שיטת הרמב“ם לגבי תורה שבע“פ, וכתיבת המשנה והגמרא
(בכל מקום לא הבאתי אלא הדברים השייכים לי. ומ“מ לעולם טוב לראות הכל.)
הרמב“ם הל‘ ממרים
פרק א‘
א בית דין הגדול שבירושלים (1) הם [1]עיקר תורה שבעל פה, (2) והם עמודי ההוראה, (3) ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל כו‘.
ב (1) אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, (2) ואחד דברים שלמדום מפי דעתם [2]באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן כו‘, (3) ואחד דברים שעשאום [3]סייג לתורה [4]ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן כו‘.
הרי הוא אומר (3) על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות כו‘ (2) ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות כו‘ (1) מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.
ג [5]דברי קבלה [6]אין בהן מחלוקת לעולם כו‘
ודברים שלמדין מן הדין כו‘ ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב כו‘
וכן הגזרות והתקנות והמנהגות כו‘ והולכין אחר רובן כו‘
פרק ב‘
א ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כו‘ ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו [7]הרי זה סותר כו‘
ב [8]בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים כו‘ אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין כו‘ אפילו בטל הטעם כו‘ זה מנין [9]חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו.
ג במה דברים אמורים כו‘ אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים.
ו הרי שגזרו בית דין גזירה כו‘ ואחר שגזרוה כו‘ ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה [10]ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה.
הקדמת הרמב“ם ליד החזקה
כל המצות שניתנו לו למשה בסיני [11]בפירושן ניתנו שנאמר כו‘ וצונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה כו‘
ושמואל קיבל מעלי [12]ובית דינו כו‘ ועזרא [13]ובית דינו קיבלו מברוך בר נריה ובית דינו כו‘ ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הלל קבלו מהלל ושמאי [14]וב“ד כו‘ חמשה תלמידים היו לו לריב“ז והם גדולי החכמים שקיבלו ממנו כו‘
רבינו הקדוש [15]חיבר המשנה. ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור [16]כותב לעצמו [17]זכרון (א) השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד [18]על פה ברבים. וכן [19]כל אחד ואחד [20]כותב לעצמו [21]כפי כחו (ב) [22]מביאור [23]התורה ומהלכותיה כמו ששמע. [24]ומדברים [25]שנתחדשו בכל דור ודור (ג) בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה [26]משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול.
וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש. והוא [27]קיבץ (א) כל [28]השמועות (ג) [29]וכל הדינים (ב) וכל [30]הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור [31]בכל התורה כולה, וחיבר מהכל [32]ספר המשנה. [33]ושננו לחכמים ברבים [34]ונגלה לכל ישראל [35]וכתבוהו כולם, ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל.
ולמה עשה רבינו הקדוש כך [36]ולא הניח הדבר כמות שהיה. לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל [37]מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו [38]במהרה ולא ישכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו [39]ולמדו המשנה ברבים. ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש וקיבלו ממנו כו‘ [40]ורב כו‘ ושמאול ור‘ יוחנן כו‘.
[41]רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע [42]עיקרי המשנה. ור‘ חייא חיבר התוספתא לבאר [43]עניני המשנה כו‘ ברייתות לבאר דברי המשנה כו‘ ור‘ יוחנן חיבר המגרא הירושלמית כו‘
ומר בר רב אשי [44]קיבל מאביו רב אשי ומרבינא כו‘ כל אלו החכמים הנזכרים הם גדולי הדורות כו‘ ועמהם בכל דור ודור [45]אלפים ורבבות ששמעו מהם ועמהם. רבינא ורב אשי הם סוף חכמי הגמרא כו‘.
וענין שני הגמרות הוא פירוש דברי המשניות וביאור עמקותיה ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור הגמרא כו‘.
ומשני הגמרות ומן התוספתא ומספרא וספרי, מכולם [46]יתבאר [47](1) האסור והמותר כו‘ כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה רבינו מסיני. גם יתבאר מהם (3) דברים שגזרו כו‘ לעשות [48]סייג כו‘ שנאמר ושמרתם את משמרתי כו‘ וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות כו‘ לפי שאסור לסור מהם [49]שנאמר לא תסור כו‘ וכן (2) משפטים ודינים כו‘ ודנו בהם כו‘ במדות שהתורה נדרשת מהם כו‘ [50]הכל חיבר רב אשי בגמרא מימות משה ועד ימיו.
וחיברו חכמי המשנה חיבורים אחרים לפרש דברי [51]התורה כו‘ [52]ביאור ספר בראשית כו‘ מכילתא כו‘ והכל חובר [53]קודם הגמרא הבבלית.
[54]נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל (1) המעתיקים תורה שבעל פה, (2) ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות [55]ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל.
ואחר בית דין של רב אשי שחבר הגמרא וגמרו בימי בנו כו‘ [56]נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים, ורבתה קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות, ונתמעט תלמוד תורה, ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם [57]אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם, אלא מתקבצים יחידים כו‘ בכל עיר ועיר כו‘ ועוסקין בתורה (1) ומבינים [58]בחיבורי החכמים כולם [59]ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא.
וכל בית דין שעמד אחר הגמרא כו‘ (2) [60]לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני ריחוק כו‘ [61]והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים [62]קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין כו‘.
וכן אם למד אחד מהגאונים (3) [63]שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב [64]בגמרא, אין שומעין לראשון אלא [65]למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון.
ודברים הללו [66]בדינים גזירות ותקנות כו‘ שנתחדשו אחר חיבור הגמרא.
אבל [67]כל הדברים שבגמרא הבבלי, חייבין כל ישראל ללכת בהם. (2) וכופין כו‘ לנהוג בכל המנהגות כו‘ ולגזור גזירותם וכו‘, הואיל [68]וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל, (2-3) ואותם החכמים שהתקינו כו‘ [69]או שדנו כו‘ [70]כל חכמי ישראל או רובם, (1) [71]והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום.
ר“ן מס‘ מגילה דף יד• בדפי הרי“ף ז“ל אמר ליה כו‘ דדברים שבכתב איכא מילי טובא דמדרשי מתוך הכתב, כגון [72]חסרות ויתרות וקרי ולא כתיב ודכוותייהו, ואי אמרת להו על פה בצרי להו כו‘
וכן דברים שבעל פה כו‘ וכשאין נאמרים אלא בעל פה א“א לעמוד עליהן אלא מפי מלמד שיפרש לו הפירוש יפה, ואלו היה נכתב איפשר שיסתפק בו שלא יבין הלשון כו‘ ע“ש.
ע‘ לשון רבינו בחיי שמות לד(כז) על כתיבת המשנה ותורה שבע“פ, ועל חסורי מחסרא. והוא פירש שבדורו של רבי היו בני דורו יכולים להבין לשונו במשנה בקל, ורק בדורות אחריהם הוצרכו לפירושים.
אבל זו לשון הרמב“ם בהקדמתו לפירוש המשניות ונראה לי להיפך (נמצא בגמרא בברכות בדף נה• בעמוד ראשון), ד“ה אחר כן כו‘ והיו דבריו במשנה דבר קצר וכולל ענינים רבים, והיה הכל מבואר לו לחדוד שכלו, [73]אבל למי שהוא פחות ממנו הענין ההוא עמוק בעיניו, שהחכמים הקדומים לא היו מחברים אלא [74]לנפשותם. לפיכך ראה אחד [75]מתלמידיו והוא רבי חייא לחבר ספר וללכת בו אחר רבו ולבאר מה שנשתבש מדברי רבו והיא התוספתא, וענינו לבאר המשנה. ותוספתא אפשר להוציא טעמה מהמשנה אחר יגיעה רבה, והוא הוציאם ללמדנו היאך נוליד ונוציא ענינים מן המשנה כו‘ ע“ש.
[1] מה רצה בזה, הלא בסמוך מבואר ברמב“ם שאין לב“ד שום כח כנגד איש המקבל, אלא צריכין הם לקבל קבלתו בלא שום מחלוקת. (וע‘ דברי הרב לחמן.) ומ“מ נראה לומר שעדיין צריך המקבל לקבלת הב“ד, ובלא קבלתם אין לדבריו כח להיות נכלל בתורה שבע“פ. והם המלמדים תורה שבע“פ לישראל ולא הוא.
[2] לעולם הרמב“ם מזכיר אלו להיות דרך ללמוד יותר ממה שהוא בהדיא בפסוקים ובשמועות. ור“ל, לעולם הפסוק או השמועה מזכיר מצב אחד או שנים ואומר ההלכה. ואז אנו צריכים לידע, או מיד או במשך הזמן כשיבא מצב חדש, מה הן הגדרים של הלכה זו, עד היכן מגיעה ומתי אין מצבים נככלו בה. וזה ענין הי“ג מידות, ע“ש ותראה.
[3] גזירות.
[4] פי‘ או לפי כו‘ , והיינו תקנות ומנהגות. וכן מוכח בהקדמתו ליד שהבאתי לקמן, במה בהתחלתי ד“ה ומשני הגמרות וע“ש. וכן מוכח הכא לקמן ב(ג).
[5] עתה מתחיל הרמב“ם לגדור רשות ב“ד הגדול בהני ג‘ חלקים. ומסביר שבחלק זה אין להם רשות לחלוק, ולא לבא אח“כ לבטל. משא“כ בשני החלקים האחרים, שהולכין אחר הרוב, ואח“כ יסביר בסמוך איך לחזור ולבטלם.
ומדלא הזכיר שום צד שאפשר לבטל דברי קבלה אח“כ, משמע לי שאין ב“ד הגדול שום רשות עליהם. שאם, למשל, אין להם רשות לחלוק על איש המעתיק, אבל עדיין היו יכולים לומר שהוא אינו במדרגת מעתיק וממילא שלא לקבל דבריו, אז אפשר מחלוקת על מדרגתו, ועוד אולי אפשר לב“ד אחר לבא אח“כ ולומר שלא היה מעתיק. ומדלא הזכיר זה כלל, אף להגן כנגדו, משמע שאין להם רשות כלל עכשיו, וממילא לעתיד נמי לא.
מ“מ, א“א לומר שכל איש ופתי בעולם יכול לבא לב“ד ולהכריחם לקבל קבלתו. אלא צ“ל שהיה הדבר פשוט להם לידע מי הוא מקבל ומי אינו מקבל, עד כדי כך שבזה לא היתה מקום למחלוקת. ועל תוכן קבלתו לא היתה להם שום רשות לעולם.
(וע‘ דברי הרמב“ם לקמן על זקן ממרא, ג(א, ד, ח) וד(א), וצע“ג אי מיירי בקבלה ממש ממשה רבינו. ולי נראה דקבלה התם מיירי נמי במה שרבותיו למדו מן הי“ג מדות, ע“ש הטיב.)
[6] אין הפירוש שבאלו א“א שכחה ומחלוקת, דודאי זה אינו, כידוע. אלא ר“ל כל זמן שבא אחד ואמר שיש לו קבלה על דבר, אין אחרים רשאים לחלוק עליו אלא צריכין לקבל קבלתו ולהודות, שהוא קיבל ולא הם. וכן המשך דבריו הכא, שאינו כן בשני חלקים אחרים של רשות הסנהדרין, וכן פירש הרמב“ם בהדיא בהקדמתו למשנה (נדפס בגמרא ברכות דף נד• בד“ה החלק הראשון) ז“ל פירושים הקובלים מפי משה כו‘ וזה אין בו מחלוקת אבל כשיאמר האחד כך קבלתי אין לדבר עליו.
וודאי אין זה שייך לכל אדם, אלא צריך המקבל להיות מסוג מיוחד שהם נאמנים על זה, ע‘ דברי הר‘ לחמן, מי הם הנאמנים לקבל ולהעתיק.
[7] מקצה אל קצה, בשמועות אין להם רשות לחלוק, ובאלו הכל תלוי בדעתם.
[8] ולאלו יש להם רשות אמצעית, לתקן מתחילה, ולבטל הקודמים אם לא פשטו או אם גדולים הם בחכמה ובמנין.
[9] משמע חכמי הדור אפילו אינם מבית דין הגדול.
[10] וודאי אין כוונתו שאינם יכולים לכפות כלל, דא“ה לעולם לא יצליחו בשום תקנה ויכולים איזה אנשים בסוף העולם לסרב. והלא יש מצות לאו ועשה לשמוע להם ולמה אין כופין. אלא בשעתו פשוט שכופין שהכל חייבים לשמוע להם. אבל אם במשך הזמן נמצא שלא הועילו ואין רוב הציבור מצליחים בה, בטל.
[11] פשוט שבעצם אין מלות מיוחדות לפירוש זה, ואין אלא הבנות, כמש“כ הר‘ לחמן. ויש שני חלקים לתורה - המלות של תורה שבכתב, והבנת המלות דהיינו תורה שבע“פ.
[12] ע‘ הר‘ לחמן על תכלית כל אלו. ונ“ל בפשוטו שהגדול היה המלמד לכל ישראל. ותכלית בית דינו היינו להחליט ולכלל מה הוא הנכלל בכל ג‘ חלקי תורה שבע“פ, כמו שהבאתי מהל‘ ממרים לעיל, והגדול מלמד כהחלטתם.
[13] מזמן ההוא ולהלן לא יכלו הגדול להיות המקבל היחידי, אלא הוצרך להתאחד עם שאר הב“ד להקיף כל צדדי תורה שבע“פ.
[14] אחר זה לא נזכר ב“ד לא במלמדים ולא במקבלים. ונ“ל שבאותן דורות של צרות לא יכלו לעשות ב“ד שלם להחליט מה נכלל בתורה שבע“פ, אלא זה קיבל מזה ומזה, וזה מזה, בערבוביא. ואע“פ שהיה שם סנהדרין, כדאיתא בר“ה שגלו מירושלים ליבנה כו‘, לא יכלו להחליט מה נכלל בתורה שבע“פ. עד שבא רבי בעת רצון, במלכות אנטונינוס אוהבו, וקיבץ ב“ד להחליט תורה שבע“פ לעולם, או עד שיבא ב“ד אחר ב“ב אמן. מ“מ לא משום זה חיבר רבינו הקדוש את המשנה, כמו שהסביר המרב“ם לקמן. כי למה משום זה ישנה רבינו הקדוש, תשאר התורה שבע“פ כמו שהיתה בפסק ב“ד שבזמנו ודיה. לכן לקמן נתן הרמב“ם טעם אחר לחיבור המשנה. - כך הסביר לי הר‘ לחמן, אם הבנתי דבריו כראוי.
[15] לא אמר כתב אלא חיבר, וכן בכל מקום לקמן. שעיקר חידוש רבינו הקדוש היה לחבר, פי‘, לעשות מלות מסוימות, כמו שיסביר בסמוך.
[16] מותר היה לכתוב, אבל רק לעצמו.
[17] חיבר ספר לעצמו, לא כל השמועות, אלא זכרונותיהן, בקיצור, כדי לזכור היטיב ויכול ללמד כראוי, כמו שעושין היום מי שצריך לדבר ברבים.
[18] לא אמר שמלמד זכרונותיו, שז“א, אלא מלמד על פה, ר“ל בלא מלות מסויימות, מה שצריך לומר ללמד השמועות ולהסבירן. וזה לפי השומעים. וודאי עשו כן ג“כ כל השומעים לשומעים שלהם, עם עוד ביאורים, כל מה שצריך. וזה כמו כל לימוד בעולם, שאין מלות מסויימות, אלא מה שחושב המלמד שע“י דבריו יבינו השומעים. וזה פירוש על פה, שההבנה העיקר לא המלות, וכמש“כ לעיל.
ומצעתי באגרת רב שרירא גאון ז“ל וכמה דהוה ב“ה קיים כל חד וחד מרבוותא הוה מגמר להו לתלמידי טעמי אוריתא ודמשנה ודתלמוד במילי דמחבר להון בשעתיה ומורו לתלמידייהו כי היכי דחזי כו‘ ע“ש. ועוד שם ז“ל וכן נמי לא הוו גרסי כולהו בפה אחד ולשון אחד אלא טעמיהו הוו ידעין להון וכלהון דעת אחת הות בהון ולא הותה בגירסייהו פלוגתא כו‘ ולא היו להם דברים מתוקנים ומשנה ידועה שהכל שונין אותם בפה אחד ולשון אחד אלא אותן הטעמים ושמועות שהיו יודעין אע“פ שהחכמים כלן היו שוין בהם כל אחד ואחד מתני לתלמידיו באי זה חבור שירצה ובאי זה דרך שירצה כו‘ האי מקדים להא מילתא והאי מאחר לה כו‘ ע“ש. ועוד ז“ל ולא אתמרו טעמיהו בדברים ידועים כגון תורה דכתיבא אלא ידעי וגמרי טעמי בלבבהון וכל חד וחד מגמר להו ולתלמידיה כאדם המספר לחברו ומלמדו באיזה לשון שירצה כו‘ ע“ש.
[19] שינוי הלשון, דהכא מיירי בשומעים, לא בגדול הדור.
[20] גם הם היו מותרים בכתיבה, אבל לא ליתן לאחרים. ואיני יודע אם אולי כתבו מיד, בשעת השיעור, שבלא זה היה צריכים לשנות פעמים רבות בתוך השיעור. וע‘ בסמוך שע“י חיבור רבינו הקדוש יכלו ללמוד מהר יותר מזה, אפילו אם כתבו בשעת השיעור.
[21] גם זה משמע דלא מיירי בגדול הדור, אלא שאין כחות השומעים שווים.
ומאחר שלא היו מלות מסויימות, כל אחד ואחד מן השומעים הוצרך לחבר חיבור לעצמו, לסדר לימודו ולזכרו, וודאי צריך לזה כח גדול וזמן רב, לכתוב יד חזקה שלימה לעצמו.
אבל אלת“ה, ור“ל כל אחד ואחד כתב כל הדברים בדיוק מלה במלה מה שלימד להם הגדול, למה אמר ”כפי כחם“ - הלא כולם שוים בזה.
[22] הוצרכו לכתוב יותר מהגדול, וכתבו זכרון כל ביאוריו על שמועותיו.
[23] לא הזכיר חלק שלישי של תורה שבע“פ, דהיינו גזירות ותקנות, וכן משמע בסמוך לגבי חיבור רבינו הקדוש. ואולי משמע שלעולם לא היתה איסור על חיבור שלהן.
[24] גם זה כתבו השומעים או מן הגדול או מן הבית דין בזמן שגזרו.
[25] כמו שאמר בהלכות ממרים, דינים אלו בעצם שייכים לכל דור ודור, שיכול כל ב“ד לדון לעצמו וא“צ לסמוך על הקודמים.
[26] כמש“כ לעיל, דהיינו גדרים על דיני תורה, באיזה מצבים שייכים ומה הוא חוץ משייכות שלהם.
[27] אין זה חידוש כלל, דודאי צריך כל גדול הדור לעשות כן, לידע ולהבין כל התורה כולה כדי ללמדה לאחרים. אלא המשך דבריו הוא, קיבץ הכל כו‘ וחיבר מהכל ספר המשנה. פי‘ קיבץ מכל אריכות דברים אלו, הרבה מאד, וחיבר ספר קצר מאד, אחד מעשר או ממאה (שמתחילה אמרו חז“ל שהיו 006 סדרים). ומ“מ כולל בתוכה כל זה. והטעם כדי שיכלו ללמדה מהר, כמו שיאמר בסמוך.
[28] הקצרות מזכרונות הגדול
[29] מי“ג מידות.
[30] הארוכות יותר מכתבים של השומעים.
[31] דאורייתא, אבל גם הכא לא הזכיר גזירות ותקנות במה שקיבץ.
[32] ע‘ דבריו מהקדמתו למשניות, שאביא לקמן, שאסביר שהיה ספר זה דומיא לזכרונות של גדולים שבאו קודם לו, ולכך היה קצר.
[33] כל זה חידוש, שקודם לכן לא שננו הגדולים זכרונותיהם ברבים, רק שננו כל השמועות עצמם והסברם.
[34] שקודם לרבינו הקדוש לא נגלה זכרונותיהם לכל ישראל.
[35] פי‘ כתבונו ונתנו הכתב זה לזה, ולא רק ע“י דיבור והסבר.
[36] לא אמר בלשון איסור והיתר, שדברים שבע“פ אי אתה רשאי לכתבם.
וודאי איכא צד גדול של חובה במה שעשה רבינו הקדוש. ע‘ דברי הר“ן שאביא לקמן, שמסביר שדברים שבכתב שייך יותר לטעות, שאנשים לומדים אותם בלא רבי ובלא הסבר, והם הוצרכו להסביר לעצמם ויכלו לטעות. משא“כ קודם רבינו הקדוש, מי שלא שמע השיעור לא ידע מאומה, לא השמועה ולא הביאור, ולא יבא לטעות או להטעות אחרים במה שלא שמע. אבל אחר רבינו הקדוש, אפשר מבלי עולם שדנים מן המשנה לחוד. ואפילו מן הגדולים, כאביי ורבא, מצוי מאד בגמרא שלא שמעו פירוש על המשנה וחלקו עליו, משא“כ אם היו תלמידים שקיבלו מהרבי, לא היה מקום או צורך לאלו שלא קיבלו.
וע‘ דברי הרמב“ם בהקדמתו לפירוש המשנה (נדפס בגמרא ברכות נד• בד“ה החלק השלישי, ולא הבאתים), שאמר שאע“פ שאמרו חז“ל שאחר הלל ושמאי היו תלמידים שלא שמשו כל צרכן ומחלוקת, לא היו להם אלא מחלוקות על דברים קטנים, שהוא קראם ענפי ענפים ע“ש. וכוונתן קודם לרבינו הקדוש. שכל מי ששמע השיעור ג“כ ידע הפירוש, ואם לאו, לא שמע כלל. לכן לא היו חולקין אלא בדברים קטנים, שלא הבינו לגמרי כל עומק הביאור, דהיינו שלא שמשו כל צרכן. אבל אחר שרבינו הקדוש חיבר המשנה, אינו כן, ואפשר מחלוקות על דברים שלא שמעו, מימין לשמאל, כידוע בכל הש“ס.
[37] אין זה פיזור שיאמר לקמן לגבי אחר זמן רבינא ורב אשי. אלא ביחד היו, אלא מתגלגל ממקום למקום, כדאיתא בר“ה שנתגלה הסנהדרין מירושלים ליבנה וכו‘. ותוצאת כל אלו שלא יכלו ללמוד כראוי, שנים רבות, רבי עם תלמיד. אלא היו טרודים מאד, ולמדו זעיר שם זעיר שם.
וכבר כתבתי שקודם רבינו הקדוש, לא היו מלות מסויימות ללמוד, אלא הוצרך התלמיד ללמוד כל התורה כולה עם הביאורים מן הרבי. דהיינו כל היד החזקה או יותר. וודאי זה צריך שנים רבות, ואם היו טרודים לא הספיק הזמן, וחששו רבינו הקדוש שבקרוב לא ימצאו כלל מי שגמר לימודו בחיי היודעים, ויאבד הכל.
[38] מבואר שתכלית רבינו הקדוש בחיבורו היתה למהר הלימוד. לכן חיבר ספר שיהיו ביד הכל, ולא הוצרכו לבא לגדול הדור ללמוד מלות של המשנה, שעכשיו הן בכתב ונגלו לכל, ויכלו הכל לשננן בעצמו בכל מקום שהיו, וילמדוה מהר.
אבל עדיין לא מספיק בלימוד מלות המשנה, שאינן אלא זכרונות כמש“כ, וכמו שאביא בסמוך מהקדמתו למשנה. אלא מ“מ כל הביאורים ג“כ נרמזים במשנה והכל בה, וכל התלמידים באו לשיעורו של הגדול עם משנה בידם ובפיהם. לכן לא הוצרך הגדול אלא לציין להם מה נרמז במשנה והיכן נרמז, ואין זה צריך זמן רב כמו הקודם. לכן עי“ז יכלו הגדול ללמד לתלמידיו כל מה שידע בזמן קצר יותר, ועתה היה אפשר אפילו עם טירדותיהם.
[39] אין ר“ל המלות, שהן כבר גלוים לכל ונכתבות. אלא ר“ל ביאוריהן ורמזיהן.
[40] יש לעיין, איך אפשר שרב שמואל ור“י היו בב“ד (דלא כשיטת הראב“ד עיין דבריו). הלא פעמים רבות בגמרא חלקו הם בפירוש פשוט במשניות. למשל בפ“ב דסוכה, המשנה מכשיר סוכה מדובללת, ובגמרא רב אומר סוכה מדולדלת ושמואל אומר קנה עולה וקנה יורד. וכהנה רבות, ואיך לא ידעו פירוש פשוט במשנה שחיברו הם?
וע‘ בתשובות הרב שרירא גאון, שרבי לא כתב מלות שלו, אלא סידר מאמרים מן הקודמים ממנו, רק הוסיף קצת מלות שלו. וא“כ י“ל שיש משניות שאפשר בהן שני פירושים, והחליט רבינו הקדוש ובית דינו לכללם במשנה בלא הכרעה. וע‘ עירובין צב•, אם רבי לא שנאה, לר‘ חייא מנין לו? והכוונה התם שאין ר‘ חייא בברייתא יכול להכריע פירוש המשנה ולהכריח ר‘ יוחנן לקבל, מאחר שלא הכריע רבי כשכתב המשנה. (מ“מ ע‘ מה שכתב הרב שרירא גאון בתשובתו, שמשמע דוקא אם יש הכרעה במשנה כנגד הברייתא.)
[41] הרמב“ם לא הקשה כאן למה עשה כן, וכן בכל הבאים אחריו ובכלל רבינא ורב אשי, כאילו לא היה עוד איסור. מ“מ מבואר בגמרא גיטין ס• שעדיין אסורים היו, כגון ללמוד מספרא אגדתא, ולא פקע האיסור מכל וכל מחמת חיבור רבינו הקדוש. וצ“ב.
והניחא היותר היה לומר שעשו המשך לחידוש רבינו הקדוש, ועשו הם כמו שעשה הוא, ומאותו טעם. וזה לשון הרמב“ם בהקדמתו למשנה, נדפס בגמרא ברכות נה• ד“ה אחר כן כו‘ והתבודד רב אשי לחבר התלמוד, וראה בעצתו לעשות בדברי כל הבאים אחרי רבינו הקדוש כמו שעשה רבינו הקדוש בדברי כל הבאים אחרי משה עכ“ל. ונ“ל שרבינו הקדוש כתב כל תורה שבע“פ ולא השאיר כלום, שהכל היה נכלל במשנתו. ומ“מ כתב בקיצור כל מה שאפשר, וכל הדברים שבתוכה היו רק נרמזים בה. והשאיר רבי כל מה שאפשר לשיעורו של הגדול. נמצא הלימוד היה מהר יותר מבתחילה כמש“כ לעיל, אבל רובו היתה זמן ההסבר ומיעוטו שינון משניות.
ולפ“ז יש לפרש שאח“כ באו טירדות יתירות והולכות, ונתמעט התלמוד יותר, ואפילו זה לא היתה אפשר, והוצרכו למעט בזמן הסבר ולהרבות בזמן שינון, ע“י חיבור ספרים ועוד ספרים, לכלול הסברם בשינון. לכן חכם אחר חכם, רב ור‘ חייא וכו‘ עד רבינא ורב אשי, החליטו שאחריהם לא יהיה אפשר להסביר כל מה שהסבירו, והוצרכו לכתוב הסבריהם.
ודאי כן הוא גם היום, שאין מי שמלמד לכל ישראל, ואם לא יכתוב החכם חידושיו, יאבדו.
[42] היינו מקורות מן התורה שבכתב
[43] היינו להסביר גדרי הדין. וע‘ בריש הליכות עולם ובמהרי“ק הסברם מה בין תוספתא וברייתא.
[44] אפילו מר בר רב אשי היה במעלת מקבלים ומעתיקים. ואע“פ שרבינא ורב אשי היו סוף הוראה וסוף מעתיקים, כמש“כ הרבמ“ם בסמוך. ועוד מנה ארבעים דורות ממשה רבינו עד רב אשי, ולא מנה בנו. מ“מ זכה מר בר רב אשי להעתיק מהם כדי לסיים הגמרא, שהיה נאמן שהבינו כוונתם. והרמב“ם לא הזכיר רבנן סבוראי מהדורות אחר מר בר רב אשי, וצ“ע.
[45] לא כמו אחר כך
[46] אין זה ענינם דלעיל בסמוך, אלא מהם יכולנו להבין דברים אלו.
[47] ג‘ חלקים של תורה שבע“פ, שהם ברשות סנהדרין כמש“כ בהל‘ ממרים.
[48] שגזירות היינו מטעם סייג. והן באות מפסוק מיוחד דמשמרת למשמרתי.
[49] ומנהגות ותקנות באות מטעם אחר ומפסוק אחר. וע‘ דבריו בהל‘ ממרים שהבאתים לעיל.
[50] אולי מזה משמע קצת שעשה רב אשי דבר שלא עשו הקודמים לו, דהיינו שהם חיברו קצת והוא הכל, ואחריו לא היה דבר להעתיק. אבל לכאורה אינו דיוק, שר“ל שהגמרא כולל עד ימיו, משא“כ בקודמין לו, שע“כ לא חיברו אלא עד ימיהם, ואין מושלם כגמרא.
[51] אבל לא דברי המשנה. ומאחר שאינם פירושים על המשנה, לא יתבאר מהם הלכה למעשה. מ“מ נלמוד מהם הבנות על תורה שבכתב.
[52] אולי זה בראשית רבה, דדוקא מדרש רבה על בראשית היתה לפני הקדמונים, ולא על שאר חומשים, ע‘ פירש“י על התורה.
[53] ר“ל, הזכיר הרמב“ם כמה חיבורים, מספרא דרב עד הסוף, אבל רבינא ורב אשי היו אחר כולם.
[54]פי‘ המשך דבריו, מאחר שהאחרים היו קודם. ואין משמע בדבריו שום שינוי ברבינא ורב אשי מן האחרים, אלא שנמצא שהיו בסוף ובתראה לכולם. וגם ר‘ יוחנן חיבר גמרא, אלא קודם להם. וא“כ ודאי אין טעם לשאול עליהם בפרט, למה עשו כן, אלא התירוץ על כל המחברים אחר רבינו הקדוש מהני גם לרבינא ורב אשי.
מ“מ אפשר שיש לומר שידעו רבינא ורב אשי שאח“כ לא יהיה עוד אפשרות. ואם עד אז היה אפשר ללמד רבי לתלמיד, אח“כ יתפזרו התורה, כדברי הרמב“ם בסמוך, ולא יכלו רוב החכמים ללמוד מגדולי הדור שידעו כל פירוש הגמרא, אלא רק מספרים. לכן אפשר לומר שחיברו רבינא ורב אשי כל תורה שבע“פ, ולא הניחו דבר להעתיק, שידעו שאח“כ לא יהיו רוב החכמים מעתיקים אלא קוראי ספרים, ולא רצו לסמוך על המיעוט הנשארים בבבל.
[55] לא הזכיר שדנו דינים מי“ג מידות שחייבים כל ישראל לשמוע להם, חלק שלישי של רשות סנהדרין, ואיני יודע למה, שלמעשה בסמוך יכלול גם זה. ואולי י“ל שאפילו אח“כ ודאי הוצרכו כל ב“ד וב“ד לדון כן, כבסמוך, שא“א בלאו הכי, רק שאין להם רשות על אחרים.
[56] יותר ממה שכתב בימי רבינו הקדוש, דהתם עדיין היתה מקום התורה יחד, רק שהיו טרודים מאד. אבל הכא לא היתה תורה יחד עוד.
[57] כמו שהזכיר לעיל לגבי רבינא ורב אשי
[58] ולא יכלו ללמוד עוד איש מפי איש, אלא מן הספרים. וא“כ היו סוף מעתיקים, שאח“כ לא היו אנשים לומר כך הסביר לי רב אשי כוונתו.
ואין ברור לי, דודאי אפילו אח“כ היו ישיבות בבבל זמן רב, ולמה לא קיבלו הם מרבינא ורב אשי ובנו. ונהי שהיו יחידים, אבל אין מחלוקת בקבלה והיה לכל ישראל לקבל קבלתם. וע‘ בדברי הרב לחמן שמוכיח מזה שלא היו במדרגת מעתיקים אח“כ, לכן אמר תוס‘ שכל דבריהם של גאונים דברי קבלה ואפ“ה לא קיבלו דבריהם. אבל לי נראה שיש לדחות, שאע“פ שהיו גאונים בבבל, לא אמרו בתשובותיהם, כך אמר לי רב אשי, או כך אמר לי איש מפי איש מרב אשי. ולכן רצון תוס‘ שכל דברי הגאונים קבלה, ר“ל בהמשך מחכמת הגמרא, אבל לא נראו לתוס‘ שהיו קבלה והעתקה ממש. ועוד שלא ידעו תוס‘ אם אותם גאונים היו ראוים לסמוך עליהם או לא.
ובפרט אם לא הניחו רבינא ורב אשי כמעט כל דבר להעתיק, ולמאות שנה היו גמרא בעיני הגאונים כדבר פשוט, א“צ לפירושים (כדברי הרמב“ם עצמו לקמן בהקדמתו), אז ודאי בזמן רב לא עסקו הגאונים במלאכה גדולה של העתקה.
[59] עדיין עסקו בהבנת הדינים, ובדבר מתוך דבר, ובי“ג מידות. אבל איתא בסמוך שאף בזה אין הבנתם מחייבת אחרים.
[60] לענין גזירות ותקנות. ואמר הרמב“ם בהל‘ ממרים שא“כ, הגזירה או התקנה בטלה.
ומשמע שאם היו נתפשטו, היו קיימים אע“פ שהגוזרים יחידים (אלא שלמעשה לא נתפשטו). ומ“מ אפשר לב“ד אחר לבטלן אם גדולים בחכמה ובמנין, כמו בסנהדרין ממש ע‘ לעיל מהל‘ ממרים. והכא אולי אפילו גדול ממנו אין צריך, וצ“ע.
[61] נוסף טעם שני, שהם יחידים ולא סנהדרין. ונ“ל שר“ל אפילו בשעת הגזירת, אין כופין שום מקום אחר לשמוע להם, שאין להם רשות לגזור ולתקן על ישראל כמו סנהדרין, שבשעתן כופין, וכמש“כ לעיל בהל‘ ממרים.
[62] מבואר שאפשר גמרא להיות חיוב על ישראל, אפילו בלא סנהדרין, וע‘ בסמוך.
[63] ר“ל ע“י י“ג מידות, א“נ בסתם הבנת פירוש הגמרא.
[64] שהב“ד טפל לגמרא, שיש לגמרא דין כסנהדרין כבסמוך משא“כ הב“ד.
[65] ועוד אפילו בפירוש דברי הגמרא גופא, אין רשות לראשון יותר מן האחרון.
[66] ושמועות לא היו להם כמש“כ.
[67] היינו שמועות, גזירות ותקנות, ודינים מן הי“ג מידות, ג‘ חלקים של תורה שבע“פ.
[68] אולי ר“ל הנהגות גזירות ותקנות שהזכיר בסמוך, וא“כ הסכימו ר“ל נתפשטו כדלעיל. דאלת“ה, למה הזכיר הרמב“ם אלו אחר שהתחיל ללכת בהם דהיינו כל חלקי תורה שבע“פ. ודוקא בגזירות ותקנות, הדבר תלוי בהסכמת ישראל ולא בחכמיהם.
[69] ההסבר הכא קאי על (2) גזירות ותקנות ו(3) דינים מי“ג מידות.
[70] לכן לגבי גזירות ותקנות, א“א לבטלם אח“כ, שא“א למצוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, לפי הסבר הרמב“ם לעיל בהלכות ממרים. ולגבי הדינים מי“ג מידות, יש לחכמי הגמרא דין כמו סנהדרין, משא“כ כל הבאים אחריהם, ורק סנהדרין יכול לבטל דבריהם.
[71] לכן יש לנו לסמוך על קבלתם, וא“א לחלוק עליהם, כמש“כ הרמב“ם בהל‘ ממרים, משא“כ לבאים אחריהם.
[72] מאלו משמע דס“ל שעל פה ג“כ יש מלות מסויימות, דלא כמש“כ לעיל, דאלת“ה כל דרשות נבנות על האותיות נאבדות ג“כ.
[73] והנה אמר לא רק שלא היה קל לבני דורו להבין, אדרבה, היתה כמעט א“א להבין בלא הוראת רבינו הקדוש, שחיברה לעצמו כמו שכל הקדומים חיברו לנפשותם. רק שרבינו הקדוש לימד אותה והסביר אותה, ולא היתה כוונתו כלל להיות מובן בלא זה.
[74] ודאי אין ר“ל שלא הבינו את מי יקרא חיבוריהם, וחיברו חיבורים שאין אחרים יכולים להבין, דודאי זה פחיתות גדולה, ואין עושה כזה אלא מי שאין לו הבנת אחרים. אלא ר“ל כמש“כ רבינו בהקדמתו ליד שהבאתיה לעיל, שמימי קדם היו גדולי הדור כותבים זכרון שמועותיהם, דהיינו בקיצור גדול וברמז, שלא היו צריכים אלא להם. כך כתב רבינו הקדוש, לא יותר ממה שצריך להבנתו הגדולה, אבל לא כתב מה שצריך להבנת אחרים.
[75] בין לרמב“ם בין לרבינו בחיי, מבואר שאחר דורו צריך ר‘ חייא ואחרים לחבר חיבורים נוספים להסביר משנתו. לרבינו בחיי, כי אחר כך לא יבינו דבריו. ולרמב“ם, כי אח“כ לא יכלו ללמד רבי לתלמיד כל ההסברים הצריכים. וודאי לא היה נעלם זה מרבינו הקדוש. מ“מ, לא כתב יותר מתחילה. כי אם היתה עת לעשות, עדיין לא רצה רבינו הקדוש ולא הבאים אחריו לכתוב יותר מהצורך, וכמש“כ לעיל.