמי לא חזיא כו‘ עכ“ל. ר“ל פטור בנין הוא דבר מקרה, אבל פטור זריעה עיקרי דלא שייך בבית.
וא“כ אולי הה“נ במכבה, שעיקר המלאכה הוא לאפשר הדלקה ולא רק העדר שלהבת, ובמקום שאין שייך הכשר הדלקה בפתילה דהיינו הגוף, גרע שם המלאכה. והכא בגחלת של מתכת אין שום סיוע מהכיבוי. דבשלמא בעצים, אם אינו מכבה, לא יהיה שם עץ אח“כ כשבא להדליק והכל ישרפו, ויכול לחוס על הפתילה. אבל במתכת אם אינו מכבה לא איכפת ליה כלל ואין המתכת נשרפת, ואין מקום לחוס. ומש“כ רש“י שעץ נעשית פחם, אין ר“ל כר“ש שזה צורך הגוף. אלא ר“ל כמו שפירש התם אליבא דעולא, בסוף דבריו שהבאתי בריש פרק זה, שאם היתה לשון המשנה שם מפני שהוא נעשית פחם, היינו מפרשינן שע“י הכיבוי נעשה הפתילה בת בנין להדליק אח“כ וזה תיקונו.
נמצא לפ“ז שאפילו לפי הב“ה שיכולין המקלקלין להיות על מנת כל תיקון, מ“מ יש להן שם דוקא, סותר ע“מ לבנות, מכבה ע“מ להדליק, קורע ע“מ לתפור, מתיר ע“מ לקשור כו‘. ונ“מ במצב שאין תיקון זה שייך, אז לא משגחינן בשאר תיקונים, שאין שם מלאכה זו על המעשה. וע‘ פוסקים מובאים בסי‘ ש“מ בענין אוכל עוגה שיש בה אותיות, דהתם לא שייך כתיבה אח“כ.
באמת כל זה אינו שוה לי, שכיבוי במשכן לכאורה לא היתה כן, אלא בפשוטו ברש“י עג• היתה שלא להקדיח הסממנים (דלא כתוס‘ צד: כמש“כ). וא“כ עיקר מלאכת כיבוי שנלמד ממשכן היינו אפילו לבשל דבר אחר. ולזה אפילו גחלת של מתבת מהני‘ שפיר, כדאיתא בגמ‘ קלד• לגבי למתק חרדל. וע‘ מש“כ בסוף פ“ז שאולי החשיבות של הכיבוי במשכן היתה עשיית פחם, אע“פ שלא עשו בשביל זה. ומשום הפחם נקראת מלאכה, לכל הפחות אליבא דר“ש. ולפ“ז שפיר י“ל שזה נעשה מן השם של המלאכה, ובלא פחם לא נקראת כיבוי כלל. ומ“מ כל שיש פחם, אע“פ שלא נעשית עכשיו, כיבוי מיקרי, ולר‘ יהודה חייב אם יש צורך. ומ“מ ק“ק שלר‘ יהודה היתה כיבוי המשכן חשוב מחמת עצמה, שסייע בישול, לא רק מחמת הפחם דממילא, ולמה לקחו חז“ל שם וצורת המלאכה מדבר צדדי, כמוכח מדף מב• שאפילו לר‘ יהודה אין כיבוי בגחלת של מתכת. ועוד איני יודע אם עשו פחם באמת, מאחר שלא באו לכבות לגמרי אלא רק להקטין האש. וצ“ע כעת.
נלע“ד עיקר לתרץ באופן אחר. וכבר הבאתי דברי רש“י על שיטת עולא אליבא דר‘ יוסי לא: בריש פירקין ובפ“ו,בא“ד - הלכך, על הפתילה חייסא דידיה אינה אלא להדליק, הלכך: מכבה על מנת להדליק ־ היינו במקומו, אבל כי חס על הנר או על השמן, ועל הפתילה אינו חס ואינו חושש אם משליכה, אפילו צריך לשמן להדליק בו פתילה אחרת לאחר זמן בתוך נר זה ־ אין זה סותר על מנת לבנות במקומו, שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה, הלכך, לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה, וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו ־ אין כאן עוד בנין במקום סתירה, ודקתני שהוא עושה פחם ־ כלומר: מפני שהם עושין פחם מתחלתה, ועומדת לחזור ולהאחיז בה אור, ואיכא בנין במקום סתירה עכ“ל.
בסוף מדחה רבא פירוש זה מדיוק הלשון, ופירש“י -
לא קתני שנעשית פחם מתחלתה שהובהבה, דנמצי למימר טעמא משום דבת בנין היא דאיכא בנין במקום סתירה, מה שאין כן בשמן ונר דלא שייך בהו בנין וסתירה עכ“ל.
ומש“כ שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה עכ“ל, אין ר“ל שזו מלאכת כיבוי והבערה, להדליק על פתילה. ז“א, שכבר פירש קו• שיטתו שכל מלאכת הבערה מקלקל ומאבד את חפץ גוף המלאכה. ואין הפתילה מתקלקלת כלל בהדלקה, אלא הוא עומד כמו שהיתה כידוע, והשמן נשרף על ידה, ושמן גוף המלאכה. אלא ר“ל נלע“ד שאין מקום הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה, היינו במקום הפתילה, וזו מקומה. וז“ש אח“כ הלכך לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה, פי‘ עניני סתירה ובנין התלויים למ“ד זה במקום. ודומיא בזה בבנין ממש, שגוף המלאכה וודאי הבנין למעלה מן האדמה, מיהו מקום הבנין היינו האדמה לא הבנין.
וכתב רש“י שרצון המשנה בדבריו מפני שעושה (נעשית) פחם, לומר שזו מקום בנין ושיש בנין במקום הסתירה, ושע“י הפחם עומדת לחזור ולהאחיז בה אור. ואע“פ שבסתירה בקרקע די לנו בהסרת הבנין והאדמה חלקה לגמרי, וליכא דומה לפחם, רק די שיהא מקום מוכן לבנין של אח“כ, שאני התם שעיקר מעשה הסתירה היתה על שם הבנין. אבל אם המשנה מדויק, צ“ל שכיבוי שאני, ולא כיבה על שם ההדלקה דמאי שנא האי שלהבת מהאי שלהבת כמש“כ לעיל. אלא רצונו היה לחוס על הפתילה שלא תישרף, וממילא עי“ז להדליק לעתיד, לזה צריך סימן מובהק שעומדת להדלקה אח“כ דהיינו הפחם. ובלא פחם ליכא קשר ביניהם, ואין כאן בנין במקום סתירה, כן נ“ל הבנת רש“י במשנה.
א“כ שפיר קאמר רש“י באותן מקומות דלא שייך כיבוי בגחלת של מתכת שאינה נעשית פחם, ושפיר דייק רש“י ורשב“א שם לשונם שכתבו נעשה ולא כתכו עושה. וצ“ל אליבא דר‘ יוסי אליבא דעולא הכא (ואע“פ שזו אינה מסקנה, כדרך לימוד של רש“י בכל מקום כידוע).
דרך אגב, ש“מ ממש“כ ועל הפתילה אינו חס ואינו חושש אם משליכה עכ“ל, שרצון איש זה בפרט ענין להבין אם מלאכה נקראת לצורך או שלא לצורך. ואע“ג דבדף קג• לא מצא הגמ‘ חרישה של אין צורך אלא באגם או בארעא דהחריה, יש לחלק שסתם כל אדם רוצה בחרישת שדהו, אבל בפתילות יש שמצניעין אותן יש שמשליכין.
הוספות
ביצה כב• רד“ה כדי לחוס עליה [אסור] ־ שאין כבוי זה צורך יום טוב , ואני שמעתי ־ דהוי ליה סותר על מנת לבנות במקומו.
לולא דברי רש“י הייתי אומר שאמנם בשלהבת ליכא צריכא לגופא בכיבוי אלא בפחם, שאין בין שלהבת ראשונה לשניה. אבל תחת סממנים במשכן שפיר י“ל דהוי צל“ג. שפשוטו לא הייתי אומר בתוס‘ שהיו זהירים שלא יתן עץ יותר מדאי. אלא סתם מבשל עושה מדורה מתחילה להחם מהר, ואח“כ כשבא התבשיל לחום הנכון, חוזר ומכבה במקצת כדי שלא יקדיח. ואין זה הסרת נזק, אלא הוא עושה מדרגת האש שהוא צריך. ואין דומה להבערת עצים שפירש“י שהיא קלקול עצים בשביל דבר אחר, וככיבוי גחלת לבשל חרדל ג“כ, דהכא מתקן ממש האש. וע‘ מה שהבאתי לעיל ספ“ו לגבי סיקרא ע"ג דיו, ויש לחלק. ואולי י“ל שזה בשביל דבר אחר דהיינו התבשיל, אבל עוד אפשר לומר שאנו רואין כאילו הוא מתקן האש והוא מן הגוף, וצ“ע. ואיני יודע אם כיבו כל גחלת וגחלת במקצת, או כיבו אלו והניחו אלו.
עתה לא זכיתי למצוא הרשב“א שכתבתי שפירש לפירש“י בדף מב• דלא שייך כיבוי במתכת אפילו לר“י מאחר דליכא פחם. ולרש“י לחוד אולי י“ל שפירש התם אליבא דר“י אם כן סברת שמואל, ומסיבה אחרת לא ענין לפחם, כגון אולי ליכא אש במתכת וממילא ג“כ כיבוי ליכא. אבל בדף קלד• פירש אליבא דר“ש שכן קיי“ל, והתם וודאי בלא פחם ליכא כיבוי וא“צ סיבה אחרת, וחד מתרי נקט, אמנם דוחק הוא.