מיכאל ריטש
רפ“ג דשבת - שהייה וחזרה לשיטת רש"י
פרק א‘ - הקדמה
רש"י היה ראש המפרשים וכל הבאים אחריו רגילין היו לילך בדרכו או קרוב לה. אמנם בסוגיא זו דשהייה וחזרה כולם (הרמב"ן רשב"א ריטב"א בעה"מ ר"ן ורא"ש) הלכו בדרך אחרת ולא רצו ללמוד כמותו, (לדמות שהייה להטמנה או גו"ק לאינו מוסיף הבל, והה"נ בכמה דברים שאזכיר בס"ד,) ולא עסקו ליישב דבריו. ומש"ה יש עבודה רבה להבין שיטת רש"י על בוריה, והוא עצמו קצר כמנהגו בכל מקום.
ויש לי להציע שאין דרך רש"י בסוגיא זו דומה כלל לדרכם, כמעט בכל פרט ופרט. ומרויח רש"י שעי"ז ניצל הוא מכמה דחוקים בפירושיהם. ולמצוא גדרי פירושו סמכתי על רמזים וקל מאד לדחותם, שברובם אין הוכחה ברורה ונכונה, וכ"ש מאחר שהראשונים חלקו עליו בכל מקום. אמנם נראה לי שאין כדאי לדחותם בלא טעם, שהם לענ"ד פשוטו של דבריו וגם שלפיהם אתיא סוגיא שפיר כמש"כ, והראשונים חלקו בדלית ברירה מאחר שחלקו בתחילה, שהכל תלוי זב"ז כמו שאסביר בס"ד.
פרק ב' - פירוש אמוראים על המשנה ריש פרק כירה
דף לז: רד"ה ורב ששת כו' ואנן דמשהינן קדירה ע"ג כירה שאינה גרופה אדחנניה סמכינן הואיל ותנן סתם מתניתין [בפ"ק] כוותיה כדאמר הא קרמו שרי כו' וכל הני אמוראי דאסרי סברי מתניתין [דהכא] לשהות תנן עכ"ל.
שמע מינה תלת:
א) אין שום אדם חולק על דיוק רב ששת ממשנה דפ"ק והמשנה כחנניה לכ"ע. ומסתמא כן הוא בכל המשנה, על צליית בשר ובחררה, לא רק על פת, ושפיר מוקי רב דף כ. על משנה שאין צולין בשר, עד מאב"ד, אע"פ שפסק רב לז: שאפילו מוי"ל אסור. וזה דלא כרי"ף ומלחמות דס"ל שאפשר לחלוק על חנניה שם ושאני צלי שיתחרך. ואחזור לזה בס"ד לקמן בפרק ה'.
ב) יש אמוראים דעדיף להו לומר לשהות תנן ולעשות מחלוקת בין המשניות, כדי שלא לדחוק ולחסר המשנה דרפ"ג. והם יפסקו דלא כחנניה, שלכ"ע קיי"ל כמתניתין דרפ"ג שזה מקום עיקר הסוגיא ומשנה אחרונה. וזה דלא כתוס' לז. ד"ה אא"ב, שיש אמוראים שאינם כשום תנא. אלא כולם כמתניתין, כל אחד לפי הבנתו בה.
ג) אין אמורא קורא המשנה בלהחזיר תנן אא"כ כחנניה, דלא כמשמעות התוס' לז. (ודלא כהבנת פנ"י בפירש"י ע"ש).
דף לז: רד"ה משהין עליה, ואע"פ שלא קטמה, ואמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן עכ"ל.
משמע שיש סתירה בין חנניה והשיטות דס"ל דמוי"ל מותר או אסור, ודלא כבעה"מ ולא כשיטת רה"ג המובא ברשב"א. אלא ג' שיטות הן, ומש"כ לעיל וכל הני אמוראי כו' כולל כמעט כל הדף דלא כחנניה (שלא הזכיר רש"י דבר מענין דברים מותרים ואחרים נהגו בהם איסור כפירוש רה"ג).
ועתה צריכין אנו לדעת איך קראו ג' שיטות הללו את המשנה. וע' תוס' לו: ד"ה חמין, שסתם חמין ותבשיל הו' בין מאב"ד בין מבושל כל צרכו, ועי"ז מוכרחים תוס' לגמרי בקריאתם כדמוכח בכל הסוגיא עד כדי כך שאין שום אמורא כשיטת התנא למ"ד לשהות תנן. ויש חולקין על תוס' ומ"מ עסוקים במה הו' סתם חמין ותבשיל שבמשנה, ע' הרשב"א.
אבל נלע"ד שלא הבין רש"י הכי. אלא ידעו כל האמוראים שיש חידוש פרטי במשנה, וחלקו על איזה חידוש הוא. ופירוש חמין ותבשיל ממילא נקבע כדי לאפשר חידושיהם. ואסדר קריאתם וחידושיהם בקיצור ביחד ואח"כ אאריך בכל אחד בס"ד.
לחנניה, אע"פ ששהייה מותר בלא גו"ק ממאב"ד ואילך, מ"מ לא יחזיר בשבת אא"כ גו"ק. ומחדש חנניה שינוי בין שהייה לחזרה ושע"י גו"ק הותרה חזרה. ואולי טעם האיסור בלא גו"ק משום מחזי כמבשל כמש"כ הר"ן, אבל יל"ע אם הוא מה"ת שמבשל בשבת. ותבשיל דמשנה היינו מאב"ד או אולי אפילו מוי"ל.
למ"ד מצטמק ויפה לו מותר, לשהות תנן, ואין משהין תבשיל מאב"ד אא"כ גו"ק. אבל מוי"ל מותר ואינו במשנה. וחידוש המשנה שגו"ק מהני למאב"ד.
למ"ד מוי"ל אסור, לשהות תנן, אין משהין תבשיל מוי"ל אא"כ גו"ק. וחידוש המשנה שגו"ק אצטריך למוי"ל ומ"מ די בגילוי דעת בעלמא. אבל מאב"ד אינו במשנה.
ומאחר שכל אלו הרי הם חידושים ולא סברות, אם אינם במשנה אינם אמת:
-א"צ גו"ק למצטמק ורע לו, לא לשהייה (פרק ג') ואף לא לחזרה (פרק ד').
-למ"ד מוי"ל אסור, אין גו"ק מהני להתיר מאב"ד. וזה חידוש גדול, ובסמוך בפרק ג'
אאריך בה.
פרק ג' - מצטמק ויפה לו ומצטמק ורע לו
דף לד: ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מבע"י, גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת כו' גזירה שמא יחתה בגחלים (פירש"י משחשכה שבא לבשל הקדירה שלא בשלה כל צרכה וגזרו אף בבישלה כ"צ עד שיגרוף או שיקטום והכי מסקינן בפרק כירה [לז.] דאמר ר' קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו מבע"י כ"צ ותבשיל שבישל כ"צ וכן אמר ר' יוחנן) עכ"ל.
ויש מקום עיון בדבריו מכמה טעמים:
א) לכאורה רבא פסק כחנניה לז: ואפילו אינו מבושל כ"צ מותר וכ"ש כ"צ. ואפילו אם אינו מוכרח דס"ל כחנניה כמש"כ הרא"ש ע"ש מ"מ ודאי אינו מוכרח להיפך ולמה פירש"י כן הכא. ולכאורה צ"ל שכן פשוטו דמשנה רפ"ד שאפילו כ"צ במשמע שאין טומנין. ואם אין המשנה כחנניה קשיא טובא שכתב רש"י לז: דסמכינן אדחנניה מטעם שסתם משנה בפ"ק כוותיה וכמו שהבאתי לעיל בפ"ב ומאי אולמיה האי מהאי. וי"ל שמודה חנניה בהטמנה ממש והמשנה שם לכ"ע וכן פירשו הרמב"ן ורשב"א רפ"ג אליבא דרש"י (ודלא כר' שמואל בתוס' רפ"ד וש"ג רפ"ג והרא"ש) וכמו שפירש"י עצמו בהדיא לז. ד"ה היינו דשני כו' דכי משהי לתוכה דשאינה גרופה מטמין ממש ברמץ עכ"ל.
ב) למה חלק רש"י הגזירה לשני חלקים כמש"כ וגזרו אף בבישלה כ"צ כו'. ואולי י"ל שיש חידוש נוסף באיסור מוי"ל, שאין החשש שמא יחתה גדול כ"כ כמו במאב"ד, קמ"ל שאף בזה גזרו שמא יחתה [ולא כתבתי מור"ל כמו שאסביר בסמוך דעתי הקלושה שלרש"י מור"ל מותר לכ"ע. ואין זה דוחק בלשונו שהוא מעתיק מסוגית קטמה והובערה כו' והתם בישלה כ"צ היינו מוי"ל לכ"ע]. ומ"מ נ"ל דניחא טפי בלשונו לומר שבאמת במוי"ל אין חשש חיתוי כלל [וא"כ בדף יח: רד"ה ובשיל כו' דלא בעי חיתוי, וכן בדף לז. רד"ה שהוחמו כ"צ דליכא למיחש לחיתוי, קאי אפילו למ"ד מוי"ל אסור] ולכן הקשה לו סתם משנה רפ"ד, שלכאורה כולל מוי"ל, שאינה מתאימה עם הגמ' שמזכיר חשש שמא יחתה ששייך דוקא בלא בישלה כ"צ. לזה פירש שגזרו אף במוי"ל אטו מאב"ד.
ג) מה כתב דהכי מסקינן כו', שאינה מסקנה שם כלל אלא היא באמצע סוגיא, ועד סוף לז: עסקו האמוראים אם מוי"ל מותר אם לאו, והמכה בפטיש בדף לח. בברייתא שכח קדירה כו' שמבאר שלר' יהודה מוי"ל אסור. ונהי שאם חנניה מודה לרבנן בהטמנה כמש"כ לעיל אז צריכין אנו לדעת למי מודה ויש נפקא מינה לדידן שבזה קיי"ל כרבנן, מ"מ באמצע סוגיא היא ומה נלמד משם. ואין לומר דיש לגרוס ברש"י דאמר רבא קטמה כו' ומצא רש"י שיטת רבא וכן צריכים לגרוס בגמ' לז., ז"א שסוף דבריו וכן אמר ר' יוחנן ואינו ענין לרבא.
ויש לחקור בהמשך דבריו "עד שיגרוף או שיקטום", על מה קאי. דדלמא קאי על שניהם וגו"ק מהני אפילו למאב"ד, ככל המפרשים, אע"פ שאין מובן כ"כ מה ענינו כאן. אבל קצת משמע מדבריו דקאי רק על מוי"ל ודוקא לזה מהנו אבל למאב"ד לא, וזה לא אמר שום אחד מהמפרשים ובקול א' הסכימו דודאי גו"ק מהני למאב"ד, (ורק חקרו בפחות ממאב"ד ע' ברשב"א וברא"ש מהרר"י).
אמנם נ"ל שזה כוונת רש"י (ולקמן אסביר הסברא) ולכן הביא שפיר מקטמה והובערה. כי רק מהמסקנה התם ולא ממקום אחר בכל הסוגיא יכולנו לידע בברירות שלמ"ד מוי"ל אסור, גו"ק מהני רק למוי"ל ולא למאב"ד. והתם היא גמרא ערוכה, ומבולבלת מאד לכל שאר המפרשים:
דף לז. קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו כ"צ ותבשיל שבישל כ"צ. ש"מ מוי"ל מותר. שאני הכא דקטמה. א"ה מאי למימרא. הובערה אצטריכא ליה, מ“ד כיון דהובערה ־ הדרא לה למילתא קמייתא, קמשמע לן עכ"ל.
והקושיא מבוארת, איך שייך להקשות מאי למימרא ומשמע דפשיטא דקטמה והובערה מהניא, והוא עצמו סובר דלא מהניא. וכל הראשונים האריכו ולא העלו דבר ברור.
ופירש"י על מש"כ מוי"ל מותר, להשהותן בכירה דאי לא במוי"ל קאמר מאי אתא לאשמעינן אלא ע"כ במצטמק ויפה לו קאמר ואפ"ה לא גזרו כו' ותנא חמין לאשמעינן דבעינן שהוחמו כ"צ מבע"י. שאני הכא דקטמה, וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצמוקו עכ"ל.
ונראה ברור מרש"י דס"ל שאין חידוש להתיר מור"ל בלא גו"ק שאין זה החידוש לא בתבשיל ולא בחמין, ודלא כתוס' התם ולעיל ד"ה אא"ב. וע' בחי' למהרא"ם הורוויץ שנדחק מאד לדחות ולומר שרש"י כתוס', ולענ"ד אין צורך שכבר פירש הרשב"א שמור"ל מותר לר' יהודה ע"ש.
וזה נ"ל פירש"י בסוגיא: שאם מוי"ל מותר, אז פירוש מתניתין דרפ“ג דבמאב"ד קמיירי ולאסור שהייה ולהתיר ע"י גו"ק. ומאחר שיש חשש גדול שמא יחתה, צריך גו"ק מעלייתא ושפיר יש לעיין אם קטמה והובערה מהניא אם לאו. שאע"פ שכבר הסיח דעתו מבישול ולא בא לבשל אלא לשמור חומו, שאין גו"ק מוסיף הבל וכמעט אין מבשל עוד, וכמו שאסביר לקמן בפרק ד', מ"מ ודאי ניחא ליה בבישול שאף בן דרוסאי עצמו יבחור מבושל כ"צ אם היה לו, ואולי עדיין חוששין שמא יחתה. ופירוש המאמר דהכא: קטמה והובערה אינה כקטמה ולכן משהין עליה דוקא הוחמו כ"צ ולא פחות ועוד קמ"ל מוי"ל מותר.
והשיב הגמ' שאני הכא דקטמה, שקטמה והובערה שפיר נקראת קטמה, וא"כ לימוד הברייתא הוא להיפך דדוקא בקטמה מותר מוי"ל, ובל"ז אסור. והוא סובר שפירוש מתניתין דבמוי"ל קמיירי ואסור בשהייה אלא אם כן גו"ק. אבל א"צ גו"ק מעלייתא שבאמת במוי"ל אין חשש חיתוי כלל רק שגזרו עליו, או שאין חשש גדול כ"כ, וגילוי דעתו בעלמא מספיק.
וחמין שהוחמו כ"צ במקומם עומדות כפירש“י בס“ד, לאשמעינן דבעינן שהוחמו כ"צ מבע"י. שאין חידוש גו"ק במתניתין חזק כ"כ ולא מהני רק כגילוי דעת דלא ניחא ליה בצימוק ולא אתי לחתויי. אבל בלא הוחמו ובישלה כ"צ, אע"פ שגרף וקטם מ"מ אולי יתבשל קצת וודאי ניחא ליה בזה ככל אדם, וס"ל שעדיין חיישינן שמא יחתה למהר בישול זה.
ועל זה הקשה המקשן שפיר א"ה מאי למימרא. דבשלמא לדידי שענין קטימה להתיר מאב"ד, אז יש מקום עיון אם הובערה. אבל לדידך אין קטימה אלא לגילוי דעת בעלמא וזה ודאי איכא, ולמה הזכיר הובערה ולא אמר רק קטמה לחוד. ואין לומר שהוסיף הובערה לאשמעינן שאין זה מספיק ללא הוחמו כ"צ, כי לדידך אפילו קטימה גמורה לא מהניא לזה, ומאי למימרא. ותי' הגמ' דאפ"ה יש חידוש קצת דס"ד יש ריעותא בגילוי דעת קמ"ל והכל אתי שפיר.
אבל לש“פ חוץ מרש“י דס“ל דודאי גו“ק מהניא למאב“ד לכ“ע, שפיר אפשר שזה חידושו, דמהניא לגילוי דעת אבל לא כקטימה ממש. אמנם מאמר דלעיל בדף לז• קטמה ונתלבתה סומכין לה ומקיימין עליה ונוטלין ממנה ומחזירין לה עכ"ל, משמע שזו קטימה מעלייתא אפילו לחזרה וכדמסיק הכא - קמ“ל דלא הדרא למילתא קמייתא. ולקמן בפ“ה אחזור לזה שצ“ב.
ולפ"ז ציין רש"י לד: המקום היחידה שמסביר בדיוק איך לקרוא המשנה למ"ד מוי"לּ אסור וכמו שמרומז בדבריו שם כמש"כ. ורצונו במ"ש מסקינן, היינו מסקנת הגמ' על המאמר, ולא מסקנת כל הסוגיא כמובן.
ולפי הנ"ל נתיישבה קושית תוס' לח. ד"ה הא לכתחילה הא דיעבד, וכל הראשונים. שהוצרך תוס' לומר שתירוץ דר"מ אף לדר"י וכן להיפך וצ"ב ע' מהרש"ל ומהרש"א. וע' ברשב"א דלדידיה לא קשיא כ"כ דס"ל לר"י שמור"ל מותר בלא גו"ק ואזלא קושיא מיותרת דר"י אדר"י. ועדיין לא נתיישב לגמרי לענ"ד שבגמ' דר"מ אדר"מ קודם, ולמה דילג לדר"י אדר"י כשיש אותה קושיא גם לר"מ אדר"מ.
ולמש"כ נמצא דהגמ' בדיוק, שמור"ל מותר כרשב"א, וגם חמין שלא הוחמו כ"צ אסור אפילו בגו"ק לר"י וכ"ש לר"מ וליכא עוד קושיא דר"מ אדר"מ. (והברייתא לח. ודאי כמ"ד מוי"ל אסור כדמוכח מתוכה). אבל לפירוש מהרא"ם הורוויץ רש"י כתוס'.
אחר שכתבתי כל זה, שוב נחמתי. ואע“פ שיש ע“י כל זה יישוב לכמה קושיות שהבאתי, עדיין איני נוחה בפשט זה. שנמצא שלפ“ז יש מחלוקת גדולה בהבנת המשנה בין מ“ד מצטמק ויפה לו מותר, ומ“ד מוי“ל אסור, דלחד מהם המשנה מיירי במאב“ד. ולחד במצטמק ויפה לו לחוד. ונהי שזה אפשר, מ“מ לא מצאתי מקור ורמז לה בדברי הגמרא או ברש“י.
אלא מדרך סוגית הש“ס, נראה לי יותר לומר שלכ“ע שמשנה מיירי במאב“ד, דהיינו תבשיל שלא בישלו כל צרכו, כמוכח משיטת חנניה. וגם ממ“ד מוי“ל מותר מוכח כן, דס“ל לשהות תנן, ואפ“ה מצריך המשנה גו“ק, וצ“ל במאב“ד קמיירי. אלא שיש איבעיא לחכמי הגמרא, אם נכלל ג“כ מוי“ל. דהיינו, אם התבשיל של המשנה דוקא שלא בישלו כל צרכו, ולכן נחוץ האיש לבשלו ושמא יחתה, אבל מוי“ל כבר נתבשל כל צרכו וליכא חשש. או דלמא, כוונת המשנה תבשיל שעדיין טוב לו בישול וניחא ליה בישול, או מאב“ד וצריךממש או מוי“ל ועדיין ניחא ליה. והשאלה היא עד היכן גזרו חז“ל. וכל זה במשנה, שדוחק הוא לומר דס“ל שיש גזירה אחרת שלא נזכרה הכא. אלא חלקו עד היכן פירוש תבשיל במשנה.
ועי“ל דס“ל שמוי“ל אסור מאותה גזירה, ומ“מ לא נזכר במשנה מטעם אחר, מסרך חזרה שאסור במאב“ד ומותר במוי“ל. ואחזור לזה בפרק הבא. ומ“מ נ“ל דא“ה אין מקור כ“כ לומר שחנניה מודה למ“ד לשהות תנן בהטמנה ממש, אלא במאב“ד, ולא פירש“י כן בדף לד:.
נמצא גו“ק מהניא למאב“ד אפילו למ“ד מוי“ל אסור, כש“פ. ואע“פ שהבאתי קצת ראיות, אולי יש ליישבם באופנים אחרים, ולבי מהסס מלחדש חידוש גדול ויעשה מחלוקת האמוראים גדולה ביותר בלא צורך.
ועתה חזרתי לי עוד, שק“ל להבין הגמרות לח• בלא חידוש שלי דלעיל. שלפי מש“כ הכא, סתם הבנת המשנה לכ“ע היינו חמין ותבשיל מאב“ד, אלא שאפשר לכלול גם מוי“ל לחד מ“ד, וחמין שהוחמו כל צרכן לא נכללו לכ“ע, כמו שפירשתי. אבל בקושית הגמ‘ לח• קשיא דר“מ אדר“מ קשיא דר“י אדר“י, לא הזכיר הגמרא כלום מזה, אלא פשוט לגמרא דהברייתא לז• מיירי במבושל כל צרכו בין חמין בין תבשיל, כאילו זה סתם הבנת הברייתא. וע‘ תוס‘ שהרגיש בזה ונדחק בתירוצם, אבל באמת קשיא טובא, למה הקשה הגמרא מזה ולא ממאב“ד שהוא פשטות המשנה לכ“ע. וע‘ רד“ה קשיא דר“מ, וד“ה וקשיא דר“י, ותמצא כמש“כ. אלא משמע שמאחר דקיי“ל מוי“ל אסור, סתם הבנת מתניתין והברייתא שם היינו דוקא מוי“ל, ודו“ק.
פרק ד' - חזרה ובישול
הזכיר רש"י ב' טעמים לאסור חזרה בשבת. בדף לו: במשנה פירש משום דמחזי כמבשל, וכן פירש הר"ן בכל מקום, אבל רש"י פירש כן רק לב"ש המחמירין וגוזרין גזירות לגזירות. ועוד, בדף לח: אסר חזרה בהניח ע"ג קרקע וכדומה מטעם מטמין לכתחילה בשבת. ולכאורה אין זה ענין חזרה כלל אלא שע"י שהפסיק מעשיו הות שהייה מתחילה בשבת ולא חזרה. ואין ענין זה שייך לצורך גו"ק לחזרה. ועוד ע' ברמב"ן בדף לו: ולז. דס"ל שרצון רש"י הוא דוקא במטמין ברמץ שבשולי הכירה אבל על גביו אין ענין להטמנה. ותוס' הסביר חזרה בדף לח: מטעם שמא יחתה אבל סוף סוף רש"י לא פירש כלום וצ"ע.
ויש לי להציע שלא הוצרך רש"י לפרש חזרה, שאיסורו מה"ת שאין לבשל בשבת. וס"ל שגם אחר מאב"ד יש בישול, וע"י גו"ק פקע האיסור.
עי' מתני' בדף מ: מביא אדם קיתון של מים ומניחה כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צנתן עכ"ל.
ע"ש בראשונים על פירש"י שהוא סובר שאין שום איסור אא"כ המתין עד שיש איסור תורה. והקשו מ"ש מע"ג כירה שאסור חזרה (וכ"ש שהייה לכתחילה בשבת) אא"כ גו"ק. ולפי מש"כ אה"נ לא שנא וחזרה אסורה דוקא אם יש בו משום בישול. ואולי הראשונים הקשו כן לשיטתם כי ודאי א"א להם ללמוד כזה כמו שאסביר בסמוך. והם הוכיחו דבריהם מאיסור החזרת מור"ל. אמנם הפנ"י תירץ אליבא דרש"י שאין איסור וכן מ' בשיטת הרמב"ן מובא בר"ן שם.
עי' סוגית הגמ' דף כ. על המשנה דאין צולין בשר כו' אלא כדי שיצולו מבע"י, וז"ל:
וכמה, אמר ר"א אמר רב כדי שיצולו כמאב"ד (פירש"י בן דרוסאי לסטים היה ומבשל בישולו שליש עכ"ל. ובע"ז דף לח. פירש ואוכל כל דבר המבושל קצת) איתמר נמי כו' כל שהוא כמאב"ד אין בו משום בישולי נכרים (פירש"י איתמר נמי דמאב"ד חשיב בישול, כל שהוא מבושל ביד ישראל כמאב"ד שוב אין בגמרו משום בישולי נכרים) תניא חנניא אומר כל שהוא כמאב"ד מותר לשהותו ע"ג כירה ואע"פ שאין גו"ק (פירש"י קטום מפזרין אפר מלמעלה כדי להפיג חומו שלא יוסיף הבל בשבת וזה תבשיל שהוא כמאב"ד לא חיישינן אם מתבשל והולך בשבת) עכ"ל.
ודברים רבים נלמדו מזו הגמרא.
אין לומר שכוונת רש"י שאין בישול אחר מאב"ד. דה"ל למימר הכי, ואדרבה, משמעות כל דבריו שמאב"ד הוא התחלת בישול וקודם לכן לא חשיב בישול. והוא קרא בישול של אח"כ גמר. וע' ע"ז דף לח: בגמ' (בענין אחר), גמרו ביד עכו"ם מותר, גמרו ביד ישראל (והתחלה ביד עכו"ם) לא כ"ש עכ"ל. ואין גמר פחות בחשיבות ואדרבה. אלא משמע שיש בישול אחר מאב"ד עד מבושל כל צרכו כשיטת הרמב"ם ולא כשיטת הרשב"א, וכסברא פשוטה דודאי זה נקרא בישול. וכן הסביר הרא"ש אליבא דרש"י בסי' י"א.
ומשמע עוד שדין חנניה דומיא לבישולי נכרים, דהתם הצריכו שלא יהא כל הבישול ביד נכרי אלא או התחלה או גמר צ"ל ביד ישראל ודיו. וכן הוא לחנניה שהצריכו קצת בישול קודם שבת ואז לא חיישינן אם הגמר בשבת. ואחזור לזה בס"ד בפרק ה'.
ומ' עוד שע"י גו"ק אינו מוסיף הבל (כמבואר הכא וכן הוא בראשונים לשיטתו ע' רמב"ן ורשב"א ריש פירקין) ועי"ז הם סתירה לבישול וז"ש קטום כו' כמאב"ד לא חיישינן אם מתבשל והולך בשבת, שע"י גריפה או קטימה אינו מתבשל והולך.
וא"כ אפשר לומר שגו"ק אינו מבשל עוד, וחזרה מותרת שאין איסור בישול. [ולפ"ז דיון הראשונים אם מהניא גו"ק בפחות ממאב"ד אינו שייך לרש"י כי למה משהה שאינו ראוי ולא יהיה ראוי אח"כ. ואפילו גו"ק למאב"ד בעצבון יאכלנה.]
אבל אפשר עוד לומר דוודאי מתבשל קצת אבל מ"מ איסור תורה ליכא שאין דרך בישול בכך (זהו השם שקורא הגמ' לשינוי בכל מקום) והדרך לגרוף ולקטום לשמור חומו ולא לבשל ואפילו אם מתבשל לית לן בה.
וכן בדף לז: רד"ה הא קרמו פניה שרי, והיינו לא בישל כ"צ, ותנור לאו גו"ק וא"נ גרוף בתנור לא מהניא כדתנן במתניתין וכ"ש פת דאדעתא לבשולי יהביה בגוויה עכ"ל. ואולי כוונתו דודאי אין משנה דפת קמיירי בשהייה לשמור חומו אלא באדם שרוצה לאפות פתו, וא"כ ודאי לא גרף או קטם, שאין אדם עושה כן אם רוצה בישול, שאין דרך בישול בכך. א"נ יל"פ שכל גו"ק אם רוצה אדם בבישול לא מהניא, שגו"ק מראים רצונו רק לשמור חומו, וזה האיש דודאי רוצה באפייה גרע גו"ק שלו. וגם לפירוש זה מבואר שגו"ק סתירה לבישול. ועדיין אפשר שמתבשל קצת, ככל מעמיד הבל אם עי"ז ימתין התבשיל רותח ובמשך זמן יתבשל, ומ"מ אין דרך בישול בכך. ועוד יש לפרש שתנור שאני, ושפיר בשלי אינשי בה אפילו אחר גו“ק שחומו רב, לכן דרך בישול בכך שם. וא“כ לא מהניא גו“ק בתנור, שאין תועלת בהן אא“כ עושה שאין דרך בישול בכך. וכל הדרכים עולין כאחד, שגו“ק צ“ל סתירה לדרך בישול.
ועם שאין בו משום בישול מה"ת, יל"ע אם עכ"פ איכא איסור דרבנן. וע' דף לט. רד"ה דשרי וד"ה אטו, בענין בישול חמה, דף מ. מתיר הגמ' אשה סכה ידה, דף עד. רד"ה פטור, בענין בורר, דף קמה. רד"ה לגופו וד"ה פטור, ואחרים. וכללא דמילתא שאם אין חשש מיחלפא שאין דומה למלאכה מותר. וא"כ הכא אולי אין דומה לבישול כלל ואדרבה מעשיו מוכיחים שכל טרחו לסלק בישול ורק לשמור חומו, וצ"ע.
שוב ראיתי דברי המ"א או"ח סי' רנ"ז (י) שפשוט שדבר שאינו מוסיף הבל אין גורם בישול, ובית מאיר חולק עליו שאם מעמיד חומו ורתיחתו ועי"ז מתבשל עוד זה גורם בישול מיקרי. ולפי מש"כ על רש"י על חזרה צ"ל כמש"כ המ"א. ואולי אף בית מאיר מודה שאין בישול מה"ת מטעם שינוי דודאי אין דרך בישול בכך.
ולפי"ז אפשר לרש"י קריאה נאה במשנה אליבא דחנניה. שהמשנה מיירי במאב"ד ולפיכך אסר חזרה מה"ת משום בישול. והתיקון לזה גו"ק שאז אינו מוסיף הבל ואין דרך בישול בכך וחזרה מותרת.
אבל לשאר הראשונים זה א"א, דס"ל שאפילו עם גו"ק נקרא מוסיף הבל וא"כ ג"כ מבשל וצ"ל לדעתם או שאין בישול מה"ת כלל אחר מאב"ד אע"פ שזה דוחק בסברא, או שענין המשנה דוקא מבושל כל צרכו אפילו לחנניה משום סרך בישול דחזרה. ואז הוצרכו לחדש טעמים אחרים לאסור חזרה כגון מחזי כמבשל או שמא יחתה, כמו שהבאתי לעיל מהר"ן ומתוס'.
(ולרש"י לכאורה צ"ל חידוש זה בכירה שהסיקוה בקש ובגבבה ג"כ, דאיתא ברישא דמתנינין דלכ"ע מותר לשהות ואף להחזיר בלא גו"ק. ומסתמא מיירי נמי בתבשיל מאב"ד כמו בסיפא. ואע"פ שפשוט שקש וגבבה מוסיפים הבל לאיזה זמן ומבשלים קצת, מ"מ מכבים מהר ואינם בוערים לזמן מרובה אלא עוממות והולכות (כלשון הר"ן להסביר שיטת רש"י בגו"ק), וצ"ל שעי"ז אין דרך בישול בכך ומותר, כנלע"ד ודו"ק.)
וע' בב"י או"ח סי' רנ"ג ד"ה ומ"ש רבינו כל זמן כו' וכתב עוד בשם הר"י דהא דשרי להחזיר דוקא כשהגיע מבע"י למאב"ד אבל אם לא הגיע לא יחזיר אם נטל עכ"ל ונדחק הב"י לפרש מה ענין מבע"י שאם ס"ל לר"י שאין בישול אחר מאב"ד, אפילו בלילה סגי. ונ"ל להציע דודאי ס"ל לר"י שיש בישול אחר מאב"ד ועד שמבושל כ"צ, ועד שמבושל כ"צ אסור להחזיר. ואפ"ה לא ניחא ליה לדחוק מתניתין לומר דמיירי במבושל כל צרכו משום סרך חזרה וכמו שכתבתי, לכן פירש שצריך מאב"ד מבע"י, בין לשהייה בין לחזרה, ומ"מ ודאי אסור להחזיר עד שנתבשל לגמרי, דלא ס"ל כרש"י שע"י גו"ק אין עוד בישול.
ויל"ע לרש"י אם אפילו מצטמק ויפה לו יש בישול מה"ת, ואז איכא גם מוי"ל במשנה דחנניה וצריך ג"כ גו"ק לחזרה. וכל הראשונים ס"ל שאינו כן ואין בישול במוי"ל אא"כ דבר לח ונצטנן. ואמנם הוכרחו לומר הכי, שאם לא כן, א"א לעולם להחזיר תבשיל אא"כ הוא מור"ל, שלדעתם אפילו גו"ק מבשל כמש"כ. אבל לרש"י צ"ע. וכבר כתבתי בפ“ב שמודה חנניה למ“ד לשהות תנן בהטמנה ממש, כמוכח מרש“י בדף לד: ולז• כמש“כ לעיל, והיינו התבשיל של רפ“ד. וא“כ הה“נ הכא, אותו תבשיל שאסר מ“ד לשהות תנן, התיר חנניה וזוהי המשנה לשיטתו. ואם קיי“ל מוי“ל אסור, נכלל מוי“ל בתבשיל של המשנה, והתיר חנניה בין מאב“ד בין מוי“ל בלא גו“ק, אבל אסר חזרה. ומ“מ יש לדחות שלצדדים קתני, או שאין תבשיל במשנה אלא מאב“ד לחנניה, משום סרך חזרה.
ויש קצת ראיות קטנות שלרש"י בישול מוי"ל אסור.
ע' לשון הרא"ש פ"ג סי' י"א שלרש"י אין הבדל בין בישול תבשיל ובין בישול סמנים לצביעה והוא עצמו מחלק וז"ל והא דפריך כו' איכא למימר סמנים לצבוע בהן צריך בישול לעולם כו' עכ"ל ומשמע שלרש"י אף תבשיל כן.
עי' דף יח: רד"ה גיגית כו' וכן קדרה שע"ג כירה שא"א שלא תצטמק בשבת עכ"ל וכוונתו צ"ב שלא התירו ב"ש במשנה אלא חמין. ולחנניה התירו אפילו בלא גו"ק, אבל מיירי במאב"ד כפשטות כמש"כ לעיל ונתחממו ממש בשבת ולמה הזכיר צימוק. ואפילו לרשב"א שהתירו דוקא הוחמו כ"צ אז הוה מצטמק ורע לו ככל חמין [וע' מהרא"ם הורוויץ שתירץ שגם בזה חייב חטאת והוא פלא]. ואולי י"ל למ"ד מוי"ל מותר והמשנה קמיירי במאב"ד כמש"כ, וא"כ מסתמא לכ"ע מוי"ל מותר שאינו במשנה ואפילו לב"ש, והקשה הגמ' שפיר שע"י שביתת כליו עובר על בישול גמור בשבת. וא"כ גם זה סמך לצד שיש בישול מה"ת במוי"ל, ובודאי אפשר לדחות.
שוב העיר לי חבר אחד מהגמ' לח. בענין מעשה שבת. עי' רד"ה שכח קדירה, אליבא מאן דאסר. ורד"ה וה"ה לשוכח כו' ואם במזיד השהה לא יאכל כאילו בשלה בידים בשבת עכ"ל ומשמע דס"ל דהסוגיא ככל מ"ד שהוא, בכל מצב ששהייה אסורה, בין לחנניה פחות ממאב"ד, בין לר' יוחנן במאב"ד, בין לרב ושמואל במוי"ל. ובכולם אם השהה במזיד קנסו חז"ל להיות כמו בשלה בידיים. ולא סתם בישל אלא הלשון בישלה משמע שאותו תבשיל בישל בידיים וא"כ משמע שלרש"י יש איסור בישול בשבת אפילו במוי"ל.
ולפ"ז שפיר הקשה הגמ' התם קשיא דר"מ אדר"מ. שמתחילה לא הביא הגמ' ראיה אלא מלא בישל כל צרכו דדוקא התם חילק הברייתא בין שוגג למזיד (ומוי"ל שאסור לר"י לא פירש הברייתא לענין זה אא"כ גמרינן ג"כ מלא בישל והוחמו כל צרכו) וש"מ בכל שהייה דאיסור מתירין שוגג ואסרינן מזיד. ומבושל והוחמו כל צרכו שהתיר ר"מ מסתמא מטעם שבזה לא היו איסור לכתחילה ג"כ. לזה הקשה הגמ' שאינו כן, שבברייתא דף לז. אסר ר"מ לשהות תבשיל לכתחילה. ותירץ שבאמת ענין ברייתא דדף לח. רק לענין בדיעבד ולא בכל אופן אסרינן בשוה כאילו בישלה, ומוי"ל מותר בדיעבד.
ולקמן אביא עוד ראיה בס"ד, וע"ע תוס' ישנים לז: ד"ה תימה.
ולענין מצטמק ורע לו, לכאורה לגבי בישול אין בין זה למוי"ל אלא שזה תיקון וזה קלקול. וא"כ נהי שאין בישולו אסור מה"ת, מדרבנן אסור ככל מקלקל. אמנם ע' בר"ן על דף קמו. ד"ה שובר, שלרש"י מקלקל מותר משום צורך שבת, כן פירש הפמ"ג במ"ז ריש סי' שי"ד ע"ש וע' ביאור הלכה עליו ד"ה אסור וצ"ע.
וסוף סוף כל שאין בו משום בישול ועוד מותר בשהייה ועוד אין איסור הטמנה מתחילה, מותר להחזיר, בין לחנניה בין לרבנן, שאין איסור אחר. וא"כ מצטמק ורע לו מותר לכ"ע להחזיר בלא גו"ק. ואם באמת מוי"ל אין בו משום בישול, גם זה מותר בחזרה. אמנם נ"ל שי“ל שלרש“י מוי"ל יש בו משום בישול מה"ת, כמש"כ לעיל.
כבר הבאתי מדף לז: רד"ה הא כו' גרוף התנור לא מהניא כדתנן במתניתין עכ"ל ומ' שא"צ סוגיות הגמ' דהתם, שלא חלקו אביי ורב אדא בר אהבה אלא בענין כופח, אבל בתנור ודאי לא מהניא כדתנן בקש וגבבה אסור, ואין סברא להעדיף גפת ועצים גו"ק על קש וגבבה אף אינם גו"ק, דלית בהו גחלת, כמש"כ הר"ן וכן משמע בתוס'. ומ' שתנור עדיין נקרא מוסיף הבל אפילו בגו"ק ושפיר איכא דרך בישול בכך. וכן בדף לז. בענין סומך, שבכירה סמיכה היינו בישול כלאחר יד אבל בתנור שחומו רב דרך בישול בכך ושפיר בשלי אינשי בצד תנוריהם. ולקמן בפרק ו' אסביר דעתי שלרש"י ל"ש צלי ל"ש קדירה ל"ש תנור ל"ש כירה לחנניה צריך רק מאב"ד ולרבנן מבושל כל צרכו וא"כ לחנניה המשנה בדף לח: דתנור בלהחזיר תנן, וחזרה אסורה מה"ת בתנור אפילו גו"ק שגם זה מוסיף הבל.
עי' בדף לז. קטמה ונתלבתה סומכין לה ומקיימין עליה ונוטלין ממנה ומחזירין לה עכ"ל הגמ', ומבואר מהלשון שמלמד היתר, וקטמה ונתלבתה נקראת קטמה ולכן כל אלו מותרים. ואי קמיירי במאב"ד אז קשה לדידי טובא, שמוסיף הבל ודרך בישול בכך וחייב על חזרה. ואפילו אי קמיירי במוי"ל, וכמסקנה דגמ' שם לקמן שקטמה ונתלבתה (שפירש"י היינו הובערה) נקראת קטמה, עדיין קשה לי, שעדיין מוסיף הבל ומבשל ואין כאן אלא גילוי דעת דלא ניחא ליה. ואולי צ"ל שאז אין כאן תיקון כמש"כ רש"י קז. ד"ה פטור לענין מפיס מורסא א"נ מקלקל דלדידיה לא ניחא, ומותר לצורך עונג שבת וכמו שכתבתי לעיל. ועדיין צ"ע.
ונ“ל שיש לדחות הקושיא ולומר דהתם הוי קטימה מעלייתא ובאמת אינו מוסיף הבל. ואע“פ שעכשיו נראה כאילו הדרה למילתא קמייתא, קמ“ל חז“ל שז“א אלא בסוף יכבו הגחלים קודם זמנם ופוחתין והולכין. וזוהי מסקנת הסוגיא התם כמו שהבאתי לעיל. והגמרא שם הביא אח“כ אותו מאמר לגבי גחלים של רותם שאינם מכבים מהר כפירש“י שם, וס“ד אז לא הוי קטימה כלל, אע“פ דודאי גילוי דעת איכא. אלא צ“ל שאני התם שמ“מ אינם מכבים ומוסיפין הבל. וקמ“ל הגמ‘ שאפילו הן עדיין מכבים והולכין ואין דרך בישול בכך, כנלע“ד.
וכל ז“א אם פירש“י על המשנה לז• הוא על גבי גחלים לכבותם ולצננם עכ“ל, כגרסת רש“י על הרי“ף, ור“ל לכבותן ממש שאח“כ אין להם שום הבל חדש. (אבל גרסתינו על המשנה רק לכסותן וא“צ לכבות מכל וכל.) וא“כ ס“ד הדרא למילתא קמייתא פי‘ בטלה גילוי דעת שלו קמ“ל דלא בטלה. וגחלים של רותם ס“ד שאפילו כיבה אותם מ“מ יש צד שיתבערו כטבעם ואז ודאי ליכא גילוי דעת, קמ“ל. וז“ל רש“י על גחלים של רותם - חמין יותר משאר גחלים, ואינם ממהרין לכבות עכ“ל. ועדיין צריך לי עיון.
וע‘ חיבורי על בישול והחמת מים, שיש לי טעם טוב התם לומר שלא חייב רש“י על מוי“ל, דס“ל בפירות הנאכלין כמו שהן חיין פטור על בישוליהם, כדעת ספר הפרדס המובא בב“י, ומ“ש. ויש לדחות בדוחק.
ומאחר שהזכרתי מצטמק, אימא בה מילתא.
במבושל כל צרכו כבר נשתנה גוף המאכל להיות רך וראוי לאכילה ומ"מ עדיין יש בו הרבה משקה. ואח"כ מצטמק ומתמעט וכויץ כפירש"י לז:, ר"ל הוסר משקה המנפחו שבתוכו. ויש מאכלים שזה יפה להם ויש שרע להם. אבל לא יהא עוד בגוף המאכל שינוי חשוב בעיני חז"ל עד שיתחיל להתחרך ולשרוף. ואע"פ שבחמין לבדם ודאי צימוק רע להם, אפשר להיות יפה אם הם בתוך תבשיל.
ולפ"ז מובן פשטות הראשונים שהסבירו שלרש"י יש בישול אחר בישול דוקא ביש בו משקה, אבל דבר יבש אין בו עוד בישול כגון תרנגולתא דרבי אבא. שבדבר יבש אין עוד בישול ואף לא צימוק כמש"כ.
ונ"ל שעד שהתבשיל נתבשל בישול יפה ("וועל דאן") לא נקרא כל צרכו בעיני חז"ל, שבפחות מכן ודאי נשתנה הגוף עוד ואיך שייך לקראו בשם מצטמק.
פרק ה' - שמא יחתה
כבר הבאתי רש"י כ. שמאב"ד התחלת בישול. ובגמ' ע"ז לח: שתקנו חז"ל לאסור בישולי נכרים מחמת חתנות וקורבה. ומ"מ אמרו שאם עשה ישראל חלק קטן מהמעשה שוב מותר מאיסור בישוליהם. וברמב"ם פי"ז הל' מאכ"א הי"ג בדין זריקת קיסם כתב שא"צ אלא היכר שפת נכרי אסורה, והר"ן כתב שאולי אין היתר בקיסם רק לענין פת אבל לא לבישול מפני שאינו ניכר כ"כ.
ומ' שעיקר הדין אינו מטעם שבזריקת קיסם או חלק אחר מהמעשה ליכא עוד קורבה, שלכאורה אינו פוגם בקורבה כ"כ, אלא שעי"ז איכא היכר והרחקה וידע שבישוליהם ובנותיהם אסורים.
ובנידן דידן לא הסביר רש"י שום טעם לדין חנניה, רק כתב דכיון שהגיע למאב"ד לא חיישינן אם מתבשל והולך בשבת עכ"ל ר"ל תיקנו לחנניה שצריך להתחיל בישולו קודם שבת ולא יהא הכל בשבת, ודומיא ממש לדין בישולי נכרים. ויותר מזה לא פירש טעם.
ואין לומר דס"ל דלחנניה אין חשש שמא יחתה כלל אפילו פחות ממאב"ד, אלא שיש לו טעם אחר דומיא לשביתת כלים וכדומה, ז"א. שמבואר במשנה שם שמה שאסר חנניה בצלי התיר בקרבן פסח, והטעם בגמ' דבני חבורה זריזים הם, ופירש"י על המשנה ז"ל ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים עכ"ל, שאף טעם חנניה משום שמא יחתה.
והראשונים נתנו טעמים לחשיבות מאב"ד. הרא"ש בסי' א' כתב דקדרה בעידנא מטיא, כלומר אם התבשיל מאב"ד מבע"י מסתמא יתבשל כ"צ עד הסעודה בלילה ולא ידאג ויחתה, וכן כתב המהר"ם ריש פירקין. והב"י סוף סי' רנ"ג מביא ר' ירוחם דס"ל שפירות הנאכלות כמו שהן חיין יש להם דין מאב"ד, וכן בסי' רנ"ד (כ'), וצ"ל דס"ל שפירוש מאב"ד שכבר נתבשל מספיק ויכול לאכלו אפילו אם לא יתבשל עוד ולכן לא יחתה. ולכולם יש חשש גדול יותר בפחות ממאב"ד מבמאב"ד עצמו, והרבנן דחנניה החמירו ולכן אסרו עד כל צרכו.
אבל יש לי להציע שאולי ס"ל לרש"י שא"צ טעם. אלא לחנניה גזרו היכר והרחקה דומיא ממש לבישולי נכרים, וע"י ההרחקה שאסור לבשל הכל בשבת, יידע חשש חיתוי ויזהר ולא יבא לחתות.
ואפשר למתק סברא זו קצת. שעיקר החשש דשהייה הוא שירצה האיש למהר בישולו, ומש"ה יבא לעשות איסורים, בין שמא יחתה גחלים שמבעיר ומבשל, בין שמא יגיס (יח:) שמבשל לחוד, בין שמא ירתיח (לד.) שג"כ מבשל לחוד. ואפשר לעשות איסורים באופנים רבים, וקשה לגדור כל פירצה.
לכן תיקנו חכמים לגרוף או לקטום, שלדעת רש"י אינו מוסיף הבל עוד, ומוכחא מילתא שנתקה דעתו מבישול ורצה רק לשמור חומו ואין עוד מקום לחשוש. וחנניה מקיל יותר וא"צ ניתוק גמור, ומ"מ הרחקה מבישול בשבת צריכה, שמבשל קצת קודם שבת. ועי"ז יש היכר והזכרה לאיש שאין רצונו לבשל בשבת, והדברים פשוטים.
אבל לשאר ראשונים אף גו"ק עדיין מוסיף הבל, ורצונו לבשל. וצ"ל ענין גריפה וקטימה גופא להיכר. ומובן מאיליו שאין היכר אלא לענין חיתוי לבד ולא לחששות אחרות. וכן הקשה רע"א באו"ח סי' רנ"ג (א) ד"ה ולא הגיע ע"ש. ולחנניה אף היכר ליכא, וצ"ל שבמאב"ד ליכא חששא כלל. וצ"ל עוד דלא חיישינן לכל חשש שאפשר להיות רק לקצתם דשכיחי טפי, וכ"כ ערה"ש ריש סי' רנ"ג ז"ל משום דהחיתוי הוא ברגע א' והוא בתאוותו להאכילה קרוב הדבר שעל רגע זו ישכח ששבת היום כו' ע"ש. ולא הוצרכו לגדור רק פירצה א' או ב' לכן די בהיכר על כל א' מהן, גו"ק לשמא יחתה, וטוחה לשמא יגיס.
ולפי מש"כ לפירש"י יל"ע אם שייך למחלוקת הפוסקים ביו"ד סי' קיג (ז) אם צריך חיתוי בכוונה להתיר בישולי נכרים או אם די אף בלא כוונה, אולי הה"נ הכא אם צריך לבשל למאב"ד בכוונה כדי להיות היכר טוב. ובדף לז• איתא גחלים שעממו דהוו גריפה, וזו נראה ראיה ברורה שא“צ מעשה גריפה ודי בממילא. וע“ע מש“כ לעיל בפ“ג דלמ“ד מצטמק ויפה לו אסור, גו“ק הרי הם לגילוי דעת דלא ניחא ליה בצימוק, לכאורה א“א להיות ממילא. ומ“מ י“ל שעדיין בידיעה לחוד סגי בלא מעשה בידיים.
ובין כך ובין כך, לפירוש זה חשש חיתוי היה בין פחות ממאב"ד בין יותר ממאב"ד, ואין שום חילוק ביניהם, בין לחנניה בין לרבנן. רק ס"ל לחנניה שע"י היכר הוסר החשש מכל וכל.
ונ"ל להוסיף שלרש"י אין כל החילוקים של כמה ראשונים, אלא מחלוקת חנניה ורבנן בין בכירה בין בתנור, בין בקדירה בין בצלי. שאין לומר שחנניה מחמיר בתנור כשיטת בעה"מ אליבא דרה"ג. שא"כ משנה דתנור בדף לח: הות לשהות תנן לכ"ע וענין הגמ' התם צ"ל שהייה בפשטות לא בחזרה ואז הגמ' התם דלא כחנניה כהוכחת הרי"ף משם. ועוד לכאורה אין מסתבר לשיטת רש"י שחנניה יחמיר בתנור להצריך מבושל כ"צ. כי לא מצאנו חשש חיתוי יותר במקום דנפיש הבלא. ואדרבה מסברא י"ל להיפך, שחיתוי הוא להגדיל חום. רק שכל הראשונים נדחקו לזה שהם לא הבינו האיסור שהייה מטעם מוסיף הבל, לכן הוצרכו לחילוקים ולומר שיש חשש יותר דשמא יחתה בתנור דבחיתוי מעט מספיק וכו'. אבל רש"י א"צ לכל זה אלא הדבר פשוט שתנור חמור מטעם שגו"ק לא מהני שעדיין מוסיף הבל הוא אפילו אחר גו"ק וזו חומרתו. א"נ לענין סמיכה שסמוך לתנור ג"כ מקום חם ביותר ומוסיף הבל שם לכן אסור, כנלע"ד וכמו שכתבתי בפרק ד' וכן בפנ"י הכל מבואר וא"כ אין טעם שיודה חנניה בתנור.
וגם אין לומר שבצלי אפילו רבנן מודים שא"צ אלא מאב"ד, כשיטת הרי"ף והרמב"ם. וכמו שכתבתי ריש פרק א' שכל האמוראים מסכימים שהמשנה דאין צולין ודפת דוקא כחנניה ולא כרבנן.
ונמצא הדברים כפשטם, שהחשש שמא יחתה שוה בכל אופן, בין פחות ממאב"ד בין יותר, בין תנור בין כירה, בין קדירה בין צלי, בין לחנניה בין לרבנן. רק שבכל מקום מתיר חנניה ע"י היכר של מאב"ד ורבנן מצריכין דוקא גו"ק.
ואין להקשות מדף יח: בשיל ולא בשיל אסיר דהיינו מאב"ד כרד"ה ובשיל התם וא"כ הגמ' דלא כחנניה וכמש"כ ששיטת חנניה אפי' בתנור. לק"מ, שקדירה בתנור ניתנה על גבי הגחלים ממש כמש"כ רש"י לז. וכן כתבו כל הראשונים אליביה רפ"ג וסתם השתמשות תנור היינו בתוכו. וחנניה מודה בהטמנה ממש שלא די במאב"ד וכמש"כ לעיל מרמב"ן רפ"ג ורש"י לד: ולז. משא"כ צלי בתנור התם היינו בתלייה באויר התנור, וכמשנה דדף יט: משלשלין את הפסח בתנור כו'. ולכן בקדירה הוי הטמנה ממש ומאב"ד אסור, ובצלי מותר במאב"ד ושפיר מוקמינן הסוגיא כחנניה. [ואמנם אין להביא ראיה משם שהלכה כחנניה ממה שהביא הגמ' קושיא על רב אשי ממשנה דאין צולין. שעסק שם לידע אם יש חשש שמא יחתה או לא במקום זיקא, ואין בזה נ"מ בין חנניה לרבנן כמש"כ דהחשש שוה רק חלקו בתיקונו. ולפ"ז ג"כ ניחא איך הקשה הגמ' ממשנה דאין צולין דמיירי בפחות ממאב"ד על רב אשי שלכאורה מיירי במאב"ד, שמ"מ החששות שוות. וע' בגר"א סי' רנ"ד (א) ד"ה ואין, שנדחק בזה לשאר ראשונים.]
עי' דף לז. תד"ה מהו, ודף לח. תד"ה שכח רצו ללמוד דין פחות ממאב"ד מדין מאב"ד. ובדף לח. תד"ה בשלמא הקשו על עצמם בזה איך ללמוד זמ"ז ונדחקו בתירוצם וכן ברשב"א. אבל לפי מש"כ לרש"י שכל החששות שוות ניחא, ואין סוגיות הללו ראיות לרבנן דחנניה שאין מחלקותם ענין לזה. וכן משמע בדף לח. רד"ה שכח, ששאלת הגמ' בכל ענין, וכמו שכתבתי בפ"ד.
שוב עיינתי, ויש לחלק בין דין בישולי נכרים לדיני חזרה הכא. שהחשש התם הוא להרחיק מבנותיהם ומאלהיהם, והיינו לזמן אחר ומבלבול הדעת. ואולי די בהיכר כללי, מובן לעולם אם לא לאיש המסייע. אבל הכא לכאורה החשש הוא עכשיו, שמא יחתה, שמא יגיס, ואין תועלת לכגון זה אלא בהיכר הנראה לאיש המשהה, וודאי בלא ידיעה ליכא היכר לו כלל. וע‘ חיבורי על גזירות דרבנן בהלכות שבת שהארכתי.
עוד עיינתי בדין בישול חמין, והארכתי בו בחיבורי על בישול בשבת. ואביא קצת ממהנ בקיצור:
שבת לה: רד“ה חמין ־ מים חמין למזוג בהן יין לשתות עכ“ל. הנה הגיד לנו רש“י סתם תשמיש של חמין.
ואין אדם צריך מים להיות מבושל ממש, דהיינו יס“ב או יותר, וכן כתב רש“י על המשנה ריש פירקין. ויל“ע אם יש שום מדרגה אמצעי במים דומיא למאב“ד, ע‘ לז: אמר רב ששת אמר רבי יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בישל כל צורכו עכ“ל, ואולי הם דומים זל“ז, ואין היתר לשהות מים קרים ממש ע“ג כירה אפילו לחנניה.
ב“ש כו‘ לא ניחא ליה בישוליה - נ“ל פירוש לפירושו, שלבשל מים ולהביאו ליס“ב צריך חום רב מן האש, ולא די אם עממו או בגרופה. אבל במים א“צ זה לשתיה, ודי לו בפושרים למזוג בו את היין. ואם כן בלא שום חיתוי שפיר יגיעו החמין לכל צרכו ואין סיבה לו לחתות, ואין מקום לגזירה. וא“כ נ“ל שאולי אפילו בקרים לגמרי מותר להשהות לחנניה (וודאי אין הפוסקים מסכימים לזה לש“פ דקיי“ל כוותייהו.)
א“ה, לפי הצעתי לעיל, אין חמין ותבשיל דומין זל“ז כלל, שלתבשיל סיבת ההיתר מה שהוא בישל קצת קודם שבת, ולחמין א“צ כלום. ונמצא דלמ“ד לשהות תנן חלקו בתרתי אחנניה, דתרווייהו אסירי אא“כ גו“ק, והכל דוחק גדול.
אלא מסתבר טפי שתבשיל דומיא לחמין, ומאחר שההיתר בחמין הוא שא“צ בישול כמש“כ רש“י על המשנה אליבא דב“ש, הה“נ בתשביל, שבמאב“ד אין האיש נחוץ כ“כ לבשל, וכמו שפירשו ש“פ. והאמת יורה דרכו. וע‘ הוספות.
הוספות
משנה לד• וטומנין את החמין. למה הזכיר המשנה חמין דוקא? ואולי י“ל שלרש“י שאיסור הטמנה בשבת באינו מוסיף הבל הוא משום שמא ירתיח, דהיינו בישול אחר בישול. וא“כ בדבר יבש אם נתבשל לגמרי ליכא שום חשש ומותר לטמון בשבת באינו מוסיף הבל.
אבל עוד נראה לי וקרוב אל האמת, שבעיני חז“ל אין צורך כ“כ לטמון תבשילין. שהם שיערו שהחמת מים ליס“ב היא איסור בישול, שדבר חשוב וחדש נעשה, ואין מים קרים דומים לחמין במה שאפשר לעשות בהם. משא“כ בהחמת תבשיל יבש ליכא שום איסור בהחמה כלל ומותר לכתחילה, כל שהוא מבושל לגמרי. וצ“ל שלא חישבוהו שינוי בגוף החפץ כ“כ, וצורך החמת תבשיל הוא לבשלה, ואכלוה אח“כ קר. וודאי אין ראיה זו מוכרחת, מ“מ נ“ל שלא הקפידו כ“כ על חמות תבשיליהם.