הערות על סדר הרמב“ם בהלכות תשובה
מיכאל ריטש
חלק א‘ - וידוי תשובה ושיקול
ז“ל הרמב“ם, ריש הלכות תשובה:
מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה כו‘.
פרק א
א כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם [1]עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, [2]כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו כו‘ וידוי זה מצות עשה.
כיצד מתודין אומר [3]אנא השם [4]חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה.
וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות [5]ומאריך בענין זה הרי זה משובח.
וכן בעלי חטאות כו‘ אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו [6]וידוי דברים שנאמר כו‘ וכן כל מחוייבי מיתות בית דין כו‘ וכן החובל בחבירו כו‘ אינו מתכפר עד שיתודה כו‘.
ב שעיר המשתלח [7]לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל כו‘ שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה כו‘ והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו [8]אלא על הקלות כו‘.
ג בזמן הזה [9]שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, [10]אין שם אלא [11]תשובה.
התשובה מכפרת [12]על כל העבירות, אפילו רשע [13]כל ימיו ועשה תשובה באחרונה [14]אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר רשעת הרשע כו‘. [15]ועצמו של יום הכפורים מכפר [16]לשבים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.
ד בא“ד עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד [17]שמוחלין לו כו‘, עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה [18]תולה ויום הכפורים מכפר ובאלו נאמר [19]כי ביום הזה יכפר עליכם, עבר על כריתות כו‘ [20]תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו [21]גומרין לו הכפרה כו‘ אבל המחלל את השם אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכפורים [22]והוא עומד בתשובתו כו‘.
רמב"ם ־ הלכות תשובה פרק ב
א אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה [23]ופירש כו‘
ואם לא שב אלא בימי זקנותו [24]ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא, אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו [25]ומת בתשובתו [26]כל עונותיו נמחלין כו‘.
ב ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר [27]יעזוב רשע דרכו [28]וגו', וכן [29]יתנחם על שעבר כו‘, ויעיד עליו יודע [30]תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וגו'.
[31]וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו [32]שגמר בלבו.
ג כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה [33]לטובל ושרץ בידו כו‘
[34]וצריך לפרוט את החטא כו‘.
ד [35]מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, [36]ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, [37]וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון.
ה [38]ושבח גדול לשב שיתודה ברבים כו‘ ואומר להם [39]אמנם חטאתי [40]לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם כו‘ מכסה פשעיו לא יצליח כו‘
ו אע"פ שהתשובה [41]והצעקה יפה לעולם, [42]בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר [43]ומתקבלת היא מיד, שנאמר [44]דרשו ה' בהמצאו[45].
במה דברים אמורים, ביחיד, אבל צבור כל זמן כו‘.
ז יום הכפורים הוא [46]זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, [47]והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. [48]לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.
ומצות וידוי יום הכפורים שיתחיל מערב היום כו‘ חוזר ומתודה כו‘ ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה [49]ובנעילה.
והיכן מתודה יחיד אחר תפלתו, [50]ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.
ח הוידוי שנהגו בו כל ישראל [51]אבל אנחנו חטאנו (כולנו) [52]והוא [53]עיקר הוידוי כו‘.
רמב"ם ־ הלכות תשובה פרק ג
א כל אחד ואחד מבני האדם יש לו [54]זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו [55]צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני, וכן המדינה כו‘ וכן כל העולם כולו.
ב אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו [56]מיד הוא [57]מת ברשעו שנאמר על רוב עונך, וכן מדינה כו‘ שנאמר זעקת [58]סדום ועמורה כי רבה וגו', וכן כל העולם כולו כו‘ שנאמר וירא ה' כי [59]רבה רעת האדם כו‘.
ג כל מי שניחם על המצות שעשה ותהה על הזכיות ואמר בלבו ומה הועלתי בעשייתן הלואי לא עשיתי אותן הרי זה איבד את כולן [60]ואין מזכירים לו שום זכות בעולם שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו כו‘.
[61]וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות [62]כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של [63]ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים כו‘ והבינוני תולין אותו [64]עד יום הכפורים. אם עשה [65]תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה.
ד אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, [66]רמז יש בו, כלומר עורו [67]ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.
[68]לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם כו‘ חטא חטא אחד הרי [69]הכריע כו‘ עשה מצוה אחת כו‘.
[70]ומפני ענין זה [71]נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים [72]ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם כו‘ ולהתפלל וכו‘.
---------------------------------------------------------
חלק ב‘ - בחירה ותשובה ממדות
רמב"ם ־ הלכות תשובה פרק ה
א [73]רשות לכל אדם נתונה - אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע כו‘
ב [74]אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב [75]גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק [76]כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו כו‘ הוא [77]שירמיהו אמר כו‘.
ג [78]ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה כו‘.
ד [79]אילו האל היה [80]גוזר על האדם להיות צדיק או רשע כו‘ היאך היה מצוה לנו כו‘ והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשוך אותו כו‘ ומה מקום היה לכל התורה כולה כו‘.
[81]ואל תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו כו‘.
רמב"ם ־ הלכות תשובה [82]פרק ז
א הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו [83]ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא.
ב לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב [84]שמא ימות טרם [85]שיזקין כו‘.
ג אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש [86]בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס כו‘ ע“כ לשון הרמב“ם.
חלק ג‘ - דברי התעוררות שנ“ל נולדים מדברי הרמב“ם
הנה חידש הרמב“ם הכא שני דברים: (1) שיש לאדם לשוב מיד מעבירות שבידו, אע“פ שזה נראה קשה יותר מאם ימתין עד שיזקין. (2) שיש לו לשוב ממדות רעות. ופשוט שאין זמנים שלהם שווים. שלענין מדות כבר הסביר הרמב“ם בהלכות דעות שא“א לרפוא מדות רעות רק בזמן רב, חדשים או שנים. אבל לשוב מעבירות מסויימות, אדרבה, אמר הרמב“ם דה“ל לשוב מיד, לנעור כפיו מהן.
והבדל גדול יש ביניהם. שבעניני מדות, האדם שלם במדרגותו ורצה לעלות יותר (אף אם הוא מכיר שמדרגתו שפלה מאד לגבי מה שהוא רוצה להיות). אבל כשעבר עבירות, הפירוש שנכשל ונפל ממדרגתו, ועשה דבר שהוא היה חושב א“א לאיש כמותו. ובזה יש חשש גדול שתאבד מדרגתו לגמרי ויעשה איש אחר קטן ממנו עם מדרגה שפלה חדשה עם עבירה זו נעשית כהתר ח“ו. וזה עיקר ענין פרקי א‘-ד‘ מהלכות תשובה, מי ששומר תורה ועבר על דברי תורה ממש, שלא כמדרגתו, איך לשוב ולהציל עצמו מנפילה ומרדת שחת.
ואע“פ שזה פשוט וברור, הוצרכתי לכתבו, מאחר שראיתי שרבים טועין בה. כי הנה שמעתי דרשות רבות אין מספר מגדולים ושלימים ממני, שנתנו כל ההדגשה של אלול ור“ה ועשי“ת ויוה“כ אל עבודת האדם על מדותיו ותחומו. (או אפילו מעשים רעים שאדם עושה ברגילות מפני שהן כמו טבעו באשר הוא שם.)
ותשובה מן המדות לא הזכיר הרמב“ם עד פ“ז, וודאי א“א לשוב ממדות בזמן מועט ומסויים כגון בעשי“ת, ואפילו אם הוא בוש ומתחרט עליהם הרבה. ולא על זה כתב הרמב“ם שהבינונים תלויים אם ישובו, לחיים או למות, ושהכל חייבים לשוב ביוה“כ המכפר דוקא לשבים, ושיש לבעל תשובה לילך בדרכי התשובה אפילו לגלות ממקומו, וכל דברים מן הפרקים הקודמים. אלא כל זה קאי על מה שכתב רבינו בתחילת הלכות אלו ז“ל כל מצות שבתורה כו‘ אם עבר אדם על אחת מהן כו‘ עכ“ל.
ואם אמנם היינו שלימים במדרגותינו, מה טוב, ואנו יכולנו לעבוד לעלות, וודאי עשי“ת זמנים מסוגלים לעלייה. אבל פשוט שאינו כן לפעמים רחמנא ליצלן, וכולנו או רבים ממנו יש לנו דברים שעשינו, אחת או שתים, שאינם לפי מדרגותינו כלל, ויש בהן כח ח“ו להורידינו, ולהרוס מדרגותינו. וכל זה ענין פרקים א‘-ג‘ בדיוק. ואנו צריכין להתאמץ בכל כחינו בזמן מסוגל זה, לחפשם ולמצאם ולעקרם, לנער כפינו מהם, ואם צריכין, לעשות גדרים על עצמינו להסירם מחיינו. אבל עבירות מועטות אלו עלולות להיות נעזבות ומוזנחות, ומבוטלות בששים עד שאין איש מרגיש בהן כלל, בתוך כל הדברים של מדות שאנו מכירים שצריכים לעבוד על עצמינו ולעלות בהם.
וראיתי שהכל מתיאשים מלעשות תשובה שלימה ביוה“כ, מהכרתם כמה עבודה גדולה איכא לתקן מדותיהם. וגם מתיאשים כשרואים שאחר יוה“כ, אחר שנפלו מההתפעלות של היום, חוזרים למדותיהם כמעט כמו שהיו. ואם בעז“ה נתעלו מעט, עדיין יודעים הם שאין זו התשובה השלימה האמיתית של הרמב“ם. וגם בזה שמעתי דרשות רבות לחזק ידיהם או לנחמם. ואומרים שדור זו חלשה טפי, ומאי הוה לן למעבד, וטוב לנו מקצת תשובה מלא כלום - והכל אמת. או שאומרים שטוב לומר הוידוי לסמוך על ההתפעלות של עתה, אפי‘ אי ידעינן שלא יעיד עלינו יודע תעלומות אלא שבאנו לשוב אבל לא ששבנו.
ואיני רוצה ח“ו לגרוע מעבודה על המדות שזו חשובה מאד מאד, אלא גם להיסוף על החשיבות של תשובה. והאמת הוא דהכל חייבים לעשות תשובה שלימה מיד ולפחות קודם יוה“כ, כמש“כ הרמב“ם בהדיא, וכן הוא פשוטו של כל דברי השערי תשובה ע“ש, שרוב דבריו הרי הן על תשובה מיד. ושפיר אפשר לעשות כן, שאין אלא על עבירה אחת או שתים. ולא על המדות או המעשים הרעים שנעשו כהתר שהם קשים כ"כ לשוב מהם. רק צריך האדם למצאם ולהתאחד עבודתו עליהם, וליטול עצות, ולפקוד שומרים, כל מה שצריך להצליח שלא ישוב להם עוד. שכל זה נכלל בחיוב הפשוט מן התורה לשמור התורה, כמו שכתבתי למעלה על פ“א. ואז יכול הוא לומר וידוי של הרמב“ם כראוי, שעשה תשובה שלימה עם עזיבת החטא. וחרטה כבר יש לו.
ואע“פ שגדולי חכמינו לימדו אותנו שבזה“ז אין לנו לעשות קבלות על דברים גדולים, אלא רק קבלות קטנות ולזמן מסויים - כל זה מיירי בעבודה על מדות. אבל על עבירות ממש ודאי אין היתר לשומר תורת ד‘ להמשיך ולעבוד ולעלות מעט מעט זעיר שם זעיר שם, ועדיין לעשות עבירות! אלא יש לו חיוב גמור לעזוב החטא מיד ולעולם עם כל מה שצריך לעשות להצליח בזה.
ויש תועלת גדולה בכל זה. שעי“ז נמצא האדם שומר תורה ומצות, עם שעדיין יש לו מדות רעות. שאינו מניח לעצמו שום נטייה מתורת ד‘. ופשוט וברור שהכרה זו עוזרת ג“כ בעבודתו על מדותיו.
והארכתי מפני מה שנראה לי נחץ הדבר. ואם טעיתי בזה, שרא לי מרי, והנראה לעניית דעתי כתבתי.
[1] בפ“ז יבא הרמב“ם לדבר על ענין תשובה ממדות רעות. אבל כל הלכות תשובה עד התם מיירי בתשובה מעבירות ממש על מצות התורה.
[2] ע‘ במנחת חינוך על מצות וידוי, שהוא דייק מלשון זה שאין חיוב לעשות תשובה, אלא שאם עשה תשובה, מחויב השב להתוודות. ור“ל שבלא זה, אין תשובתו מועילה. אבל זה א“א לומר, שכבר ציין הרמב“ם שיש מצוה עשה אחת בהלכות אלו, דהיינו שישוב לפני ה‘ כו‘ ויתודה, ומשמע שזה וזה חיוב. ואל תשיביני שר“ל שישוב לפני ה‘, שצריך לעשות באופן זה ולא אחר, אבל באמת חיוב ליכא. ודומה לזה מצינו בריש הלכות גירושין ז“ל מצות עשה והיא שיגרש המגרש בספר ע“כ. אבל ז“א, דהכא כשהזכיר הרמב“ם נמי הכי שישוב לפני האל, והביא פסוק להוכיח שיש מצוה, הביא פסוק שאינו מזכיר כלל פרט זה. לכן ודאי פרט זה אמת, אבל מובן הוא מסברא, שאם חטא לפני ד‘, צריך לשוב לפניו ג“כ, אבל אין זה המצוה שצריכה צווי בתורה.
באמת נראה לי שראית המנחת חינוך אין ראיה. דלקמן אסביר בס“ד שבפרק זה הרמב“ם עוסק בווידוי, ובפרק שני עוסק בתשובה. לכן הכא הזכיר תשובה דרך אגב, שמקומה שם.
מ“מ אליבא דאמת נ“ל מוכח ונכון דודאי וידוי עיקר המצוה ותשובה רק ההכנה, כמוכח מן הפסוקים שהביא הרמב“ם ומדבריו. ולעולם לא הביא פסוק שמחייב תשובה. וע‘ בפ“ז, שמביא הפסוק ושבת עד ד‘ אלהיך כו‘ שממנה למד הרמב“ן עה“ת מצות תשובה, והרמב“ם משתמש בה לענין אחר, שיש הבטחה שבסוף יעשה ישראל תשובה ומיד הן נגאלין בב“א ע“ש.
ולהסביר הענין, יש לי להקדים דבר כללי. והוא, כשיש מצוה לעשות, ולעשותה צריך האדם לעשות ג“כ איזו הכנה קודם, פשוט שחייב הוא לעשות כן ולהכין ההכנות הנצטרכות לאותה מצוה. ולמשל, מאחר שיש מצוה ליטול לולב, צריך האדם להכין ולמצוא לעצמו לולב ליטול, לקוצצה או לקנותה. וחיוב זה מן התורה, אע“פ שאין מצוה כזו מן התרי“ג, שהתורה חייבתו ליטול לולב. ואם הוא ישב בטל ואמר, ”אינני צריך לטרוח עצמי עכשיו, כשיבא יו“ט ותחול המצוה, אז אשתדל להשיגה.“ ואז כשיבא יו“ט יאמר, ”אסור לקצוץ לולב מן המחובר ביו“ט, ומאי הוה לי למעבד,“ אין זה שום אונס, אלא פושע הוא וביטל עשה. שהתורה חייבתו ליטול, והוא מחויב לעשות מה שצריך לקיימה.
לכן, כשמחייבת התורה לחוטא להתוודות, ופסק הרמב“ם בפ“ב ה“ג, שמי שהתוודה ולא עשה תשובה, ה“ז כמי שטובל ושרץ בידו ולא עלתה לו טבילה, לכן תשובה מן ההכנות המעכבות למצות וידוי, ומחויב מן התורה לשוב. וע‘ לשונו בפ“ב ה“ז בא“ד חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים כו‘.
אבל יש לומר קצת יותר. שבמשל שהבאתי של קציצת לולב, אין חיוב בקציצה מן המחובר בוודאי, שיש אנשים שכבר יש להם לולבים וא“צ לקצוצם, או שאפשר להם לקנותה או לשאול מאחרים במתנה ע“מ להחזיר. לכן אין חיוב קציצה אלא על מקצת אנשים, ואין חיוב זה חלק מן המצוה בהכרח. אבל יש מצות שלעולם א“א לקיימם בלא ההכנה. וכגון פריה ורביה בלא ביאה, וכגון שמיעת שופר בלא תקיעה, והה“נ הכא. ובכגון אלו ס“ל לרמב“ם שההכנה נעשה חלק מן המצוה ממש אע“פ שאינה העיקר, עיין לשונו בהני ותמצא. לכן שפיר הזכיר הרמב“ם שישוב, חלק ממצות וידוי גופא. (וע‘ מכות ח: לענין מצא קצור אינו קוצר.)
כעין זה שמעתי בשם מו“ר הר“י ווינברג זצ“ל.
[3] ע‘ האבן עזרא על תהלים בפרקי הלל ש”אנּה“ או ”אנּא“ פעמים לשון פיוס פעמים לשון תודה. ולכן כתבתי במקום אחר, בפירושי על הלל, שנ“ל שהלשון דומיא ללשון ”אמנה“ ומש“ה דגושה הנו“ן, ור“ל הכרה, שמהי“ת באו הצרות וממנו באו הישועות. ולקמן בפ“ב ה“ז לגבי וידוי יוה“כ ”אבל אנחנו חטאנו“, כך כוונת ”אבל“. וכן בפ“ב לגבי וידוי לחבירו ”אמנה חטאתי כו‘“ ע“ש.
[4] כך צריך לומר בוידוי על כל מיני כפרה, להקדים שחטא, כדאיתא בוידיו על קרבנות שאביא בסמוך, ועל יוה“כ שבפ“ב. ואח“כ אומר שקיים כל התנאים של מין כפרה זו, והכא הרי הן תנאי תשובה.
[5] ע‘ בספה“מ עשה ע“ג, שמוסיף חיוב תפילה לבקש מחילה. וכן מצינו בכל וידוי, כמו שאביא מהלכות עבודה לגבי קרבן חטאת, שבוידוי הוא מזכיר שקיים תנאי לכפרה, ועתה מבקש אותה.
[6] לוידוי על הקרבן גופה יש נוסח אחר הל‘ עבודה פ“ג הט“ו ז“ל כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי עכ“ל. ופשוט שאין זה וידוי בשעת תשובה, אלא אח“כ. אלא כל אלו צריכין תשובה והוידוי של תשובה דהכא. וכן משמע מהמשך הפסוקים, שכולם שווים בזה. אלא שאח“כ כשהביא הקרבן, יש וידוי שני, שמזכיר החטא, ושעשה תשובה, ועכשיו מבקש כפרה בשעת הבאת כפרתו.
וזה ענין וידוי בכל מקום, לבקש כפרה מחמת מה שנעשה, תשובה או קרבן וכו‘, כך שמעתי בשם מו“ר הר“י ווינברג זצ“ל.
[7] כמש“כ לעיל, שעיקר תכלית מצות וידוי היינו להשיג כפרה. לכן בדבר שמביא לכפרה, צריך וידוי להשיגה.
[8] השעיר משונה מהני שהזכיר לעיל, שאלו אין להם כח אלא אם כן עשה תשובה, אבל שעיר המשתלח יש מקצת כח בלא תשובה.
[9] ר“ל כל מעשה שעיר המשתלח, שא“א בלא מקדש ומזבח. ועוד שאר חטאות, שבזמן הבית היו מחוייבים ולא די בתשובה בלבד.
[10] כמש“כ בהלכה א‘, שחוץ מן שעיר המשתלח, אין שום כפרה לעולם אלא בתשובה ווידוי.
[11] תשובה עם וידוי ביחד ג“כ נקראים ”תשובה“, כמו שקרא הרמב“ם אלו הלכות ”הלכות תשובה“. שהוא השם הכללי, ווידוי המצוה והגמר.
[12] ב“ה אין גבול לכח תשובה, ואפשר כפרה גמורה בלא מקדש ומזבח, ואפי‘ על מחוייבי חטאות ואשמות. וע‘ בספר בית אלהים למבי“ט שמאריך על זה.
[13] לא הזכיר כאן חילוקים אם עשה תשובה גמורה או לא שנמצאו בריש פ“ב. לכן, משמע לי שאין חילוק בכפרתם, ובכולם אין מזכירים לו שום דבר, וע“ש.
[14] היינו כפרה, שאין שום רמז לחטאו עוד.
וע‘ פ“ג ה“ג ומש“כ עליו.
[15] ע‘ רמב“ן עה“ת ויקרא כג(כח) לכמה פירושים על מלה "עצם“, וחד מהם בא“ד ובפרשת אחרי מות תלה עוד הכפרה בקרבנות ובשעיר המשתלח, מפני כן הוצרך לומר וכל מלאכה לא תעשו בגוף היום הזה כי יום כפורים הוא בגופו לכפר עליכם מלבד כפרת הקרבנות עכ“ל. ופירוש זה מתאים עם דברי רבינו.
[16] כבר אמר אין שם אלא תשובה, ולכן הכא דוקא לשבים, למי שעשה תשובה קודם (וזה מחלוקת תנאים בגמרא). ובסמוך ירחיב הרמב“ם על זה, מתי תכפר תשובה, ומתי צריך עוד כפרה ע“י יום כיפור.
[17] עד כאן לעולם השתמש בלשון כפרה, ומה בין כפרה למחילה? וע‘ בפ“ב שלעולם מדבר על מחילה. אבל כשתעיין בהם, תמצא שכפרה הרי היא מה שיקרה, דהיינו מחיית החטא. ומחילה היא לעולם מה שמבקש מהקב“ה, או מחבירו בספ“ב, שמבקש שהשני ימחול לו. ואם כן, מחילה שֵם לגבי הקשר בין אדם לחבירו או למקום כביכול. אבל כפרה היא השם לגבי החטא.
לפ“ז אולי אין נ“מ ביניהם, וא“א זה בלא זה. ואין נכון כלל לומר, כמו ששמעתי, שבפ“ב מיירי בתשובה אפילו בלא וידוי, ועי“ז מקבל מחילה אבל לא כפרה, וע“י וידוי משיג נמי כפרה, ז“א. ומה שהביא המנחת חינוך ראיה, שבפ“ב דקידושין מתנה האדם הרי את מקודשת לי ע“מ שאני צדיק גמור, שמא הרהר תשובה בלבו, ש“מ נמחל לו ע“י הרהור תשובה ונעשה צדיק גמור. לכאורה אין זה ראיה, שענין הגמרא שהאשה רוצה להתקדש לצדיק ולא לרשע, ואם החליט הוא לעשות תשובה ולהתודות, תהיה ניחא ביה.
[18] פירש“י תולה מן היסורים. אבל ע‘ לשון הרמב“ם לקמן, שמשמע שצ“ל עומד בתשובתו עד יוה“כ.
[19] כמו שהביא לעיל, והכא מפרט מה שאמר לעיל, שעצמו של יום הכפורים מכפר לשבים. וע‘ ג“כ פ“ג, דהתם יוה“כ סוף זמן תליית דינו של עשי“ת, וצריך לעיין שייכות כל הדברים.
[20] אם תשובה תולה מיסורים כפירש“י, מה לנו ביוה“כ. ואולי אין הכוונה אלא לומר שעדיין לא יתכפר ביסורים עד שעבר יו“כ. וע‘ בסמוך.
[21] שינויי הלשון צע“ק, ואולי משמע שאין זה כפרה, וכמש“כ לעיל שאין שם אלא תשובה, ויוה“כ. אלא היסורים הרי הן גמר כפרה שהתחילה כבר, וי“ל. ולא מצאתי חיוב וידוי בהם, אבל אולי אין זמנן מסוים. ויל“ע בדברי השבטים בפ‘ מקץ ”אבל אשמים אנחנו כו‘“ אם הם וידוי. ולגבי מיתה שבסמוך, נהגו ישראל קדושים להתוודות.
[22] נ“ל דילמא היינו כוונתו לעיל במה שכתב שתשובה תולה ויוה“כ מכפר, שהוא מתלה תלה וקאי, אם תתקיים תשובתו עד יוה“כ. והכא נתלה עד מיתה.
[23] אין מסתבר לי שר“ל בפעם אחת, כי למה יהיה בזה תשובה גמורה, אולי למחר יצרו יתגבר עליו. אלא ר“ל פירש והולך. ואין כוונתו הכא אלא לאפוקי מה שבסמוך, כשאין בו עוד כח לעבור כבתחילה, או אפילו היה לו כח, לא בא לידו, שאז אם עשה תשובה, אין תשובתו גמורה, ותו לא מידי.
[24] בכל אופן שהיא, שחסר אחד מן התנאים דלעיל, שאין בו כח גמורה כבתחילה, או אפילו במקרה לא נתייחד עמה, או שלעולם נזהר מיחוד עמה אח“כ כדבעי ליה, ויש לו סיוע בתשובתו במה שכשל כחו או תאותו או מצבו.
[25] כמש“כ לעיל, שמשמע שלרמב“ם אם לא עמד בתשובתו יש חסרון בכפרתו ג“כ, אע“פ שבשעת תשובה אמר אמת בלבו. שבסתמא איש כזה עבר על מצות ל“ת ומת קודם יוה“כ, או שחילל השם והוצרך לתלות עד מיתתו. אמנם יש לדחות ולפרש באופן אחר, שרצונו שמת מיד בשעת תשובה, אע“פ שלא הוצרך לעמוד כנגד יצרו אפי‘ רגע.
[26] איני יודע אם יש חילוק בין זו ובין מה שאמר בפ“א לגבי כפרה, שאין מזכירין לו שום דבר, וע‘ מש“כ שם.
ויש לעיין, אם אמנם דליכא נ“מ בכפרה, למה הזכיר תשובה גמורה כלל. אם רק דהתם א“צ עדות מיודע תעלומות. אבל י“ל ממה שכתב בפ“ז ה“ד ז“ל מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם עכ“ל. ומי שעשה תשובה גמורה, כבש יצרו יותר מכולם. ועדיין צ“ע.
אח“כ מצאתי דברי דרשות הר“ן הדרוש הששי, בא“ד מי שאינו בימי עלומיו, איך יעשה תשובה שלמה? שמא תאמר, כן הוא, שאין תשובתו שלמה - זה אינו, שהרי אמרו כו‘ ואפילו רשע גמור כל ימיו כו‘ אלא פירוש הענין כך הוא - התשובה יש לה שני תועלות עצומים: א‘ - כפרת החטאים הקודמים. והשני - תוספת הזכות יותר משאם לא עשה העברות כו‘ שזדונותיו נעשו כשגיות שנאמר כו‘ והתשובה שאיננה מעלה כ“כ, אמנם תספיק לכפר העוונות הראשונים. אבל לא תוסיף זכות כו‘ ע“ש דבריו, וברוך שכוונתי.
[27] הרי עזיבת החטא בפועל.
[28] סוף פסוק ואיש און מחשבותיו, היינו הסרה ממחשבתו.
[29] מי שחטא בחבירו, אם בא לפייסו בלא חרטה, ואומר שלא יעשה עוד אבל מ“מ שמח במה שעשה לו בעבר ונהנה מן החטא, לא ימחול לו חבירו. ואף אם מקבל על העתיד שלא לחזור לצערו עוד, עדיין ירגיש חבירו שלא הכיר והחשיב מה שפגע בקשר וריעות ביניהם, ושהוא אינו אוהב את חבירו כלל, אלא קיבל על העתיד מאיזה טעם אחר שלו.
ובאמת מי שאין לו חרטה, עלול הוא לחזור לחטא עוד, ואולי מש“ה כתב הרמב“ם דין חרטה קודם דין שיעיד עליו יודע תעלומות כו‘.
וע‘ דברי שערי תשובה שער א‘, פרק י‘-י“א לגבי חרטה ויגון, אם כוונתן לגבי החוטא עצמו או לגבי קשרו עם הבורא. ועוד ע‘ דברי בית אלהים בשער התשובה, שכל דבריו מבוססים על ענין שתשובה היא לתקן הקירוב בינו ובין הי“ת.
שמעתי אומרים שבדור שלנו, קשה לנו להתחרט כראוי. אמנם נ“ל ההסבר לזה הוא מה שמן הרוב אנו רוצים לשוב ממדות רעות ודברים שאנו מורגלים בהם, ונעשה לנו כהיתר. ובדבר שנעשה כהיתר בעיני החוטא, בודאי קשה לו להתחרט כראוי, שכבר נאבד לו ההרגשה שרע ומר עזבו את ה‘, ע“ש דברי שערי תשובה.
אבל לקמן אכתוב דעתי הקלושה, שיותר הוו לנו לשוב גם מחטאים יחידים שעשינו במקרה, ככשלנו ממדריגתינו, ועדיין לא נעשה לנו כהיתר. ויכולנו לעזוב אותן מכל וכל ולשוב לגמרי, והציל בעצמינו ההרגשה שא“א לעבור על דבריו יתברך, ולהתחרט באמת. ולקמן ארחיב בזה.
ואפילו בעבודה על המדות, שאמר הרמב“ם בהלכות דעות שצ“ל לזמן רב, חדשים או שנים. ובמשך הזמן הצליח האיש לשוב מהם לתקן מדותיו או מעשיו הרעים שהורגל בהם. אז עולה הוא להיות איש אחר, איש ישר לגבי מדה זו, ואיש זה ירגיש בעצמו שמדה זו או מעשה זה מרוחק ממנו ותועבה לו. ואז ודאי גם הוא יתחרט שפעם אחת בחייו היה מושקע בתוך אותה מדה, ורע ומר היה לעזוב את ה‘. כי כולנו רוצים לעבדו יתברך, רק שיש עיכובים ומונעים. וכל זמן שאנו נתפסים בהם א“א חרטה גמורה, אבל אח“כ כשעשינו תשובה אמיתית בס“ד אז החרטה באה גם כן.
[30] יודע עתידות לא כתב, אלא תעלומות, שיעיד הקב“ה על מה שבעומק לבו, שהסיר ממנו את החטא ורצונו לה לגמרי. וודאי אפשר לאיש להינחם ולחזור לסורו, מ“מ עכשיו אין בו שמץ דופי, ויכול לומר באמת שהוא בטוח שלא יחזור.
אבל פשוט שאין מספיק במה שהאיש רוצה מאד שלא לשוב לחטא, כגון בזמן התפעלות כשעת נעילה ביו“כ וכדומה. שבזה אין יודע תעלומת יכול להעיד שלא ישוב לחטא, אלא רק להעיד שרוצה שלא לשוב. אלא צריך האיש להכין דרך לעצמו ולגדור גדרים וכדומה, עד שיכול לומר שיצליח בברור.
ושמעתי גדולים ושלימים ממני שחלקו על זה, אבל הנלע“ד כתבתי.
וע‘ לחם משנה שמבין דברי רבינו שאיש השב עצמו מביא הקב“ה לעד על זה, וכן שמעתי בשם ספר חסידים. וסוף סוף פשוט שאין לאדם לעשות כן אא“כ הוא ברור בעצמו שלא ישוב לחטא עוד.
[31] רבים מקשים על לשון זו, כאילו יש חיוב שני של וידוי על מה שהזכיר בפרק א‘. אבל לי נראה פשוט דהכא הרמב“ם מקשר פרק זה לדבריו בפרק א‘. דהתם הסביר דיני וידוי שהוא עיקר וגמר המצוה. והכא מסביר דיני תשובה, ושוידוי הוא אמירה בפועל על כל חלקי התשובה בלבו. ולכן החלקים הכא מתאימים לחלקים של פרק א‘.
[32] כמו שאמרו חז“ל לגבי נדר שצריך גמירת דעת והסכמה בלב עם מה שהפה מדבר, כך וידוי צריך להיות אמירה בפה על מה שגמר בלבו. והאמירה מביאה המחשבות מן הכח אל הפועל. וע‘ לשון התורה לגבי שעיר המשתלח אחר וידויו של כה“ג, ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה כו‘, פי‘ שאחר הוידוי כאילו יש בהן ממש ואפשר לנשאן.
[33] שהוא טמא ממש כבתחילה, שוידוי בלא תשובה אמיתית לא מהניא.
ולאידך גיסא, תשובה בלא וידוי, נ“ל דמשמע הכא דלא מהני ג“כ. וזה כביכול כמי שחטא לחבירו, ועזב את החטא לגמרי וניחם עליה, אבל לא ביקש מחבירו מחילה, שעדיין יש לחבירו טענות עליו ומן הרוב לא ימחול לו. שחבירו מכיר דלא איכפת ליה לאיש החוטא בקשרו עמו, לכן שב בינו לבין עצמו, ולא טרח עצמו לקשר עם חבירו.
[34] מדהזכיר זה הכא ולא בפ“א, משמע שזה שייך הכא יותר מהתם, כאילו פירוט החטא ג“כ מדרכי התשובה, וצ“ע.
[35] מקור לזה מן הגמרא, כמה דברים שמקרעים גזר דינו של אדם (מגיד משנה). וראיה לזה ממה שהזכיר הרמב“ם לגבי גלות לקמן שמכפרת עון. וזה המשך על דין טובל ושרץ בידו, עניני קבלת תשובתו.
ונ“ל הענין, שמי שבא לבקש מחילה מחבירו, דרך ארץ הוא וראוי לו לעשות דברים כאלו, לצעוק למחילה, ולהרחיק הרבה מאפשרות לחטוא לחבירו עוד, ולעשות טובות יתירות לחבירו, ועוד להראות חרטה יתירה שאינו רוצה עוד ליקרא בשם זה שחטא בה וכו‘. וא“כ, הה“נ לגבי קב“ה, שאלו מראים בפועל רב צערו של החוטא על מה שעשה.
[36] יסוד המנהג בעשי“ת להחמיר בדיני פת עכו“ם ואחרים, וכמו שמרמז הרמב“ם בפ“ג ה“ד.
[37] ודאי כל זה מראה חרטתינו, ועוד הם עוזרים לנו מאד להחזיק גמירת דעתינו שלא לשוב עוד לחטא. מ“מ פשוט שא“א לאיש לעשות כל זה פעם אחר פעם. אלא רק פעם אחת או שתים בחייו, כשמרגיש בעצמו שנכשל ונפל ממדרגתו, יכול האיש לשוב בכח גדול כזה ולהעלות למקום שנפל משם ולמעלה ממנה. ומבואר דלא מיירי הרמב“ם באיש שרוצה לעבוד ולעלות ברוחניות סתם, אלא במי שנפל הרבה ממה שהיה לו ורוצה לשוב בחוזק, אפילו לשנות כל חייו וכמעט לאבד כל מה שיש לו, כדי לשוב. ובפ“ז אחזור לזה.
[38] משמע שאלו מדרגות דלעיל מעכבות, והכא רק שבח גדול, לכתחילה או מדת חסידות. אמנם בסמוך מ‘ שבל“ז לא יצליח, וצ“ע.
[39] אולי משמע כמש“כ לעיל בפ“א, שלשון אנּה פי‘ אמנה.
[40] ע‘ לשון דהלכה י“א, שמזכיר גם הקב“ה.
[41] אע“פ שהזכיר הרמב“ם לעיל דרכים רבים מדרכי התשובה, צעקה שונה מן השאר. וכן משמע לי מספה“מ, שהזכיר הרמב“ם צעקה בתוך מצות וידוי עצמו, שצריך השב להתחנן שימחול לו ע“ש. דודאי כל וידוי היינו בקשת מחילה וכפרה, פשוט שנכון לומר כן בהדיא, לחבירו או לקב“ה.
[42] בפ“ג מסביר רבינו מה ענין עשרה ימים אלו, שהם זמן התלייה לבינונים לעשיית תשובה עד יוה“כ. והכא יש תוצאה מזה, שהם מסוגלים לקבלת תשובה.
[43] גם זה ראיה שמה שהביא לעיל ”מדרכי התשובה“, ומהם צעקה, ר“ל שתתקבל תשובתו.
[44] דרישה היינו תשובה.
[45] סוף פסוק קראוהו בהיותו קרוב, היינו צעקה. והפסוקים לא הזכירו התקופה, אלא י“ל שפשוט הוא שבאותו תקופה הוא יתברך נמצא וקרוב.
[46] משא“כ שאר עשי“ת, שאינם עדיפים מכל השנה אלא ליחיד. אבל יוה“כ עדיף מכל השנה, בין ליחיד בין לרבים. ולא הביא רבינו מקור לזה.
[47] כמו שכתב בפ“א, שיוה“כ חלק מסדר כפרה, לעבירות חמורות. ולשון קץ, דהיינו גבול (ע‘ לשונו בהל‘ יסה“ת פ“א פעמים רבות), משמע לי יותר שר“ל כמו שכתב רבינו בפרק ג‘, שיוה“כ סוף התלייה לתשובה של עשי“ת.
[48] כמש“כ מפ“א, שיסוד מצות וידוי הוא להשיג כפרה, ואנו חייבים לעשות כל הכנות כדי להשיגה, לפיכך חייבים אנו להכין לכפרת יו“כ. ומאחר שעיצומו של יום מכפר רק לשבים, כמו שפסק רבינו בפ“א, חייבים אנו להכין בעשיית תשובה ווידוי עליה, ביו“כ או קודם. ואם לא עכשיו, אימתי, שנאבד ממנו ח“ו אפשרות כפרה עד יוה“כ הבא. ועוד הזנחנו כפרתו כשהיא מונחת לפנינו, כאילו אינה שוה לנו ח“ו. ומשמע קצת שאע“פ שיש חיוב תשובה ווידוי בכל ימות השנה, כל זמן שיש לאדם חטא בידו, מ“מ אין הזמן מסויים, ומותר לאדם להמתין יום או יומיים (אבל פשוט שאסור לו לשנות בחטא). אבל לא עד אחר יוה“כ. וזה דלא כשערי תשובה, שמאריך בשיטתו שחטא גדולה היא להתאחר. וע“ע דברי הרמב“ם ברפ“ז.
[49] היינו בכל תפילות היום. ומבואר שמצות וידוי היא מצוה תמידית, כאילו מתודה כל היום, שכל רגע ורגע מן היום מכפר.
[50] כמו שכתב לעיל, שיוה“כ זמן תשובה גם לרבים.
[51] רבים מקשים שאין זה לשון הוידוי שבפ“א. אמנם לכאורה לק“מ, דודאי אין וידוי דהכא וידוי של תשובה, אולי עשה תשובה קודם יוה“כ כדחזי, או קודם תפילתו, ובאמת אין תפילה זמן תשובה ע‘ בספר התניא של הגר“ז שהרהורי תשובה נקראים מחשבות זרות בשעת תפילה. אלא כבר שב בתשובה, ועכשיו בא להשיג כפרתו שיש לו ביוה“כ, ששייכה רק לשבים. ולזה צריך וידוי, דומיא לקרבן, כמו שהבאתי בפ“א, שצריך וידוי אבל לא וידוי תשובה, ואומר רק ”וזה כפרתי“. וכן הוא בנוסחינו בתפילת יוה“כ שאנו רק מזכירים החטאים ומבקשים כפרה.
וע‘ בפ“א שכתבתי דעתי הקלושה שלשון ”אנה“ דומיא ללשון זו.
[52] משמע שכפרת יוה“כ אינה על כל חטא וחטא, אלא כללית, ובלבד שיהא האיש בגדר שב כמש“כ פ“א ה“ג. וכן בכפרת שעיר המשתלח של יוה“כ, פשוט שלא פרט כהן גדול כל החטאים של ישראל, אלא התודה בדרך כללי כדאיתא במשניות.
[53] מ“מ אנו מאריכין בתפילתינו ביו“כ לבקש מחילה, כמש“כ הרמב“ם בספה“מ, וזה החלק ”על חטא שחטאנו לפניך כו‘ כו‘“, שהכל בתוך בקשת מחילה וכפרה, ע“ש ותמצא. א“כ כשבא הציבור למלות ”ועל כולם אלוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו“, אין למתוודים לעמוד ממה שהם שוחים מעט, שאין בין זה ובין שאר נוסח של תפילת על חטא. ולא ראיתי מי שנזהר בזה.
[54] מצות ועבירות לא כתיב, אלא זכיות ועונות. ולכאורה אין אמת שכל אחד ואחד מבני האדם יש להם מצות. שכבר פסק הרמב“ם בהלכות מלכים סוף פרק ט‘ שאין לאוה“ע חלק בעוה“ב אא“כ עשו מצות מטעם שכך צוה אלהי ישראל, ואם לאו, ליכא מצוה. וודאי אנו יודעים הרבה מאד אנשים מאוה“ע, ואף אומות שלימות עמהם כמעט, שלא עשו שום מצוה בימיהם אלא באונס גמור. ולהפך נמי, יש צדיקים גמורים שמתו אע“פ שמצותיהם רבות מאד, וכן השיג עליו הראב“ד. ואע“פ שהגין עליו הכ“מ ע“ש, לכאורה אין התירוץ מספיק.
אלא נ“ל שר“ל זכיות, טעמים שטוב ושיש תועלת שאיש זה יהיה בעולם. ועונות, חסרונות, טעמים שיהיה טוב יותר שלא יהיה בעולם. (וכן לשון זכות כמו שאנו רגילין לומר הרבה). ובזה שפיר אפשר שהעולם צריך איזה אנשים רעים מאד, או אומות רשעות, לאיזה סיבות שיש בתכנית של הקב“ה. ואפשר נמי שבא זמן שהקב“ה צריך שצדיק גמור זה לא יהיה עוד בעולם ח“ו, כידוע.
[55] לא צדיק כמו שאנו אומרים, דודאי לצדיק בלשונינו יש לו הרבה והרבה מצות יותר מעבירות. אלא הכא מיירי בזכיות ועונות, טעמים ותועליות להיות בעולם, או להיות נעדר ממנה. וצדיק ר“ל צדיק בדין, ולהפך לרשע.
[56] הוכיח מו“ר הר“י וויינברג זצ“ל שאין ר“ל עכשיו באותה שעה. אלא בכל מקום שמשתמש הרמב“ם בלשון זו, פי‘ מסובב בסיבה זו בהחלט. ודומה לו מה שאמרו חז“ל שדגים כיון שפורשים מן הים, מיד מתים, וכן ישראל כשפורשים מדברי תורה.
[57] לפי מה שכתבתי, דבר זה מובן ופשוט, שבסך הכל יהיה העולם טוב יותר בלעדו, ואין העולם צריך לו, ולכן ודאי הקב“ה מסיר אותו ממנה. אבל אם הענין היה מצות ועבירות, אין פשוט כ“כ מה לנו רוב.
וע‘ ברמב“ן בשער הגמול דס“ל שאין מיתה דוקא, אלא לכל מאורע ומאורע יש דין, הטוב לו נקרא חיים, והרע לו נקרא מות. וא“כ, לפי מה שכתבתי פירוש הדבר הוא, אם מסכימים בב“ד של מעלה שדבר זה טוב ליתן לו, שיש איזה טעמים שטוב ליתן לו דבר זה בפרט. ועונות ר“ל שטוב יותר שלא ליתן לו דבר זה בפרט.
[58] התם היה העיר צוער ניצל מחמת לוט, שהיה צריך לה. ר“ל היתה לה זכות נוספת, אע“פ שאין בזה צדקות או מצוה כלל, וכמש“כ.
[59] אין פירוש של לשונות אלו "הרבה“, אלא ”רוב“ כדבריו לעיל.
וכל אלו מיירי בעוה“ז. וע‘ כסף משנה.
[60] הכא מייירי בשיקול זכיות כנגד עונות, ולא בשכר בשבילם, כמוכח ממקומו הכא, כך שמעתי מו“ר הר“י וויינברג ז“ל. והראיה חזקה, וא“כ אין ענין זה דומיא לתשובה הפוכה. מ“מ קשה לי, שהביא פסוק הכא דצדקת הצדיק, והיפוכו ממש בפ“א ה“ג לענין תשובה, רשעת הרשע כו‘ ע“ש שגם לשון הרמב“ם שוה, אין מזכירין לו כו‘. וע“ע הגמרא פ“ק דקידושין על זה, שמשמע שהם הפכים. וא“כ באמת נאבד לו שכר ג“כ. ויל“ע אם יכול לחזור אח“כ ולנחם על נחמתו, ליקח עוד פעם שכר על כל מצותיו שעשה קודם לכן.
[61] הלשון צ“ב, מאן דכר שמיה? ואם כוונתו מה שאמר לעיל, שאם נמצא חייב מיד הוא מת, הלשון סתום מאד. ועוד כבר אמרנו לעיל שאין לשון מיד הוא מת ר“ל באותה שעה. א“כ אין שעת מיתתו שעת שיקול.
אלא לי יותר נראה, שמתחילין הכא בדבר החדש. דודאי ידוע לן כבר, שאחר מיתה כולנו עומדין בדין, לקבוע חלקינו בעוה“ב. לזה הוסיף רבינו, כך אנו עומדין בדין בכל שנה ושנה, לקבוע לנו חלקינו בעוה“ז לשנה זו. ואולי מאחר שאין לשון מיד קובע זמן כמש“כ, הכא מסביר זמן של השיקול, בר“ה.
א“כ, לפי מה שכתבתי לעיל, דילמא משמע שיש שיקול זכויות ועונות, לא רק מצות ועבירות, אפילו לגבי עוה“ב.
[62] שמעתי אומרים להשיב עלי לעיל, לומר לעולם זכויות ועונות ר“ל מצות ועבירות, וודאי יש רשעים גמורים רבים בעולם, אולם אין דין עליהם עד שאיזה סיבה תעורר הדין. אבל לכאורה ז“א, שסוף סוף יש דין בכל שנה ושנה.
[63] כבר כתב רבינו לעיל על יוה“כ לענין כפרה וסליחה. אבל הכא מיירי בענין שיקול, ובזה ראש השנה עיקר.
[64] לא הזכיר עשי“ת רק יו“כ. ומשמע שכל גמר דין אחר ר“ה הוא ביו“כ. ולהפך דינו, צריך אדם לעמוד בתשובתו עד יוה“כ, וי“ל. מ“מ ז“ש בפ“ב שיוה“כ קץ וגבול למחילה וסליחה לישראל, שהוא סוף התלייה.
[65] מבואר דס“ל דלא מהני עוד מצוה אחת להכריע השיקול. אלא לבינונים הפסק בר“ה הוא למיתה, אלא שיש תלייה שיכולים להפכו עד יוה“כ, ע“י תשובה.
[66] הלכה היא, שאין לנו לעשות תקיעת שופר לשם מצוה לחוד, אלא גם יש לנו לשמוע אל הרמז, שעשה הקב“ה מצות שופר להזכירינו זה.
[67] שינה היא עיקר סיבת חטא.
[68] חוזר למה שכתב בריש הפרק, שיש שיקול על האדם על המדינה ועל כל העולם כולו. ואחר שמיעת רמז השופר, יש לאדם להקיץ ולשים אל לבו לחיות בהבנה זו תמיד, ולא כמו השוגים כל שנתם, שמכריעין העולם לחובה וגורמים השחתה בלא שום הכרה. אלא יש לנו להיות ”ר“ה יידין“.
[69] אע“ג שכתבתי שענין שיקול הוא זכויות ועונות, לא מצות ועבירות, פשוט שעבירות ג“כ הן בכלל עונות וחסרונות לעולם, ומצות בכלל מעלות. ובר“ה שוקלים את האדם או העולם מה היו בסך הכל, מעלה או חסרון, ואז דנים אותם להיות כן גם בעתיד.
[70] פי‘ אבל בין ר“ה ליוה“כ יש לנו להיות במדרגה מעולה גם מזו. שאז, אם אנו בינונים, נכתבנו למיתה, רק שיש תלייה שאם נעשה תשובה יכולנו להציל את נפשותינו. לכן עלינו להכיר זה, שלא די לנו אז במצוה אחת להכריע, אלא שצריכין אנו להפך הדין בתשובה, ולעשות יותר ויותר, לילך בדרכי התשובה וצעקה כמו שהסביר בפ“ב, להצליח להתכפר בתוך הזמן.
[71] עתה מרחיב על מה שהביא בפ“ב ה“ו, שבעשי“ת תשובה וצעקה מועילות יותר ומתקבלות מיד, מן הטעם שהביא הכא שאנו תלויין ועומדין בימים אלו אם נעשה תשובה. לכן נהגו כו‘.
[72] היינו דרשו ד‘ בהמצאו, שכל אלו מדרכי התשובה מפ“ב.
[73] מה ענין כאן? ונהי שבלי בחירה, א“א לעשות תשובה, אם זה שורש גדול לכל הלכות תשובה למה המתין עד פרק ה‘? ועוד, בחירה מעכבת בכל התורה כולה, וה“ל להקדימה למשל להלכות לולב, ”רשות לכל אדם נתונה“! אבל לקמן אסביר דעתי שפרק זה בא הכא בדיוק להכין תשובה של פ“ז.
[74] כבר כתב שיש לנו בחירה, ולמה חוזר עליו?
[75] עיין באבות בפ“ה שהרמב“ם בפיה“מ מפרש לשון גולם כמו בכלי שאינו נגמר ונשלם, כך אדם שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינן שלמות עכ“ל, שלא נגמר השלמת מדותיו. ואין גולם דומיא לטיפש כלל, אלא כולל מי שלמד תורה הרבה, רק שלא נשלם עדיין. לפ“ז יש להקשות עוד , איך אפשר שרוב גולמי בנ“י יטעו בזה, הלא מה שיש לנו בחירה הוא דבר שכלנו לומדים בבית הספר, ולדעת הרמב“ם, כבר יש פסוק עליו בתחילת התורה!
[76] אלא נלע“ד תירוץ לקושיות אלו, שעכשיו מדבר על ענין חדש של בחירה. מתחילה בהלכה א‘ הרמב“ם הסביר שיש לאדם בחירה, אבל ס“ד שהיא דוקא על מעשים בתוך תחום מסויים. בתוך אותו תחום, יכול האדם להחליט אם לעשות אם לא לעשות. ועל זה, יש פסוק בתחילת התורה, ועוד, פשוט הוא לכל אדם כמעט, שאפילו טפשי אומה"ע וגולמי בני ישראל יודעים שאדם בוחר. בודאי הוא בוחר בין טוב טעם ללא טוב טעם, דומיא לחיות, ועוד בוחר הוא בין מצוה ומעשה טוב ובין עבירה ומעשה רע, כל זמן שהם בתוך תחומו.
אבל ס“ד לכל אלו הטועים, שעדיין יש תחום מוחלט על האדם, והוא מדותיו. הם חושבים שיש אדם כעסן או עצלן וכו‘, נגזר מן השמים, ולעבור על תחומו א“א לשום אדם. אם נגזר על האדם מתחילתו להיות צדיק, אז א“א לו להיות רשע כירבעם, ואם נגזר עליו להיות רשע עם מדות רעות מאד, אז יכול הוא לעשות מצוה או שתים, מ“מ במשך זמן ישוב לסורו וא“א לו להיות צדיק כמשה רבינו.
[77] על חידוש נוסף זה צריך הוא לפסוק חדש, שאין לו ראיה ברורה בפסוקי החומש.
[78] חידוש השני, שיש לאדם לשנות עצמו לגמרי עם מדותיו
[79] שאפילו בלא פסוק מירמיהו, יש לנו להבין דבר זה מסברתינו.
[80] אפילו לעשות תחומים עליו במדותיו
[81] ע‘ כעין קושיא זו ג“כ בשמונה פרקים. וק“ק לי, שלכאורה זו הקושיא קאי אפילו אסתם בחירה דהלכה א‘, שכל בחירה מכחשת רשות ד‘ וחפצו. אבל אז נראה שאפשר לתרץ - אולי אין לקב“ה רצון וחפץ על כל מעשה ומעשה קטנה בעולם, אלא רק על דברים חשובים יותר, ששייכים לתכלית גדולה שלו. ולגבי החשובים שפיר אפשר לו להשיג חפצו, ע“י גדרי המדות שהם תחומים לאדם. וכעין זה כתב הראב“ד בסמוך, וצ“ע.
[82] אחר הפסק גדול של סוף פ“ה וכל פרק ו‘ לתרץ כמה קושיות, הרמב“ם חוזר לענין, נפקא מינה לבחירה לגבי תשובה.
[83] ר“ל, במהירות. דס“ד אולי הטעם שעשה האדם חטא, הוא מפני שמדותיו רעות והדבר קשה לו שתאוותיו נתגברו עליו. לכן אולי יחשוב האדם שכדאי הוא לו להמתין עד שיזקין ושלא תהיה תאוותו חזקה כ“כ. ונהי שאז לא תהיה תשובתו מעולה כמו שכתב הרמב“ם בפ“ב, אבל עכשיו א“א לו, שאיך לאדם כח לעבור תחומו.
אבל לזה השיב הרמב“ם באריכות, בפ“ה, שזו מחשבת שקר, ושפיר אפשר לאדם להתגבר על כל תחומותיו ואין דבר שמעכב בידו. לכן ודאי אין לו להמתין, אולי לא יזכה בסוף, וימות בלא תשובה ח“ו, אלא מיד עכשיו ינער כפיו מן העבירה.
[84] בכל זה אולי משמע שמעיקר הדין מותר לאדם להמתין תשובתו, כל שיזכה לשוב קודם מיתה, וככל מצות עשה שאין זמנה מסוים (וע‘ מחלוקת הרמב“ם וראב“ד על מי שממתין לימול את עצמו.) אלא שאין זה כדאי שמא ימות כו‘. אבל זה דלא כשערי תשובה כמש“כ לעיל בפ“ב.
[85] אז לא יהיה אדם בכחותיו כמו בתחילה וא“כ לא תהיה תשובתו מעולה כמש“כ בפ“ב. ומדרבינו לא חשש לזה, משמע לי כמש“כ שם, שלמעשה אין נ“מ בין כפרתו ומחילתו בזה או בזה.
[86] גם זה תלוי בפ“ה, שזה אפשר לומר דוקא משום שיש ביד האדם לשנות טבעו ומדותיו.