דביקות איש באשתו ואיסורי עריות
מיכאל ריטש
אישות ועריות
קידושין יג: וקונה את עמצה כו‘ מיתת הבעל מנלן? סברא הוא, הוא אסרה והוא שרתה (פירש"י כשאינו בעולם נפטרה הימנו שהרי בו היתה קשורה עכ"ל.) והא עריות כו‘ [ש"מ שעדיין שֵם אישות עומד עליהן אחר מיתתו] כו‘ איתקש מיתה לגירושין, מה גירושין שריא וגומרת אף מיתה שריא וגומרת עכ“ל.
הנה עסק הגמרא הוא עד היכן עריות מלמדין על איסור אשת איש.
גיטין פב• ריש פרק המגרש ז“ל:
המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני - ר' אליעזר מתיר כו‘.
ירושלמי שם הסביר שיטת ר‘ אליעזר. והביא דרשא על זה, אבל בסוף הסיק ז“ל
מה טעמא דרבי אליעזר, מיתה מתרת וגט מתיר, מה מיתה מתרת ומחצה אף גט מתיר ומחצה.
פירשו הפנ“מ וקה“ע - מיתה מתרת ומחצה, עריות שעדיין אסורות אחר מיתת הבעל.א וכאילו שֵם אישות לא פקע לגמרי ע“י מיתה או גירושין.
בגמרא דידן פג• כמה תנאים הקשו על שיטת ר"א. נהי שחידוש הוא לומר שלבעל יש שליטה על הקדשתה להגדירה, לזה יש לר“א פסוקים כמש"כ בגמרא. אבל באו כל התנאים רק לומר שדרשתו של ר“א אין מסתבר, מאחר שלעולם לא מצינו דמותו ויש לה תוצאות לא טובות ע"ש. ואחד מהטענות עליו:
פג: ר‘ יהושע מדמה קודמי הויה ראשונה לקודמי הויה שניה (פירש“י צד פנוי שבה).
תוס' שם ד"ה מה קודמי הויה ראשונה דלא אגידא ביה כו', אע"ג דלגמרי על כרחיך לא דמו דהא בקודמי הויה ראשונה שרי לכ"ע ובקודמי הויה שניה אסורה לקרובי בעלה הראשון, מ"מ הוקשו לענין כי היכי דלא הוי אשת איש מעיקרא ה"נ בעיא בקודמי הויה שניה שתהא מופקעת לגמרי ממנו מדין אשת איש, ולא תהא אגידא ביה כלל עכ"ל.
הכא נמי, עיקר מחלוקת ר"י עם ר“א (אע“ג שבאו מפסוקים), אם אפשר להתעלם מן העריות ע“י קידושין, לדמות צד פנוי שבה.
בכל זה "עריות" ר"ל ע"י נשואין, אשת אב או כלתו, ולא עריות דשאֵר כגון בתו ואחותו.
טענת ר' יוסי הגלילי
אחד מהתנאים האחרים הקשה על ר' אליעזר, ז"ל:
נענה ר' יוסי הגלילי ואמר, היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה? האסור אסור לכל, והמותר מותר לכל. ולא? והרי תרומה וקדשים, שאסורה לזה ומותרת לזה! באיסור אשה קא אמרינן. והרי עריות! באישות קאמרינן. הרי אשת איש! היינו פירכא עכ“ל. ופירש“י תרומה וקדשים - אסורין לישראל ומותרין לכהנים. עריות - בתו ואחותו. באישות קאמרינן - נאסרה ע"י קידושין. אשת איש - מותרת לבעלה ואסורה לכל אדם.
וצריך עיון מאד. יש לשאול על זה כמה שאלות:
(א) מה ענין סוג ”אסור לזה ומותר לזה“ וסוג ”האסור אסור לכל“?
(ב) לכאורה יל"ע אם עריות דומיא לתרומה וקדשים בזה. הלא כל איש אסור לבתו, אלא שזו בתו של זה וזו אינה בתו אלא בתו של זה. ואולי דומה יותר לדין האסור אסור לכל והמותר מותר לכל. כגון אילו נאמר שכולנו אסורים בבת שלנו כמו בבשר חזיר, וכולנו מותרים במי שאינה קרובה לו כבבשר טלה.
(ג) יש מין אחר שאסור לזה ומותר לזה, והוא כמו גרושה לכהן או אלמנה לכהן גדול, שאין דומה לתרומה וקדשים שהכהן מותר ושאר העם אסורים, ואלו להיפך שרק הכהנים אסורים. ואין רמז לאלו הכא (ע' מהר"ם שי"ף שתירץ על סוג זה שאיסור כהונה שאני ולכן לא חש הגמרא לזה.)
(ד) מה רצה ריה“ג להביא אישות דהיינו נאסרה ע“י קידושין? שאם ר“ל איסור אשת איש, הלא ר‘ אליעזר חולק עליו בזה גופה.א ועוד אין הלשון "הרי אשת איש" מיושבת, שמשמע שהביא ריה“ג כלל להוכיח דבריו, וטען הגמרא פרט אחד שסותר כלל שלו, ודומיא דשאר הטענות. אבל הכא אין בין הכלל להפרט.
(ה) ואם נאמר שנאסרה ע“י קידושין אין פי‘ רק אשת איש, אלא כל העריות שנאסרו בקידושין כגון אשת האב ואשת הבן ואחות אשתו (וכן משמע לי מרד“ה עריות, בתו ואחותו ע“כ, שלא הזכיר אלא עריות דשאֵר) אז צ“ב מאידך גיסא, הלא העריות ע“י קידושין ג“כ אסורה לזה ומותרת לזה, ומה הרויח ריה“ג בהצעה זו?
(ו) מה הסבר התירוץ הרי אשת איש, שאסורה לכל אדם ומותרת לבעלה?
פירוש על ריה"ג
אחזור בס“ד לפרש שו“ט בגיטין פג•, שהבאתי לעיל והקשיתי עליו טובא.
עיקר המחלוקת ר"א וחכמים הוא, אם איסור אשת איש דבר כללי השוה לכל - או אסור או מותר. או אם לאיסור יש פרטים ושייך לחילוקים, אסור לאיש זה ומותר לאיש אחר.
ונהי שיש חידוש שני בדברי ר"א, שלבעל עצמו יש כח ושליטה על זה, להיתרה לאיש זה ולישאר אסורה לזה, נראה שלא רצו התנאים להקשות על ענין זה.
אבל כל התנאים שהקשו על ר"א לגבי "חוץ" רצו להוכיח שאין חילוקים באיסור אשת איש.ב כגון ראב"ע שדרש "כריתות" שצ"ל גירושין כורת בינו לבינה, לגמרי בלא חילוקים. וכבר הבאתי ר' יהושע שדרש מהיקש שצ"ל קודמי הויה שניה שתהיה פנויה לגמרי בלא חילוקים. וכן ר"ע הוכיח שאשת איש צ"ל כמו איסור גרושה, שאם היא גרושה כלל ממילא היא אסורה לכל כהן ואין מקום לחלק. או שהיא גרושה או שאינה גרושה.
האסור אסור לכל, והמותר מותר לכל - וגם כן בא ריה"ג, להוכיח מסברא לא מדרשות, שאיסור זה כמו שאר איסורים, שכל דבר או אסור או לא.
(אע“פ דודאי איכא איסורים כגון גרושה לכהן שמותרת לישראל, מצות כהונה שאני שהיא מחמת עדינות נפש הכהנים ותפקידם, ואין זה שייך כאן כדברי מהר"ם שי"ף.)
הרי תרומה וקדשים - פי‘ שלפעמים אינו כן, אלא איזה איסורים יש סיבת שיש חילוקים בהם.
באיסור אשה קא אמרינן - דאה"נ יש כמו זה, אבל על המקשן להוכיח ששייך מין זה בנישואין.
הרי עריות - שגם בדיני נשואין יש חילוקים, ואין האשה אסורה לגמרי אלא לזה ולא לזה.
באישות קאמרינן (פירש"י נאסרה ע"י קידושין.) - השיב ריה“ג שרצה להוכיח לא מאיסורים, אלא משֵם האישות וכל האיסורים שהם תוצאות ממנו, שנאסרו ע"י קידושים כפירש"י. וטען הוא שלשֵם זה ליכא חילוקים. או היא אשתו עם כל האיסורים הבאים מחמת זה, או אין עליה שם אשתו כלל.
זה כמו מה שהקשיתי לעיל, אע"פ שזו בתו של זה וזו בתו של זה ולא לזה, מ"מ כולם שוה יחד שבתו אסורה לכל, וכן כל האיסורים הבאים מחמת שֵם אישות.
ואפילו ר“א מודה א“א לקדש חוץ מכל העריות, הרי את מקודשת לי חוץ מאבי, שתהיה מותרת לאביו אחר מיתתו,א שאין יוצא מכלל כח קידושין.
על זה השיב הגמרא הרי אשת איש. ופירש"י אשת איש - מותרת לבעלה ואסורה לכל אדם. שאפי' בתוך עולם של אישות שייך חילוקים. והיינו פירכא.
לקמן אחזור בס"ד להסבר פירש"י בזה. אמנם לולא מסתפיני הייתי מציע פירוש אחר בגמרא. דהרי אשת איש, שאשת איש שונה משאר עריות שהם עדיין אסורים לאחר מיתת הבעל (או אחר גירושין). לכן יש חילוק בשֵם אישות בדינים שנאסרו ע"י קידושים, שאחר מיתה יש לה עדיין שֵם אשתו לגבי אביו ובנו, אבל לא לגבי שאר בנ"א.
לפי פירוש זה שהצעתי גמרא דידן שוה לירושלמי שהבאתי לעיל, שפירש טעם דר"א שמיתה מתרת ומחצה דהיינו העריות, שיש חילוקים בדין אישות לאחר מיתה.
הקדשת אשה לבעלה
מן המסקנה הרי אשת איש בפירש"י משמע ששייך איסור אשת איש לבעלה אלא שיש היתר לו. וכן הזכיר הרה“ג ר‘ אלחנן ווסרמן ז“ל, קובץ ביאורים אות נ“ב. ואביא דברי צפנת פענח על ספרא ויקרא ד(ב) ס"ק י"ב:
וכשהוא אומר מכל מצות ה‘ לרבות אשת איש והנדה, אלא שיש באשת איש מה שאין בנדה ובנדה מה שאין באשת איש כו‘ אשת איש מותרת לבעלה והנדה אסורה לכל אדם עכ“ל הספרא. מבואר בגיטין דף פ“ג ובתו“כ פ‘ ויקרא דגם אשת איש לבעלה הוי גדר אשת איש רק שהותר, וכל היכי דעושה שלא כדין תורה אז י“ל גם בזה גדר איסור אשת איש, וכן מוכח משיטת רש“י ז“ל הובא בס‘ הישר לר“ת דכתב שם בבא על אשתו נדה דהוי בניה ממזרים, ותמה עליו ר“ת ז“ל, אך בזה א“ש ואכמ“ל. וכן מוכח מסנה‘ נח: וכן מסיק בירושלמי פ“א דקידושין בבן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה [בבלי שם שנאמר ודבק ולא שלא כדרכו, ופירש“י שלא כדרכו, אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית אינה נדבקת עמו] ואינו מובן, דבפנויה ודאי פטור ב“נ, רק בזה א“ש ואכמ“ל עכ“ל.
וכך שמעתי מי שהציע כן ביבמות דף מה: ז“ל מי שחציו עבד וחציו ב“ח הבא על בת ישראל אותו ולד אין לו תקנה כו‘ כגון דקדיש בת ישראל דנמצא צד עבדות שבו משתמש באשת איש כו‘ עכ“ל. ונמצא שאיש אחד ע“י קידושין שלו אסר אשתו על עצמו דהיינו על עבדות שלו. ולצפנת פענח ניחא שאין היתר לאשת איש לצד עבדותו. ואלת“ה צריכין אנו ללמוד שהח“ע וחב“ח נחשב כב‘ אנשים.
סוף סוף, נהי שמשמעות המקורות הללו כדברי הגאון צפנת פענח ז“ל, לכאורה הכל תימה ופליאה. ואיך להבין צד לאסור הבעל באיסור אשת איש? ודאי למי שיש לו איזה חפץ אין שייך דין גזל להשתמשות בעל החפץ בחפצו, ולמה נאסור הבעל על שלו? ואפילו לאבני מילואים, שידוע שחולק על פני יהושע וס“ל שאשת איש מין איסור ולא מין גזל, היינו לאחרים, אמנם מאי סברא לאסור על הבעל עצמו?
ונ“ל אפשר להסביר כוונת הצפנת פענח בדרך פשוט ומסתבר. ואביא הפסוק שהביא הגאון בעצמו, ודבק באשתו, והגמ‘ סנהדרין שם למד מזה ולא באשת חבירו או ולא בבהמה או ולא שלא כדרכה, ע“ש. והנה ניתנו איסורים הללו בתורה בדרך איסור עשה. וודאי אינם שלילים לחוד, אלא שצותה התורה שיתדבק באשתו ע“י ביאה וגם הבינו חז“ל שהתורה חיזקה הצווי להיות דוקא בזה האופן, וכל ביאה שאינה שייכה לדיבוק אסורה. ולמשל לשבר את האוזן, אם הוקדש דבר לקרבן, כל שאר השתמשות בדבר זה מועלת, שבזה חיזקה התורה ייחוד זה. כן הוא באשה, שהיא מיוחדת לדביקות הרצויה עם בעלה, והתורה אסרה כל שאר ביאות. (אמנם ביאת פנויה אינה מועלת שאף זו נקראת מדבקת אם לא כהוגן.)
ע‘ תוס‘ קיד‘ יג: ד“ה לכ“ע, דס"ל שהפסוק ודבק באשתו קאי אפי‘ על ישראל. ואפילו אם נאמר שהפסוק דוקא לבני נח עדיין הענין אמת והבינו חז“ל כן גם לישראלית, שיש ייחוד לכך.
קודם קידושיה (נשואיה לבת נח) אפשר לאשה לדבק בכל בנ“א. אבל כשאחד נושאה היא מיוחדת יותר, לדביקות לו דוקא, ועכשיו אסורות שאר מיני דביקות שהיו אפשר לה. וגם זה קיום לייחוד שלה וא“א בענין אחר. ולמשל שלי דלעיל, דומיא להפרשת קרבן, שקודם הפרשה נדרו חל בדרך כללי על נכסיו, ואחר הפרשה על בהמה אחת או עשרון אחת בפרט וקרובה מעילה יותר. מ“מ עדיין האשה מיוחדת לדביקות האמיתית ואפי‘ בעלה י“ל אינו רשאי לגמרי אלא לשמש אותה דוקא דרך דביקות. ואם לאו, שייך מעילה.
מ“מ נראה פשוט דלא אמרינן שכל איסור שבעולם פועל שאיסור אשת איש חוזר וניעור, ובא על אשתו מצרית או ביוה“כ כו‘ יהא הולד ממזר. אלא דוקא כשהאיסור גופא סותר דביקותא כגון נדה ושלא כדרכה.
באמת נלע"ד שכל החילוקים בשו"ט דריה"ג הם באותו סוג. לא באתי לדרוש טעמא דקרא, מ"מ פשוט שתרומה וקדשים אסורים לזרים ומותרים לכהן משום הקדשתם, לאכילה בקדושה משולחן גבוה. וכן עריות בין דשאֵר בין ע"י קידושין, וכמו שהבאתי לעיל מהגמרא סנהדרין, שבאתה התורה לחזק הדביקות הראויה, ע"י שאוסרת מי שא"א לנשואין נכונים. וכמו שהתחיל ריה"ג דודאי לא מצינו אסור לזה ומותר לזה, בלא אותו טעם.
וע‘ עוד פעם סנהדרין נח: עבד מותר באמו ומותר בבתו, יצא מכלל כותי (פירש“י בן נח) ולכלל ישראל לא בא עכ“ל. וק“ל מאי שנא מאיסור אבר מן החי או גזל, שבא העבד לכלל כל מצות נשים. ולפי הנ“ל ניחא, שיצא העבד מאישות של בני נח דבעולת בעל יש להם, ולכלל ישראל שקידושין יש להם לא בא, והעבד ואמו ובתו אין להם שום אישות כלל. וממילא אין להם עריות, שאין ביאה עם זו מדבקת יותר מזו.ב
ואיתא במדרש שהיה אדם בא על כל החיות קודם שנברא חוה, שלא היו אסורות לו עד שנבראת היא, ואז נצטוו מיד על העריות, והבן.)
גרושה לכהן
פב: מאי טעמא דר"א? כו‘ ורבי יוחנן אמר, טעמא דר"א מהכא, ואשה גרושה מאישה לא יקחו, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה, אלמא הוי גיטא. ורבנן? איסור כהונה שאני עכ“ל (פירש"י שריבה בהן הכתוב מצות יתירות). הנה רש"י לא פירש שחלקו חכמים עליו שאיסור גרושה לכהן מין אחר לגמרי בלא שייכות. אלא הדינים דומים, רק שכהן חמור מישראל ואולי זה נחשב גט לגבי כהן ולא לגבי ישראל.
פג• ענה ר"ע ואמר כו‘ דבר אחר, הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן, ומת המגרש, לא נמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם? וק"ו, מה גרושה שהיא קלה, אסורה בשביל צד גירושין שבה, אשת איש שהיא חמורה לא כ"ש? הא למדת, שאין זה כריתות עכ“ל.
הכא נמי משמע שהדינים דומים. וכמו שהבאתי לעיל בפירכת ריה"ג, יש צד שאיסור אשת איש הוא ענין כללי וכסם המות. ויש צד שהאיסור הוא פרטי, ענין חיזוק להקדש של קידושים ואפשר בה חילוקים. הה"נ הכא לגבי גרושה לכהן (אלא כהונה שאני והוא סם המות דוקא לכהנים עדינים ולא לישראלים כמו שהבאתי לעיל ממהר"ם שי"ף, לכן אין בזה טענה דהתם האסור אסור לכל, והמותר מותר לכל). לכן טוען ר"ע שאם יש בגרושה לכהן צד איסור כללי ושֵם גרושה לאחד בסוף העולם או אפי' רק מבעלה אוסר לכהן זה, הוא הדין שצד איסור כללי שבאיסור אשת איש ג"כ א"א להתיר לאיש זה בלא היתר לכל, ודו"ק.