מיכאל ריטש
בישול והחמת מים בשבת לשיטת רש“י
מאב“ד והוחמו כל צרכו לגבי חמין
לז: אמר רב ששת כו‘ משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בישל כל צרכו עכ“ל דס“ל כחנניה. שם - אמר שמואל בר יהודה כו‘ משהין עליה חמין שהוחמו כ“צ ותבשיל שבישל כ“צ ואפי‘ מוי“ל עכ“ל דלא כחנניה.
ומבואר שכשם שחלקו חנניה ורבנן בתבשיל כך חלקו בחמין. וכשם שיש מדרגת בישול (דהיינו התחלתו כמש“כ בחיבורי על שהייה) מאב“ד דהיינו בישול אבל לא בישל כל צרכו, כך יש מדרגה בהחמת חמין שהוחמו אבל לא הוחמו כל צרכן.
וכן לו: תד“ה חמין ותבשיל ז“ל נראה לר“י דסתם חמין ותבשיל היינו אפי‘ לא בשיל כל צרכו אלא כמאב“ד עכ“ל.
ובתבשיל מובן שמאב“ד הוא שיכול לאכלו ע“י הדחק כמו שעשה בן דרוסאי, וכל צרכו היינו שנאכל בלא דחק וראוי לגמרי. אבל בחמין מה הן מדרגות הללו, האם כהפשר קצת או כמעלה רתיחות ממש.
וע‘ לו: תד“ה ב“ה שמצריך רותח ע“ש וכן מובא בטור וברמ“א רנ“ג.
ולשון רותח אין ברור ע‘ ב“ח שהוא יותר מיד סולדת בו. אבל הט“ז שם חולק עליו ודי ביס“ב וכן משמע מב• רד“ה חמין ורד“ה לא יתן ובגמ‘ שם (אא“כ נאמר שלבשל אחרים שאני) וכן לד• שמא ירתיח לכאורה ר“ל ליס“ב, וצ“ע, ומסתמא שלשון נשתמשת במכה אופנים.
וסוף סוף לא נזכר שֵם יד סולדת בו בכל סוגיות דשהייה כלל רק מ: לענין חיוב החמת מים נזכר. ויש לעיין איך לקשר הסוגיות כראוי.
תכלית החמת מים ויד סולדת בו
מחממין מים לשתייה לרחיצה ולבשל בם (ובמ“א סוף רנ“ג להדיח בהם כלים.) לרחיצה צריכין חם יותר משתייה (מב• בכוס וברשב“א שם). ולבישול ודאי ניחא במעלה רתיחות ממש אבל בפחות צ“ע, ומ“מ חם יותר משתייה או רחיצה, כמש“כ המלחמות על מ:, שאין אדם צולה את עצמו. ומה יס“ב בכל אלו?
וברשב“א מב• ד“ה נותן כו‘ ואין אדם שותה חמין גמורין אלא פושרין כו‘ שהרי אין אדם רוחץ במים חמין שהוא מסלד בהן עכ“ל וכן מצאתי בתורת הבית הל‘ כתמים. וא“כ אין יס“ב ענין לא לשתייה ולא לרחיצה ואין החמה לכל צורך שלהם חשובה דין תורה להיות בישול. וצ“ל שעיקר חיוב בישול מים ליס“ב הוא שעי“ז יכול לבשל עם החמין ותיקן כלי בישול. וזה שֵם יס“ב שהם שורפים ורותחים, וכריסו של תינוק נכוית בהם שיכולים לבשל קלי בישול כמו תינוק.
וכן מצאתי בהדיא בר“ן רפ“ד ד“ה והרר“י כו‘ ומכשלה גדולה תחת יד קצת העם שטומנין קומקום של מים חמין ליתן לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק כו‘ ואפי‘ אם שניהם יס“ב איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל כדין כלי שני שאינו מבשל ומתבשלין בתוך כלי ראשון כו‘ עכ“ל ואפילו רותחין יס“ב אם פסק כחם לבשל שייך בהן בישול. (וע‘ מ“א)
ולפ“ז פשוט שיד סולדת הוא התחלת בישול מים שעד זה לא יבשלו אחרים כלל, ומבושל לגמרי (אם יש בישול אחר בישול בענין זה) צ“ל מעלה רתיחות שרק זה מבשל מן המובחר, כידוע. ובאמת איתא ברשב“א שאין יס“ב מבשל אלא קלי הבישול, ולשאר דברים צריך יותר. ואפילו בתבשיל, אולי י“ל שביס“ב נתחממו המים שבתוך התבשיל ליס“ב ועי“ז יכול לבשל ולהכין האוכל שבו.
אבל ע‘ הרמב“ם הל‘ דעות ד(טז) ז“ל דרך רחיצה כו‘ ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכוה בהן, ואח“כ ירחץ גופו בפושרין כו‘ ע“ש ומבואר שראשו לפחות רוחץ אדם ביס“ב שהגוף (לא הראש) נכוה בהם. ולכאורה יש להביא מקור לדבריו מכתובות לט: מפותה אין לה צער כו‘ כמיא חמימי על רישיה דקרחא עכ“ל שיש צער אבל גם יש הנאה בסוף, וכ“ש על ראש עם שער שמגין. ועוד לא אמר הרמב“ם שאין אדם רוחץ ביס“ב רק שהוא אינו מייעץ כן לבריאות גופו. ועוד אולי נכוה פי‘ חמין יותר מיס“ב.
גם מצאתי ברמב“ם הל‘ שבת ט(א) ז“ל שיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן עכ“ל.
ונ“ל ששייך מאד לומר שלשון יס“ב אפשר לרחיצה. שפירש“י מ: סולדת, נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תכוה עכ“ל ואולי אין ר“ל שתהיה ידו תכוה באמת וניזוקה, אלא שיש בגוף כח לברוח מהסכנה ומן הדומה לה. וידו נמשכת לאחוריה מיד ובלי מחשבה בהגעת דבר חם. וכן ידוע שקשה לאדם ליכנס לאמבטי חם (או קר), אע“פ שאחר שנכנס גופו נהנה, ואולי זה פירוש יד סולדת בו. רק שלא תרחוץ האם את בנה בחמין כאלה שהוא קל ליזוק כידוע. ואדרבה, רק בחמין כאלה, שיש להם חריפות, יש עיקר תענוג רחיצה, ולא בפושרים.
וא“כ אפשר לומר שחשיבות יד סולדת בו הוא שזה סוף החמת מים לרחיצה, וודאי אין צורך להחם את החמין יותר. והתחלת בישול לפ“ז היינו פושרים, שיכול אדם לרחוץ בהם אם אין לו חמין אבל בלא תענוג.
ונמצא יס“ב של הרשב“א חם הרבה יותר מזה וא“א לרחוץ בהם שאין אדם צולה את עצמו (אם לא נאמר שיש מחלוקת במציאות, כי ידעתי שמקומות מקומות יש במנהגי רחיצה, יש שרוחצים בחמין ביותר ויש שאין עושין כן כלל). ואולי למד כן משום לשון הירושלמי שהביא, שאין היד שולטת בהם, שזה משמע חם עד שאין יכול להעמיד ידו שם, וכן הובא ברא“ש בר“ן וברשב“א. ואין מוכרח.
ויש לעיין לענין שהיית מים לשתייה כסתם ע“ג כירה בשבת אם המדרגות דומות לרחיצה או אפילו פחות מהן כמש“כ לעיל. ורש“י לו: ד“ה ב“ש אומרים ־ נותנין עליה חמין אחר שגרפה, דלא צריכי לבשולי‘ עכ“ל, ומב• רד“ה בכוס -דלשתיה קבעי להו, ולא ניחא ליה שיחומו הרבה עכ“ל, משמעם שאין שתייה ביס“ב. וע‘ לה: רד“ה חמין ־ מים חמין למזוג בהן יין לשתות עכ“ל. ואיני יודע למה מזגו בחמין, אבל ידוע במדע שסוכר מפזר היטב דוקא בחמין וצ“ע.
סוף סוף יל“ע למה לא נחשיב כל החמת מים לאיזה צורך שתהיה ולמה נקטו חז“ל יס“ב דהיינו אחד מהם, ולקמן אחזור לזה.
שוב הקשיתי על הגמ‘ שבת שהבלנים היו מחממים מים בשבת לרחיצה ועוברים על שבת, ומשמע שיש חיוב בהחמת מים לרחיצה כפירש“י והרמב“ם. ויש לתרץ שהחיוב משום הבערת האש, או שצריך להחם המים יותר מדאי כדי שיהא רואי לרחיצה אח“כ. ותמה על עצמך, בפרק ר“א דמילה איתא ענין החמת מים לרחיצה תינוק בזמן ברית מילה ע“ש, ולתינוק וודאי לא צריך מים חם כ“כ ואפ“ה מבואר בגמרא ובפוסקים שיש איסור על זה מה“ת, ע‘ דבריהם לגבי אמירה לעכו“ם. ודברו על אם אפשר להביא המים חמים ממקום אחר ע“י רה“ר או חצר שאינה מעורבת, אבל אפשר להחם המים ע“י אש שכבר הובערה, על זה לא דברו, וצ“ע.
הפשר מים
מ: ת“ר מתחמם אדם כו‘ ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו עכ“ל. וע‘ פי‘ בעה“מ שסובר שיש איסור בהפשר מים. ותוס‘ ומלחמות לא ס“ל הכי אלא האיסור מטעם אחר מגזירת מרחץ. ושם הוא שהקשה הרמב“ן על בעה“מ שאין איסור בפחות מיס“ב וזה א“א להתחמם שאין אדם צולה את עצמו.
וי“ל שחולקים במה שכתבתי לעיל, שהרמב“ן סובר שיס“ב חם מאד ולבעה“מ אין חם כ“כ ושפיר אפשר לבא לידי איסור. וע‘ ריטב“א דס“ל כבעה“מ אבל אמר שמחמת הקור אולי יחמם עצמו יותר מידאי ויבא לידי יס“ב.
ולשון רש“י מפשיר, מחמם לשון פושרים עכ“ל ולא אמר דבר מגזירת מרחץ ואולי בפשוטו משמע דס“ל כפירוש בעה“מ ויש איסור בהפשר זו. (ויל“ע אם הפשר הכא שונה מלשון במקום אחר ור“ל יס“ב.)
ת“ר מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן, ר‘ יהודה אומר כו‘ פך של שמן כו‘ לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר, רשב“ג אומר אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה כו‘ איבעיא להו שמן מה הוא לת“ק, רבה ורב יוסף דאמרי לתרווייהו להתירא, שמן אע“פ שהיד סולדת בו מותר, קסבר ת“ק שמן אין בו משום בישול ואתא ר‘ יהודה למימר שמן יש בו משום בישול והפשרו לא זה הוא בישולו ואתא רשב“ג למימר שמן יש בו משום בשול והפשרו זהו בשולו. רנב“י אומר לאיסורא כו‘ שמן יש בו משום בשול והפשרו זהו בשולו ואתא ר“י למימר הפשרו לא זהו בשולו כו‘ עכ“ל.
ופירש הרשב“א שתפיג צינה היינו הפשר, ולכ“ע במים יס“ב זהו בשולו והפשר לא זהו בשולו. ועוד פירש דודאי שמן יש בו משום בישול, אבל מ“ד אין בו משום בישול ר“ל ביס“ב, אלא צריך בישול רב כבישרא דתורא.
אבל רש“י לא פירש הכי ז“ל אלא שתפיג צינתן, במקצת כו‘ ע“ש ונקט לשון אמצעי שיכול להיות כהפשר ויכול להיות פחות שאין הצינה חזקה כ“כ וכן לשונו יומא לא:. אבל לעיל פירש הפשר מחמם.
רד“ה להיתירא, מאי דאסר ר“י בשמן בישול שרי ת“ק ומים דוקא נקט ולא שיחמו דיש בהן בישול אבל שמן אע“פ שיד סולדת דהיינו בישול דר“י שרי לת“ק עכ“ל.
פירוש לפירושו - ר“י מלמד שני דברים בדבריו. חד, ששמן יש בו משום בשול, וזה אין ענין לשיעורים אלא ענין אם שייך בישול כלל בשמן. וחד שהפשרו לא זהו בשולו, דהיינו ענין שיעורים. וללישנא זו אמר הראשון כנגד ת“ק והשני כנגד רשב“ג לכן גם הת“ק השיב לר“י דבר כללי בלא שיעורים, שמים יש בו משום בשול ולאפוקי שמן.
אבל בלישנא דאיסורא שינה רש“י לשונו לגמרי וז“ל - דמיא הוא דשרי להפשיר אבל שמן הפשרו זהו בישולו עכ“ל שבלשון זו לכ“ע שמן יש בו משום בישול, ודברי ר“י שהפשרו לא זהו בשולו כנגד ת“ק וגם רשב“ג דהיינו ענין שיעורי בישול שמן. לכן ללשון זו גם ת“ק הוצרך לדבר בענין שיעורים, ואמר ששיעור מים ביס“ב לאפוקי שמן.
נמצא דללישנא דאיסורא ודאי הפשר מים מותר שכן אמר הת“ק. אבל ללישנא דהיתירא, לא אמר ת“ק כלום על זה, רק ענין כללי שמים יש בו משום בשול. וכבר הבאתי לעיל רד“ה מפשיר שמשמע שבאמת יש איסור הפשר, וא“כ זו מחלוקת אמוראים.
ולזה ניחא מה שהקשיתי על הגמ‘ אמר ר“י אמר שמואל אחד שמן ואחד מים, יס“ב אסור, אין יס“ב מותר עכ“ל. ולכאורה הל“ל הלכה כר‘ יהודה לשיטת הרשב“א לכל הלשונות. אבל לפי הנ“ל ניחא, ששמואל פסק כר‘ יהודה בשמן ועוד פסק שהפשר מותר במים. (וע‘ רמב“ם פכ“ב לפירוש אחר ומשמע לדעתו שדברי שמואל קאי דוקא על רשב“ג, ור“ל עד כדי כך מותר ע“י שינוי, ולא יותר.)
ויל“ע אם לרש“י מסתבר לומר שהפשר זה התחלת בישול שמן או מים, ויס“ב הוא כל צרכו, כצד אחד לעיל, ועיקר חיוב החמת מים חמים או שמן חם הוא לרחיצה וסיכה כרמב“ם לא לבשל בהם כרשב“א וש“פ, ולקמן ארחיב בזה בס“ד.
רוב הראשונים סוברים שהפשר, או הנחה במקום ששייך להגיע ליס“ב לאוסרים כן, דין דרבנן מטעם גזירה שמא יבא לבשל ליס“ב. אבל לפי מש“כ לרש“י לכאורה אין צורך לזה ואולי אסור מן הדין וחייב חטאת, ולא התיר הגמרא אלא להפיג צינתן קצת דהיינו פחות מהפשר. אמנם שיעור הפשר לא נתברר שפיר.
הפשר במקום בישול
בגמ‘ א“ר יצחק בר אבדימי כו‘ ובקשתי להניח לו פח של שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן כו‘ ש“מ שמן יש בו משום בישול וש“מ כלי שני אינו מבשל וש“מ הפשרו זהו בישולו עכ“ל כן גרסת רש“י בגמ‘. ופירש“י וש“מ הפשרו, במקום הראוי לבישול, זהו בישולו כו‘ עכ“ל וכוונתו צ“ב. ולא ס“ל כרוב ראשונים ועמם הרשב“א והרא“ש הכא ותוס‘ רפ“ד דס“ל שאסור להניח כלל במקום שיכול לבא לידי בישול, כמוכח מדלעיל רד“ה לא שימחו וד“ה לא בשביל שיבשל. ואמנם לשון הגמ‘ זהו בשולו משמע כרש“י ולא מטעם גזירה.
והקשה הרשב“א על רש“י טובא, מה סברא זו מקום הראוי לבישול. ובודאי לרשב“א דס“ל אין בישול אחר בישול, איכא להקשות, כי מה לנו בענין שמן, שהחיוב רק בהפשר, שיש מצב לבשל דבר אחר כגון מים. אבל באמת אפילו אם יש בישול אחר בישול, וחייב המפשיר שמן וגם המבשלו ליס“ב אח“כ, סוף סוף מה ענין זה לזה. דס“ל לרשב“א כמש“כ לעיל שענין יס“ב הוא לבשל אחרים וא“כ הה“נ בשמן שמטגן אחרים, ותרתי הן, חד בהפשר דודאי אין מטגן אחרים אלא מכשיר סיכה בלי ספק, וחד ביס“ב שמכשיר טיגון, ומאי אולמיה האי מהאי.
אבל לצד השני שהצעתי להיות שיטת רש“י שענין יס“ב הוא רחיצה מעולה וה“ה בסיכה שטובה יותר בשמן חם שיש בו חריפות קצת, שפיר איכא לדמותם, שהפשר ויס“ב עניני הכשר לסיכה, וחדא התחלה לשניה.
וגמ‘ לעיל ובלבד שלא ישתטף בצונן כו‘ מפני שמפשיר כו‘ צ“ל במקום הראוי לבישול שיכול אדם לעמוד במקום יס“ב ובסוף יתחממו המים לכך, ואז אסור אף להפשיר. וכן צ“ל רשב“ג אומר אשה סכה ידה כו‘ ולה צריך לטעם דכלאחר יד, תיפוק ליה היתר משום שא“א לבא לידי בישול שאין אדם צולה את עצמו. אלא צ“ל כמש“כ.
וא“כ חידש רש“י חידוש נורא, שהחיוב על התחלה דוקא במקום ראוי לגמור ולבישול גמורה, והפשר אסור דוקא באופן שיכול להגיע ליס“ב. שאין ההתחלה חשובה אלא על שם הגמר (להפך לגמרי מן הסוברים שאין בישול אחר בישול). ודין זה בין במים בין בשמן אם אסור בהפשר.
ובאמת זה פשטות של לשון הירושלמי המובא בראשונים ז“ל מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בהם ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת כו‘ עכ“ל לא מטעם גזירה אלא כמש“כ.
וחידוש כזה צריך מקור. ומשנה היא, כמו שאביא עכשיו.
בישול מאכל בן דרוסאי וגמר מלאכה
לח: במשנה אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל (פירש“י שתצלה קצת). ובגמ‘ גלגל חייב חטאת כו‘ אף אנן נמי תנינא, כל שבא בחמין מלפני השבת (פירש“י כל מליח שבא בחמין בע“ש חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת ואין בו משום תיקון שהרי נתקן כבר), וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנים שהדחתן זו היא גמר מלאכתן ש“מ (פירש“י מדיחין - שאין זה גמר מלאכתו, אבל לא שורין. שהדחתו זהו גמר מלאכתו - מדקרי ליה גמר מלאכתו ש“מ זהו בישולו וחייב.)
רש“י לא הזכיר לשון בישול כלל עד הסוף, רק לשון תיקון וגמר מלאכה. ונראה דס“ל שאין מאכלים הללו נתבשלו ע“י הדחה (כמו שפירש הרמב“ם בפיה“מ שהם דגים דק הקליפה ואולי מש“ה נתבשלו בקל) אלא שאינם נאכלים מחמת מלחם, ונאכלים ע“י הדחה שמסירה המלח וזה תיקונו. ועוד ס“ל לרש“י שאם נתקן ע“י חמין, זה בגדר בישול כמו שכתב בסוף, כנלע“ד.
ומשמע כן בפירש“י קמה: ד“ה וקולייס כו‘ שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע“י הדחה בחמין כו‘ ע“ש. (ע‘ רש“י פסחים עו• ד“ה שאין נאכל מחמת מלחו, ר“ל רק ע“י הדחק מחמת המלח, וא“כ נאכל מחמת מלחו פי‘ בטוב ואין המלח מעכב כלל.) ומשמע שהדחה מתקנת המלח וכמש“כ. ועוד ביצה טז: רד“ה קולייס כו‘ ונאכל כמו שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין וזה בשולו כו‘ עכ“ל ואין ר“ל נאכל כמו שהוא חי אלא מ“מ יש מנהג להדיחו ז“א כמש“כ רש“י קמה: דדוקא ע“י הדחה נאכל. אלא ר“ל נאכל כמו שהוא חי וא“צ בישול ממש כלל ומ“מ צריך הדחה בחמין להסיר ולהפליט המלח ועדיין חי הוא. וכמו שכתבתי, שכל שמתקן ע“י חמין נקרא בישול.
והארכתי בזה, אע“פ שאין שייך לענין כ“כ, מפני שראיתי במשנה ברורה בב“ה סי‘ שי“ח שרש“י סותר את עצמו ומספקא ליה אם קולייס האספנים נאכל כמו שהוא חי, ונלע“ד שאין צורך כמו שכתבתי. ועוד ראיתי שיש מגדולי האחרונים מפרשים לשון תיקון של רש“י לענין מלאכת מכה בפטיש ודוחק גדול, וכן השיגו עליהם שאר האחרונים.
ובין כך ובין כך לכאורה מבואר שאלו שלא באו בחמין בע“ש, הרי הם עדיין צריכין תיקון, וכפירש“י קמה: ד“ה וכל שלא בא בחמין, כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי ע“י הדחק עכ“ל. ויש מהן שתיקון גמור שלהם הוא לבא בחמין ולא די בהדחה לחוד, ויש מהם שהדחתם מספיקה והיא גמר מלאכתן ותיקון. ומ“מ בודאי אפילו לצריכין לבא בחמין לתיקון גמור, יש תיקון קצת ע“י הדחה, כי מה רצה המשנה שמדיחין אותם ובחינם התירו. אלא גם זה תיקון מועט והתחלת מלאכת תקנתם רק שלא נגמר אא“כ שרו ממש בחמין. וכן סיפא דייקא, שלא אסרו אלא אלו שהדחתן היא גמר מלאכתן, לא אלו שהדחתן מהניא קצת, להעלותן למדרגה שאפשר לאכלן ע“י דחק.
א“כ הלא משנה שלימה היא שמותר להתחיל תקנה, ובלבד שלא שייך גמר ע“י אותו אופן. והיינו שמותר לתקן למדרגת מאכל בן דרוסאי בתיקונו, נאכל ע“י הדחק, ובלבד שאינו במקום ומצב שיבא בסוף למבושל ותיקון כל צרכו.
וע‘ שיטת תוס‘ לט• שהמשנה מיירי בכלי שני וגזירה דרבנן, וודאי דחוק הוא מאד ע“ש טעמם. אבל פשוט שרש“י שהבין בישול של המשנה ענין תיקון ממלח אין צריך לכל זה.
נמצא שאין חשיבות למאב“ד אלא כחלק מן הכל. ולא רק דס“ל לרש“י שיש בישול אחר בישול וחייב המבשל ממאב“ד עד כל צרכו, אלא אדרבה רק קודם בישול יש בישול כמאב“ד ולא מחשיבותו של עצמו שאינו תיקון גמור.
ובחיבורי על שהייה כבר הארכתי על גריפה וקטימה לרש“י, דס“ל שעל ידם אין הגחלים מוסיפים הבל כידוע בשיטתו. ונראה שעי“ז נעשה שהייה עליהם שינוי ואין דרך בישול בכך, וכמו שדייקתי שם מלשון רש“י. וא“כ אין איסור תורה בחזרה עליהם בשבת, אפילו אם התבשיל מתבשל קצת, ואולי אפילו איסור דרבנן ליכא ע“ש. ודילמא נמי יש לומר כן הכא, שבדבר שא“א לגמור הבישול אין דרך בישול אפילו לבשל מקצת, ואין בו משום בישול, וא“כ רש“י הכא לגבי שמן סמך לשיטתי התם, וצ“ע.
נאכל כמו שהוא חי ומצטמק ויפה לו
ביצה טז• דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי נכרים כו‘ ואם צלאן נכרי סומך עליהם משום עירובי תבשילין עכ“ל. ור“ן ז“ל שאע“פ שאין בו משום בישולי נכרים לאו משום דלא להוי תבשיל אלא דהתם משום איקרובי דעתא הוא וכל שנאכל כמות שהוא חי אין קירוב הדעת בבשולו כו‘ עכ“ל.
אבל פירש“י דכיון שנאכל כמו שהוא חי אינו בישול דלא אהני מידי ואלו נאכלין ע“י מלחן חיים עכ“ל (וע“ע ר“ח שמפרש מליחתם היא בישולם).
וחוזק לשון רש“י אולי משמע שאינו בישול לשום דבר ואף לענין שבת, ואין בישול בלא תיקון, וכאן ליכא תיקון שכבר מתוקנים הם. ואם כר“ן הל“ל דלא אהני כ“כ. ולרש“י לא די במיעוט קירוב דעת, אלא בין כך ובין כך קירוב דעת איכא ואין חילוק, אלא שלא גזרו אלא על בישול והכא ליכא בישול כלל. (ומ“מ מספיק לעירוב תבשילין שא“צ בישול, ואפילו די בכבוש, שם טז:, רק שם תבשיל.)
וכבר הבאתי בחיבורי על שהייה וחזרה את מחלוקת הפוסקים ביו"ד סי' קיג (ז) אם צריך חיתוי בכוונה להתיר בישולי נכרים, או אם די אף בלא כוונה, וא“צ היכר לאיש המחתה ממש, אלא די לנו דאנו ידעינן דין הרחקה. ואולי הה"נ הכא אין צריך הרחקה מקירוב דעת ממש בכל מצב ומצב, כשיטת הר“ן, אלא ההרחקה היא ממה שאסרו בישוליהם דרך כללי ולכן ידעינן שצריכין להרחיק מהם ומאלהיהם. ואם אין בישול, לא גזרו, ועדיין הרחקה איכא.
לפ“ז אין קושיא מריש דברי רש“י שבישולי נכרים משום חתנות, שאין ר“ל דהכא ליכא חשש קירוב דעת וחתנות, אלא פי‘ ומש“ה אפשר להקל בזה שהאיסור מטעם הרחקה ולא מטעמים אחרים של חשש דברים טמאים לאכילה, כצד אחר בגמרא דע“ז.
כל זה דלא כרוב ראשונים דס“ל שאף בנאכל כמו שהוא חי יש חיוב בשול ע‘ רא“ש ותוס‘ רפ“ד. ובב“י סי‘ שי“ח מובא ספר הפרדס דס“ל כזה שאין בישול בנאכל כמו שהוא חי. (ועוד יש תש‘ רדב“ז שאפילו בדומיא למאב“ד ונאכל ע“י דחק אין עוד בישול וזה דלא כמאן.)
ולצד שנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בשול, אין להקשות מביצה שתתגלגל לח: שחייב חטאת ויכול לגמוע חי (ובאמת משם הביא חת“ס ראיה ריש שי“ח). ונלע“ד אין ראיה שאין דרך לגמוע חי כמו שהעיד הרא“ש פ“ד ססי‘ ב‘ ואין נאכל אלא ע“י הדחק ותיקון צריך, ופשוט הוא. ואולי לא הקשה חת“ס אלא על תשובת הרדב“ז ע“ש.
ובאמת יש להקשות על החמת מים שחייב חטאת כמש“כ הרמב“ם פ“ט וכמשמע בגמ‘ מ: דדוקא בחמי טבריה פטור על בישול שמן, אא“כ מחלקינן. וודאי מים נאכלים כמו שהם חיים וצוננים טובים לשתייה. וניחא לי שמ“מ צרכי חמין ליכא בצוננין, וחמין הם כמו בריה חדשה ולזה צריך תיקון חדש. ובודאי לבשל בהם א“א בצונן ואפילו לרחוץ אולי אין רחיצה בצוננין אלא ע“י דחק (ומ“מ לזה אולי די בהפגת צינה לחוד כמו ביומא לא:). ולפ“ז מים יש בו משום בישולי נכרים.
שוב מצאתי נא• אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה כו‘ ואייתי לי מים דאחים קפילא ארמאה כו‘ כל שהוא נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים עכ“ל, ונראה מבואר דלא כמו שכתבתי. ומ“מ יש לי ליישב קצת. דודאי התם בשתייה קמיירי, וס“ל לרש“י שאין אדם שותה יס“ב רק פושרים כמש“כ לעיל, משא“כ לרחיצה. וא“כ רק הפשיר הנכרי את המים ואינו בישול. וזה דומה ממש לבישול פירות נאכלים כמו שהן חיין לפי הדרך שהצעתי לעיל, שיש שבח אבל לא תיקון, ועשה הגמ‘ השוואה. ועדיין צ“ע.
ויל“ע לפ“ז על מש“כ בחיבורי על שהייה, שאפשר לרש“י שיש חיוב בישול בתבשיל שמצטמק ויפה לו, אע“פ שהוא מבושל כל צרכו ע“ש באריכות ראיות לכאן ולכאן. שתבשיל כזה נאכל כמו שהוא ולכאורה ליכא עוד תיקון ולא אהני מידי ואיך ליחייב. וסברות הפכות שלרוב ראושונים יש בישול בנאכל כמו שהוא חי וודאי ליכא בישול במוי“ל דאלת“ה לא יחזיר אדם תבשיל לעולם בשבת, ולרש“י להיפך שנאכל כמו שהוא חי ליכא בישול ובמוי“ל איכא.
אמנם נלע“ד שאין קושיא. שכשם שכתבתי לעיל שאין לבישול למאב“ד חשיבות בפני עצמו, רק כחלק מן הכל, אה“נ אין לבישול מוי“ל חשיבות בפני עצמו שכבר נאכל ונתקן הוא. ומ“מ המשך בישול הוא וחשוב כחלק מן הכל, ודבר זה היה צריך תיקון מלהיות חי עד גמר הגמר. ומ“מ יש לחלק.
ולפ“ז יש לחלק בין מוי“ל ומור“ל. שאין נכון לומר שזה בישול וזה בישול רק שזה תיקון וזה קלקול והל“ל שניהם אסורים לפחות מדרבנן כמו שהקשיתי התם. אלא לא זה ולא זה חשובים בפני עצמם כלל, רק מוי“ל חשוב כחלק מכל הבישול. ומור“ל ודאי אין חלק מהבישול כלל, ואם בא אדם לשרוף תבשילו בסוף או לשמור חומו אף אם גורע, אין זה חלק מבשולו אלא מופרד ממנו. ולכן שפיר אפשר למימר שמוי“ל חייב חטאת ומור“ל מותר לגמרי, והבן.
והקשיתי התם לז• קטמה ונתלבתה כו‘ ומחזירין לה עכ“ל. שמשמע שע“י קטמה ונתלבתה מוכשר חזרה ואיך אפשר לומר כן לפירש“י הלא מוסיף הבל הוא. ונהי שגילה דעתו דלא ניחא ליה בבישול מ“מ מבשל הוא אחר שנתלבתה. ודוחק לומר דס“ל לרש“י פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר ע‘ עה• דלא ס“ל בזה כהערוך וכן בכל מקום.
אבל לפי הנ“ל ניחא, דמיירי התם במצטמק ויפה לו וכמסקנת הגמ‘ לקמן התם שקטמה והובערה מהניא לגילוי דעת להתיר שהיית מוי“ל, שגילה דעתו דלא ניחא ליה בצימוק כפירש“י שם. וא“כ מהניא אפילו להתיר חזרה בשבת שאין הצימוק חלק מהבשול ופטור ומותר כמש“כ התם שלרש“י אין דין דרבנן בחזרה רק דין התורה. (עדיין צריך אני להסביר מה ענין כוונתו לזה לקבוע דינו אצל כל העולם ע‘ לקמן.)
משנה רפ“ג דכירה - חמין ותבשיל
שבת לו: משנה. כירה שהסיקוה בקש ובגבבא ־ נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים ־ לא יתן עד שיגרוף, או עד שיתן את האפר. בית שמאי אומרים, חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים, חמין ותבשיל כו‘ עכ“ל.
ופירש“י בית שמאי אומרים ־ נותנין עליה חמין אחר שגרפה, דלא צריכי לבשולי, דליכא למגזר שמא יחתה. אבל לא תבשיל ־ דניחא ליה בישוליה, ואתי לאחתויי, אי נמי, נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל עכ“ל.
פירש“י אליבא דמ“ד לשהות תנן, וכדמסיק בגמ‘ התם שא“א לקרוא המשנה כצורתו אליבא דחנניה. ואי סבירא לן דמצטמק ויפה לו מותר, צ“ל דמיירי בתבשיל שלא בישל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכו, שבישל כל צרכו מותר בלא גו“ק. א“כ צ“ע, מה לנו שחמין לא צריכי לבשולי, דהיינו ליס“ב או יותר. עדיין צריכי להפשירם דהיינו כל צרכו דשתייה, ולמה לא יחשוש לחיתוי, מ“ש מתבשיל.
אפשר לומר שמאחר שא“צ בישול ממש, דבר קל הוא להפשיר (אפילו אחר גו“ק) ואינו ידאג ולא יבא לחתות. ודומיא לזה כתב הרא“ש בסי‘ א‘ לפרש חשיבות מאב“ד, דקדירה בעידנא מטיא, וכ“ש. א“נ דומיא לסברת ב“י התם, שמאב“ד דומיא לפירות נאכלות כמו שהן חיין, שמאחר שכבר אפשר לאדם לאכלו לא יעשה איסור לבשלו. והה“נ הכא מאחר שאפשר למזוג כוסו בדוחק ע“י מים קרים, לא יעשה איסור להפשירם (אבל אין משמע זה בדברי רש“י).
ולכאורה לפי דס“ל לרש“י שכל צרכו דמים היינו הפשר, ו"לא הוחמו כל צרכו" צ“ל פחות מזה, חנניה מתיר שהיית מים אפילו פחות מכל חיוב בישול. שלא מצאנו מי שאומר שיש במים משום בישול פחות משיעור הפשר, ואפילו לומר שיש בהפשר משום בישול חידוש הוא כמש“כ לעיל. א“כ אין דמיון למאב“ד בחמין, ובמים הקיל חנניה ביותר, להתיר אפילו קרים ממש. וזה משום שהם בעצם קלים יותר, דלא ניחא שא“צ דרך בישול וכנ“ל.
נ“ל שזה מוכיח דלא כמו שכתבתי בחיבורי על שהייה וחזרה, שהיתר חנניה משום שעשה מקצת בישול ומשום היכר ורחקה, שעשה מעשה להרחיק מבישול בשבת. דא“ה אין טעם זה שייך בחמין וצ“ל חמין שאני דליכא חששא. אבל א“ה איך חלקו מ“ד לשהות עליו בתרתי, ואינן דומין זל“ז. אלא יותר מסתבר כמש“כ הכא וכמו ש“פ, שגם בחמין גם בתבשיל מאב“ד הקיל מאחר שאין החשש גדול כ“כ.
עירוב מים ובישולם
(כל זה כתבתי רק לעורר ולא עמדתי על בוריה כלל)
מב• ז“ל אבל נותן (מהמשנה מיחם כו‘ אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן) ת“ר נותן אדם חמין לתוך הצונן (פירש“י שקסבר תתאה גבר ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין) ולא הצונן לתוך החמין (פירש“י שהתחתונים מרתיחין את העליונים דתתאה גבר) דברי ב“ש. ובה“א בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין מותר. בד“א בכוס (פירש“י דלשתיה קבעי להו ולא ניחא ליה שיחומו הרבה, ועוד דכלי שני הוא) אבל באמבטי כו‘ ספל הרי הוא כאמבטי (פירש“י ואע“ג דכלי שני הוא הואיל ולאו לשתיה אלא לרחיצה אסירי שניחא ליה שיחמו הרבה וגזרינן) כו‘ ספל אינו כאמבטי כו‘ ע“ש.
ונלע“ד הצעת סוגיא לרש“י - סוגיא מיירי בכדי להפשירן כדברי המתחיל. ובמשנה מיחם מותר דהיינו כלי ראשון לשתיה, אבל בברייתא אמבטי אסור צונן לתוך החמין דהיינו כלי ראשון לרחיצה דחסר שתי מעלות. וכוס ודאי מותר צונן לתוך החמין שיש בו שתי המעלות כפירש“י עליו. ולכן יש ספק לגמ‘ בספל אם די במעלת כלי שני לחוד או דלמא גזרו כלי שני אטו כלי ראשון.
וע‘ בתד“ה נותן ובראשונים שכשם שלמד רש“י מטעם תתאה גבר לב“ש בכלי שני הה“נ בכלי ראשון אליבא דב“ה. ויל“ע למה השתמש בסברא זו בין להציל הצוננין כשהם בתחתון, בין להרתיחם כשהם בעליון. לכאורה אם יש בצוננים כדי להפשיר א“צ להצילם ע“י תתאה גבר כשהם בתחתון, רק די לנו דלא אמרינן עילאה גבר!
ועוד יש לעיין מה התיר רש“י לשתייה דלא ניחא ליה שיחומו הרבה. ואולי ר“ל דהכא איכא צונן כדי להפשיר ובאמת ליכא בישול אבל מ“מ אם ניחא ליה בחימום הרבה ובישול אז חיישינן שמא לא יתן די הפשר ויבא לבשל וגזרינן, משא“כ אם לא ניחא ליה. אבל אז צריך לדחוק מה שפירש שהתחתונים מרתיחין את העליונים כו‘ לאו דוקא הכא אלא ר“ל בכח אם יטעה ויתן צוננין מועטים אז יכולים להתבשל מטעם זה, ואין נראה כ“כ.
ועוד ק“ל לשון ברשב“א ע“ש, שהתחיל בפירש“י והקשה עליו בענין תתאה גבר ואח“כ הביא תוס‘ שיש שיעורים בגמ‘ מרובין ומועטים ואח“כ חזר הוא למסקנתו וז“ל אינו מחוור בעיני דהכא סתמא ל“ש מרונין ל“ש מועטין עכ“ל ומסביר שיטתו איך להבין הכל בלי שיעורים בין מרובין בין מועטים. ועל זה לא הקשה לרש“י.
לכן יש לי להציע דס“ל לרש“י שכדי להפשירן במשנה ר“ל כוונתו (והה“נ בשביל שיחמו וכן פשטות הלשון) ואין השיעורים עיקר בין רב למעט כל שכוונתו להפשיר. ובצונן לתוך חמין בכלי ראשון לעולם אמרינן תתאה גבר והתחתונים מרתיחין את העליונים לעולם כפשוטו של לשונו (ואיני יודע אם ר“ל מיד לשעה שאין מסתבר לעולם ולומר שמעט חמין מרתיחין צוננין וצ“ע.)
ומה שאמר רש“י שבשתייה לא ניחא ליה, אין ענין אם גוזרין אם לא, אלא מן הדין, אם לא ניחא ליה פטור ומותר.
ויל“ע למה, שלכאורה אין זה דבר שאינו מתכוון סתם, שאפשר לברר אם יתחממו, (ויותר אם ודאי ירתיחו לעולם) אלא פסיק רישא. ואין משמע עה• דס“ל לרש“י כערוך דפ“ר דלא ניחא ליה מותר. (אבל ע‘ קג• ואחרים וצ“ע ומ“מ פטור ומותר לא מצאתי) ואולי י“ל דלא נקרא פסיק רישא אם אפשר ליתן המים ולערבם באופן שאינו מבשל כגון חמין לתוך הצונן וכן פירש“י זבחים צא: וע‘ סוגיא פסחים פ“ב אפשר ומתכוין.
ועוד י“ל לפי הר“ן לב• בדפי הרי“ף בחולין, שפירש שבאיסורי הנאה אין פסיק רישא, כמו מוכרי כסות יבמות ד: שאין ההנאה חשובה אלא למי שמבקשה. ויל“ע אם יכול להרחיב סברא זו למלאכות שאין תועלתן ברורה. ונהי שבסתם בישול בשר וכדומה התועלת מוסכמת לכל, אבל בהחמת מים כמה תכליתים איכא, לשתייה לרחיצה ולבשל בם כמש“כ לעיל, ותקנה לזו קלקול לזו, אולי בזה ליכא פסיק רישא.
וכן לעיל מיניה מא: בגמ‘ והלא מצרף, ר“ש היא. ופירש תוס‘ שצ“ל שאינו פ“ר, אבל לפי הנ“ל אפשר לומר שיצרף בודאי, רק שאין צירוף מעלה מוסכם לכל והמה כלים משתמשים בתשמיש קל ולא איכפת לן בצירופן. ולכן באינו מתכוון מותר, אליבא דר“ש.
וכן משמע לי קצת מא: בתד“ה לא שנו בא“ד ומשמע אפי‘ במתכוון ולהכי פריך ולצרף לכתחילה מי שרי אלא כו‘ ע“ש ומאי משמע ועד כדי כך שהוצרך הגמ‘ לעזוב הס“ד לגמרי. אלא אולי י“ל שהבין תוס‘ שלרש“י פירוש המשנה דיחמו ולהפשירן כולל כוונה ג“כ, וא“ה לדברי שמואל משמע כן בברירות אפילו לצרף.
ולפ“ז ניחא מה שכתבתי לעיל שאולי בישול מצטמק ויפה לו חייב חטאת ומור“ל מותר לגמרי. דודאי אינו מתכוון לבשל רק לשמור חומו ולא ניחא ליה בבישוליה. ואפילו בדבר תלוי בדעתו כגון ענין קבעי ליה לאורחים לז: מ“מ תלוי בדעתו גם לזה ומותר. וכל זה צריך עיון יותר ולא זכיתי ללמוד כל הסוגיות על פסיק רישא כדבעי לי ועוד אין ראיות דהכא חזקות כל הצורך, וה‘ יאיר עיני.
הוספות
שבת לה: רד“ה חמין ־ מים חמין למזוג בהן יין לשתות עכ“ל. הנה הגיד לנו רש“י סתם תשמיש של חמין.
ואין אדם צריך מים להיות מבושל ממש, דהיינו יס“ב או יותר, וכן כתב רש“י על המשנה ריש פירקין. ויל“ע אם יש שום מדרגה אמצעי במים דומיא למאב“ד, ע‘ לז: אמר רב ששת אמר רבי יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בישל כל צורכו עכ“ל, וקצת משמע שהם דומים זל“ז, ואין היתר לשהות מים קרים ממש ע“ג כירה אפילו לחנניה, וצ“ע.
משנה לד• וטומנין את החמין. למה הזכיר המשנה חמין דוקא? ואולי י“ל שלרש“י שאיסור הטמנה בשבת באינו מוסיף הבל הוא משום שמא ירתיח, דהיינו בישול אחר בישול. וא“כ בדבר יבש אם נתבשל לגמרי ליכא שום חשש ומותר לטמון בשבת באינו מוסיף הבל.
אבל עוד נראה לי וקרוב אל האמת, שבעיני חז“ל אין צורך כ“כ לטמון תבשילין. שהם שיערו שהחמת מים ליס“ב היא איסור בישול, שדבר חשוב וחדש נעשה, ואין מים קרים דומים לחמין במה שאפשר לעשות בהם. משא“כ בהחמת תבשיל יבש ליכא שום איסור כלל ומותר לכתחילה, כל שהוא מבושל לגמרי. וצ“ל שלא חשבו שינוי בגוף החפץ כ“כ, וצורך החמת תבשיל הוא לבשלה, ואכלוה אח“כ קר. וודאי אין ראיה זו מוכרחת, מ“מ נ“ל שלא הקפידו כ“כ על חמות תבשיליהם.
ב“ש כו‘ לא ניחא ליה בישוליה - נ“ל פירוש לפירושו, שלבשל מים ולהביאו ליס“ב צריך חום רב מן האש, ולא די אם עממו או בגרופה. אבל במים א“צ זה לשתיה, ודי לו בפושרים למזוג בו את היין. ואם כן בלא שום חיתוי שפיר יגיעו החמין לכל צרכו ואין סיבה לו לחתות, ואין מקום לגזירה. וא“כ נ“ל שאולי אפילו בקרים לגמרי מותר להשהות לחנניה, וכל זה כתבתי לעיל.
ומאחר ששיטת רש“י שהפשר ולא יס“ב הוא כל הצורך של שתייה, אולי יש ליישב קושית רע“א בגה“ש יח: על תד“ה גזירה, שהקשה שא“א להבין משנה קמא דפ“ג בלי סברת שמא יחתה אפילו לב“ש ז“ל דאילו משום בישול אף אם יסבור דיש בישול אחר בישול ומשום שביתת כלי, מה מהני בזה גירוף וגם אמאי חמין מותר כו‘ ע“ש. ואמנם ס“ל לרש“י שיש בישול אחר בישול כידוע, ולרש“י גירוף מהני שפיר שעל ידו נעשה אין מוסיף הבל ואין עוד משום בישול כמש“כ באריכות בחיבורי על שהייה. ולענין חמין פירש“י ריש פ“ג בד“ה ב“ש אומרים נותנין עליה חמין כו‘ דלא צריכי לבשולי כו‘ אבל לא תבשיל דניחא ליה בישוליה כו‘ ע“ש שעסקו בסברת שמא יחתה ולמ“ד לשהות תנן, מ“מ נלמוד מדבריו דחמין קיל דלא צריכי לבשולי ור“ל די בהפשר וכמש“כ. וודאי על תוס‘ קושית רע“א מתקיימת, ומ“מ יש להקשות מה לנו אם אין רוצה בבישול אם סוף סוף מתבשל ממש ועל זה עיין מה שכתבתי על עירוב מים בסוף חיבורי.