רש"י על שיטת רבה
לפי שאין בקיאין לשמה
פרק א'
חשש בעצם וחשש ערעור
ב: לפי שאין בקיאין לשמה פירש"י אין בני מדה"י בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה כו' הלכך אומר השליח בנו"נ וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה כו'
הנה פירש שחשש לשמה חשש בעצם דהיינו אנחנו צריכין לידע כשרות הגט עכשיו ולא רק חשש שמא יבא הבעל ויערער ויאמר שהגט היה שלא לשמה רק לא פרש מדרגת החשש ויכול להיות מן התורה או מדרבנן או אף רק גזירה אחר שלמדו לשמה שמא יחזור דבר לקלקולו. וכן בסדר הגמ' - ב: ולרבה כו' ליבעי תרי (שהחשש מדאורייתא) רוב בקיאון הן כו' ורבנן הוא דאצרוך (והחשש דרבנן) ה• אחר שלמדו כו' גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו (ואנו גוזרים לנהוג כאילו עדיין יש חשש). ובס"ד נעיין אם כל אלו אמנם חששות בעצם.
בגמ' ג• יש גם חשש אחרת מחמת ערעור הבעל ז"ל האי קולא הוא חומרא הוא כו' חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה כו' בפני כמה נותנו לה כו' בפני ב' כו' בפני ג' מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה עכ"ל כלומר עדות השליח לבד בינו לבינה מספיק לחשש שלנו אבל מ"מ יש חשש אחרת של ערעור הבעל ולזה אין מספיק אלא כשנתן לפני ב"ד ומידק דייק.
ובחיבור זה לעולם אקרא חשש על כשרות הגט עכשיו בשם "חשש בעצם", וחשש שמא יערער הבעל בשם חשש ערעור. וזה בין אם החשש אמת או גזירה או לעז שזה ענין אחר.
ולכאורה מבואר משו"ט דגמ' שאין ערעור הבעל סיבת התקנה. רק התקנה בפ"נ מחמת החשש בעצם שאנו צריכין לידע כשרות הגט. ואחר שיש עדות מספקת שהגט כשר א"צ עוד ואין אנו עושין שום תקנה מחמת חשש ערעור שאין לנו עסק בעתידות. רק אחר שאמר הגמ' שאנו רוצין להקל בעצם התקנה מחמת עיגונא, הקשה הגמ' שאין זה קולא לה אלא חומרא ותירץ. ולעולם סיבת התקנה מחמת החשש של עכשיו דוקא. ובפרק ג' אחזור לזה בס"ד.
ב: תד"ה לפי ז"ל קשה דלקמן (ה•) תניא הוא עצמו שהביא גיטו א"צ שיאמר כו' מ"ש הוא משלוחו אי חיישינן שמא לא נעשה לשמה וטעמא דאמר לקמן מינקט נקט ליה בידיה ואיהו מערער עליה למה לא יערער אם מתחילה לא ידע דבעי לשמה כו' ואומר ר"י דמסקינן בסמוך דרוב בקיאין הן כו' וליכא אלא לעז בעלמא דמסתמא שלא כדין יערער כו' עכל
והנה מוכיח תוס' שבדף ה• א"א עוד ללמוד שיש חשש אמיתי רק לעז בעלמא. ונהי שעסק תוס' לא בענינינו, אלא אם החשש אמת או לעז, לכאורה אין מקום לעז רק אם ערער הבעל, שאין בנ"א לועזים סתם בענין רחוק כלשמה. וא"כ אף לרש"י א"א לפרש התם שיש חשש בעצם שאנו חוששין לכשרות הגט, רק חשש ע"י ערעור הבעל וצ"ל שינה הבנת שיטת רבה קודם לכן.
ועל תוס' אמר הפנ"י בא"ד לק"מ דאף שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ והכתיבה והחתימה היו שלא בפניו מ"מ כיון שהוא עצמו לפנינו ודאי שיילינן ליה אם ציוה לסופר ולעדים לכתוב ולחתום לשמה כדשיילינן בכל הגיטין שנותן הבעל לאשתו מש"ה אצ"ל בנו"נ משא"כ בשליח דאי לאו שתיקנו לומר בנו"נ לא הוה שייך לשאול אותו דלאו עליה רמיא וכדכתיבנא לעיל עכ"ל.
ור"ל שאין תכלית התקנה של בנו"נ לברר כשרות השטר שאין צורך לזה ומסתמא ממילא שאלינן ליה. רק רצון התקנה להמציא לנו איש שיודע לענות אותנו ולכן אנו מכריחין השליח להיות שם בשעת כתיבה וחתימה כדי שידע. וא"כ אין התקנה שייכה לבעל שיודע כבר.
(דרך אגב שלפי הפנ"י ניחא מה שבגמ' ה• א"ה בעל נמי וק"ל למה לא הקשה מבעל קודם שלמדו למה א"צ לומר בפ"נ ולרבא ניחא ולרבה קשיא. וכן הקשה תוס"ר ונדחק בתירוצו ע"ש. אבל לפי הפנ"י ניחא שמסברא ודאי אין הבעל צריך לומר דממילא שאלינן ליה, ורק כשהביא הגמ' דין לא פלוג של לא בחלוק בשליחות היה אפשר לשאול א"ה בעל נמי)
(ומשמע מדתירץ הפנ"י לתוס' שהוא רוצה ללמוד שלא חזר רש"י) ובס"ד בפ"ג נעיין בה.
ולכאורה דל תוס' מהכא, מבואר בגמ' התם שהחשש רק מחמת ערעור ולא בעצם ז"ל טעמא מאי אמור רבנן צריך לומר בנו"נ דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה כו' עכ"ל ג' פעמים באותו עמוד. ופשוט דליכא למימר שעזב הגמ' טעם בעקירי ונקט הצדדי אלא צ"ל שטעם הדין מחמת ערעור הבעל ולא מחמת חשש שלנו.
פרק ב'
אם חזר הגמ' מחשש
עתה נעיין בס"ד אם חזר הגמ' בשיטת רבה מחשש בעצם אף בסוף. (והכל לפירש"י)
כבר הבאתי דברי רש"י ב: ד"ה לפי שאין בקיאין בסה"ד ולקמיה מפרש מ"ט לא אצרכוהו נמי למימר לשמה עכ"ל והיינו ג• מי קתני בפ"נ לשמה כו' ע"ש וא"כ משמע קצת שמה שאמר בריש דבריו, שאין בני מדה"י בני תורה כו' קיים עדיין ג• ומרחיב הגמ' בהסברם. ואם כן, עדיין לא חזר.
ב: רד"ה ורבנן הוא דאצריכו, למיחש למילתא כו' עכ"ל ומשמע דההוא מילתא דבס"ד הות מה"ת ועתה מדרבנן.
ד: מסיק הגמ' דרבה אית ליה דרבא, לחושש ג"כ אם אין עדים מצויים לקיים הגט. והנה מביא החת"ס התם מרבו ר' נתן אדלר זצ"ל שאז חוזר הגמ' בהבנת רבה ומעתה אין עוד חשש בעצם רק ערעור הבעל ע"ש להסברו הנעים. אבל מה אעשה שלענ"ד קשה לומר כן, שלא רמז לא הגמ' ולא רש"י דבר מזה השינוי ובאמת אין הסברו פשוט כ"כ שלא יהא צורך להזכירו. ואדרבה ברש"י משמע להיפך ד"ה רבה אית ליה דרבא כו' אבל רבא לית ליה דרבה דאי שכיחי עדים לא חיישינן לאין בקיאין דכולהו בקיאין עכ"ל ומשמע קצת דלרבה חיישינן לאין בקיאין חשש שלנו ולא רק ערעור.
והחתם סופר עצמו מסביר באופן אחר מרבו, שבד' ה• בגמ' הב"ע אחר שלמדו (פירש"י דבעי לשמה) כו' גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו ע"ש שאז אמרינן דודאי אין חשש שלנו אמיתי רק שחוששין שמא יחזור דבר לקלקולו. ופי' החת"ס שאז חזר הגמ' שאין חשש בעצם לרבה רק חשש בנוי על ערעור הבעל וזה המשך הגמ' והא אשה כו' האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שצ"ל בנו"נ, שלא תחלוק בשליחות א"ה בעל נמי אלמה תניא כו' טעמא מאי אמור רבנן צ"ל בנו"נ דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה, השתא מינקט נקיט ליה בידיה וערעורי קא מערער עליה עכ"ל שמאחר שחשש עתה בנוי על ערעור ולא על חשש בעצם שלנו, אין מקום להצריך הבעל לומר.
ואף זה ק"ל להולמו, שלפ"ז יש ב' גורמים לגזירה, שמא יחזור דבר לקלקולו ושמא יבא הבעל ויערער ולמה. ויש ליישב בדוחק. ועוד משמע מגמ' שלא בחלוק בשליחות פי' לא פלוג והכל צריכין לומר בפנו"נ אפילו אשה עצמה שאין טעם וא"ה בעל נמי ואיך להבין התירוץ שאין טעם שייך לבעל, בכל לא פלוג אימא הכי. (אבל אם חזר רבה קודם שלמדו אז תירץ כתוס"ר שלעולם לא היו מחמירין בבעל ואין סברא לומר הלא פלוג אחר שלמדו יותר ממה שהיה קודם שלמדו) וצריך לחלק. ובפ"ג אציין בס"ד דיוק מרש"י ה• גופא שלא ללמוד הכי.
ה: רד"ה לפי שאין בקיאין ז"ל הלכך בתרי סגי דלהוו סהדי כו' ואי אתי בעל תו ומערער לא משגיחין ביה עכ"ל ולכאורה משמע שהחשש עכשיו רק מחמת ערעור. ולק"מ שכבר הבאנו הגמ' ג• ומבואר שם שאם מחמת חשש שלנו אם הגט כשר, די לומר בנו"נ בינו לבינה, ורק להגן מערעור הבעל צריך ב' או ג' לומר בפניהם, ואה"נ אולי יש עדיין חשש בעצם רק שאין שייך הכא.
י• רד"ה ה"ג אלא כו' דתקנתא דרבנן בעלמא היא בגיטין דילמא אתי בעל ומערער ופסיל ליה כו' ע"ש ולכאורה מבואר שחזר הגמ' ואין חשש בעצם רק ערעור וכלשון הגמ' ה•. ולקמן אחזור לזה בס"ד ליתן יישוב.
וא"כ אנו צריכין להבין ה• באופן אחר.
פרק ג'
קריאת ה•
עתה אסביר בס"ד ה•.
בכל העמוד מביא הגמ' דינים שהיו להיות פסול לרבה, להקשות עליו. ולעולם התירוץ הוא שזה הדין לאחר שלמדו כו' שמא יחזור דבר לקלקולו ודווקא אז אפשר להקל. ופירש"י ד"ה יכול נמי כו' לקלקולו וישכחו הלכך השתא נמי צריך השליח לבדוק שהוא לשמה עכ"ל כלומר השתא נמי שלא שכחו ואין חשש באמת כלל על גט זה, מ"מ יש צורך ציבורי להעמיד הגזירה שמא לעתיד ישכחו. ומש"ה גזרו לעשות כאילו עדיין יש חשש בעצם, מחמת צורך ציבורי.
ומאחר שהצורך השתא ציבורי ולא פרטי והגט עצמו כשר בודאי, אפשר היה לחז"ל להקל קצת בדברים שאינם שייכים לצורך הציבור. והזכיר הגמ' ארבע קולות מטעם זה.
ג' הראשונות, אינו יכול לומר שכבר נתן הגט ואח"כ נתחרש, ושנים המביאין גט שא"צ לומר כלל אף לכתחילה, והאשה עצמה שהביאה גיטה (אם לא שהחמירו מטעם שלא תחלוק בשליחות), התירו מטעם מילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן. פירוש, מאחר שאין טעם הגזירה השתא חשש אמיתי על הגט, רק צורך ציבורי, לא איכפת לן אם יש פעמים מעטים שלא גזרו, שמ"מ תעמוד הגזירה ואם ישכחו דין לשמה אח"כ, כבר תהא הגזירה במקומה וצורך הציבור נעשה. וודאי קודם שלמדו לא היה שייך לומר כן, שעז היה חשש על גט זה ומה לנו מילתא דלא שכיחא.
קולא הרביעית שהתירו בקיום הגט בלבד אם כבר ניסת. וביאר הגמ' ענין בזה שלא הוצרכו לומר בנו"נ להחמיר עליה אלא להקל עליה. פי' אף אחר שלמדו ואין עוד חשש אמיתי על כשרות הגט, עדיין יש חשש שני שמא יבא הבעל מערער ופסיל ליה ואף אחר שלמדו יאמינו לו. ולכן עד שלא ניסת אין טוב לה לינשא שאפשר שיבא לה עי"ז צער גדול לעתיד, ואיננו מניחין אותה לינשא להקל עליה לטובתה. ומ"מ כשניסת אין עוד טוב לה להחמיר עליה ולהוציאה ולמה נקדים צערה ואולי לא יבא הבעל. וז"ש בגמ' טעמא מאי דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה השתא בעל לא קא מערער אנו ניקום ונערער עליה וכפירש"י התם.
וכבר ג• רמז הגמ' לזה - האי קולא הוא חומרא כו' חד אתי בעל כו' פי' אע"פ שע"א מספיק לחשש האמיתי ואנו בטוחים בכשרות הגט, מ"מ יש צד שאין טוב לה מחמת חשש שני של ערעור הבעל. ומבואר שמחמת חשש זה לא היינו מחמירינן רק אם יש בה דבר טוב לה ולהקל עליה. ונמצא חשש בעצם צורך שלנו וחשש ערעור ענין רק לצורכה.
ובדף ה• אין מקום להזכיר קולא לה של חשש ערעור הבעל עד אחר שלמדו, שקודם שלמדו יש חשש גדול מזה שבעצם אנו חוששין לכשרות הגט ומחמירין אף להחמיר עליה ולהוציאה (ואיני יודע אם הולד ממזר) שהטעם צריכינו לא צורכה. רק אחר שלמדו שאין לנו צורך עוד בגט זה דוקא רק ענין ציבורי שמא יחזור כו', אפשר לנו להקל מחמת צורכה ולעסוק בזה באופן שאין צורך הציבור נפגם.
ואין נ"ל כלל לומר שכל הגזירה השתא רק לצורכה ולהקל עליה, כי צורך הציבור להיכן הלך והטעם שמא יחזור כו' ולא לצורכה ומה ענין זה אצל זה, וכמו שטענתי לעיל במחכ"ת על החת"ס. אלא עסק הגמ' דוקא במצב שכבר נתן ולא אמר בפ"נ כמש"כ בברייתא התם. ובאופן כזה לא נפגם צורך ציבורי שדי לנו להצריך בנו"נ בשעת נתינה שמא יחזור כו' ואין צורך לרדוף אחריה אח"כ, וזה דומיא דלעיל מילתא דלא שכיחא כו' שלא משום פעמים מעטים נפסדה הגזירה. ולכן בכבר נתן הגט יכול הגמ' לעסוק בצרכה וחשש ערעור ולהניח צורך ציבורי דליתא.
וכן בכל פירש"י לא הזכיר שום מצב קודם נתינת הגט שאין זה עסק הגמ' כלל ומד"ה כשניסת ולהלן ז"ל כשניסת כבר כו' משום דניסת ואם לא ניסת כו' לעולם בניסת כו' להחמיר עליה ולהוציאה אחר שניסת כו' מתחילה כו' טעמא מאי כו' דבעי למימר דילמא כו' הילכך אם לא ניסת לא תינשא אבל השתא דניסת כו' עכ"ל. והכל אחר שכבר נתן הגט, שקודם שנתן הגט בודאי יש צורך ציבורי שמא יחזור כו' ואם היה היכי תימצא שהיה להחמיר עליה עדיין היו מחמירין מחמת צורך הציבור.
וכן נ"ל לפרש לעיל מזה שפעמים אמר הגמ' והא אשה עצמה כו' שלא תחלוק בשליחות א"ה בעל נמי כו' טעמא מאי כו' עכ"ל.
וכך פירש"י טעמא מאי שינויא הוא כלומר טעמא מאי אצרכוה רבנן לכל שליח לומר כן משום חששא דילמא אתי בעל וכו' עכ"ל. ומדכתב לכל שליח משמע שאין הגמרא בא לפרש טעם עיקר הגזירה אלא טעם שלא תחלוק בשליחות שאצרכוה לכל שליח לומר בלא חילוקים. ופירושו שאע"פ שמצד עיקר הגזירה שמא יחזור דבר לקלקולו אין חשש בכל גט וגט ודי לנו אף אם במילתא דלא שכיחא לא גזור, מ"מ יש חשש אחר של ערעור הבעל וזה בכל גט וגט ומש"ה החמירו שכל שליח צ"ל אף במילתא דלא שכיחא כגון האשה עצמה. ולעולם אין רצון הגמ' לומר שאין עוד חשש בעצם (בגזירה שמא יחזור כו') רק לומר שמשום חשש זה לא היו מחמירין בכל גט וגט.
ולזה תירץ הגמ' שאם מטעם ערעור אין סברא לכלול הבעל דמינקט נקט ליה בידיה ולא יערער. ולענין למה אין העיקר גזירה של החשש בעצם שייך לבעל המביא גיטו בין קודם שלמדו בין אחר שלמדו ע' מש"כ מהפנ"י בפרק א', דממילא שאלינו ליה. אבל עדיין צ"ב לפי מה שהוספתי על דבריו, שדין לא תחלוק בשליחות אין סתם דין לא פלוג אלא מחמת חשש ערעור, מה מקום יש לגמ' להקשות א"ה בעל נמי, הא ממילא שאלינן ליה מקודם כשנתן לה הגט ואיך יערער. ובר מן הדין ובר מן הדין, מה מהני בפ"נ כנגד ערעורו יותר ממה דממילא שאלינן ליה. ואיני יודע אם ס"ל לפנ"י שזה הוא שתירץ הגמ' השתא מינקט נקיט ליה כו' וערעורו קא מערער עליה, לומר דודאי אינו יכול לערער מאחר שכבר שאלנו לו, ונראה דוחק גדול בלשון.
אלא נ"ל שצ"ל שאע"פ דממילא שאלינן ליה, לאו דוקא לפני ב"ד של ב' או ג', ומש"ה יכול הוא להכחיש ולערער אח"כ וכמו בדף ג• כמש"כ לעיל. ולכן ס"ד שיהא הבעל בכלל תקנת לא פלוג כדי שיהא אמירתו קודם ב' או ג'. ולזה תירץ הגמ' שמאחר דנקט הגט בידיה וממילא שאלנו אותו, לא יבא אח"כ לערער אע"פ שאולי יהא נאמן.
וכן למש"כ הגמ' דבי תרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא ולא גזור בה רבנן כלל ומותר אף לכתחילה ליתן הגט בלי בפ"נ. ולכאורה צ"ב, שטובת האשה להיכן הלכה והאי קולא חומרא הוא דאתי הבעל ומערער ופסיל ליה. ולכן אולי צ"ל כמש"כ הראב"ד בריש מסכתין בא"ד א"נ כיון דמסירה לתרי לא חיישנן דלמא אתי בעל ומערער עכ"ל ודי לנו שלא יבא, ועדיין צ"ע.
פרק ד'
קריאת טז:
טז: עסק הגמ' התם בלישנא אחרינא לפרש מחלוקת חכמים ור' יהודה במשנה, בב' אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול ור' יהודה מכשיר. ומוקי הגמ' בכולם שלוחים וגט יוצא מתחת ידי כולם וז"ל במאי קא מיפלגי כו' הב"ע לאחר שלמדו ובגזירה שמא יחזור דבר לקלקולו דמר סבר גזרינן ומ"ס לא גזרינן (פירש"י ד"ה ורבה כו' ור"י סבר לא גזרינן דתרי דמייתי גיטא לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן עכ"ל) כו' מתיב כו' ר"י מכשיר בזו ולא באחרת כו' למעוטי בפני נחתם אבל לא בפני נכתב סד"א הואיל ולא גזר ר"י גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, דלמא אתי לאיחלופו בקיום שטרות דעלמא בע"א נמי לא גזר קמ"ל עכ"ל (פירש"י ד"ה למעוטי בפ"נ אבל לא בפני נכתב, דחד הוא ופסולי' משום גזירה דלמא אתי לאיחלופי הוא עכ"ל).
וכבר הקשו תוס' על רש"י למה הסביר ר' יהודה מטעם מילתא דלא שכיחא, הלא מ"מ מוכרח בסמוך בח"א בפני נחתם אבל לא בפני נכתב דסד"א כשר ופסוליה רק מטעם אתי לאיחלופי וא"כ בהכרח שלא גזר ר' יהודה כלל שמא יחזור כו' אפילו במילתא דשכיחא.
וע' פנ"י שמיישב דאה"נ בסתם אומר בפני נחתם אבל לא בפני נכתב פסול מטעם לשמה דגזרינן שמא יחזור דבר לקלקולו, ויש ב' טעמים לפסול. ומ"מ שפיר נקט הגמ' טעם השני דאתי לאיחלופי, שכוונת המשנה פסול בכל אופן, ואפילו כשניסת, ואז ההלכה שא"צ מחמת לשמה רק קיום כמש"כ בגמ' ה•, וא"כ היה די לנו בפני נחתם לקיום וכשר בדיעבד, אם לא שיש פסול שני של איחלופי.
ודל תוס' מהכא, עדיין הגמ' גופא נראה כפליאה ואיך להבין הדמיון סד"א הואיל ולא גזר ר"י גזירה שמא יחזור כו' אתי לאיחילופי כו' ומה ענין זה אצל זה. וע' בעה"מ לתירוצים וכולם דחוקים.
ולתוס' עצמו נ"ל לתרץ, שפירשו הכא ד"ה אלמא (ובד' ד: תד"ה רבה אית ליה דרבא) ז"ל הכא - דרבה נמי אית ליה טעמא דאיחילופי דכיון דכבר תקנו בפני נכתב משום לשמה תקנו נמי דצריך לומר משום איחילופי כו' עכ"ל ולפ"ז י"ל בגמ' שמאחר שאחר שלמדו לא גזר ר"י לשמה, אולי אתי ליאחלופי ג"כ לא, שמתחילה לא גזר רק אחר שגזרו מחמת לשמה. וכן נראה שיטת בעה"מ.
אבל ע' רש"י טו• ד"ה א' אומר בפ"נ ואחד אומר כו' אתי לאיחלופי כו' בע"א כדאמר בפ"ק עכ"ל. ואיפה קאמר וצ"ל כשהגמ' הסביר שיטת רבא ג• וא"כ אין בין רבה הכא לרבא התם לענין איחילופי דלא כתוס'.
ונ"ל לפרש לפי מש"כ בפרק ג' שבדף ה• אמר הגמ' כמה קולות לרבה אחר שלמדו, וחד מהם דמילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן. ושיטה זו התם נתייתס הכא לר' יהודה שהת"ק החמיר אף במילתא דלא שכיחא, והלישנא קמא לרבא לא לרבה. וא"כ ס"ל לר' יהודה שמאחר שאין לנו עכשיו אלא גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו דהיינו צורך ציבורי, יש להקל קצת בדברים שעל ידיהם אין צורך הציבור נפגם. וביניהם אם כבר נתן הגט ולא אמר וניסת, די לנו בקיום הגט וא"צ לרדוף אחריה מטעם לשמה, שדי לצורך הציבור להצריך בפ"נ לכתחילה שמא יחזור דבר לקלקולו אבל בדיעבד א"צ מטעם זה וכמש"כ לעיל. וא"כ בשכבר נתן הגט ואמר בפני נחתם רק לא בפני נכתב, אולי כשר בדיעבד לקיום, ולא פסלינן מטעם אתי לאיחילופי, אלא קודם נתינה ולכתחילה. כי מצב של משנתינו בשכבר נתן הגט ולא אמר, ואולי רק בזה איכא ס"ד בר' יהודה. ואז שפיר מדמינן מילתא דלא שכיחא לדין בדיעבד שכבר נתן הגט, וכמו שדימה הגמ' ג"כ בד' ה•, שדי לצורך הציבור מילתא דשכיחא ודין לכתחילה.
פרק ה'
חששות בשיטת רבא
ב• רד"ה יתקיים בחותמיו בא"ד כשר ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין תמיד לקיימו כו' עכ"ל (דהיינו בארץ ישראל). ומרש"י משמע שעדים מצויין לקיימו ענין כשרות הגט דומיא דבקיאין לשמה, ואם מצויין אז מסתמא כשר, ואם לאו, אין ידוע שהגט עצמו כשר.
ב: רד"ה א"נ ממדינה כו' דלא ח"ש לעירעורא דנימא מזויף הוא כו' עכ"ל וג"כ משמע שחשש ערעור עושה חשש בעצם שנאמר שהגט מזויף, וצ"ב, מה ענין זל"ז.
ונ"ל דוחק לומר שאע"פ דלא חציף איניש לזיופי, במקום שאין עדים מצויים לקיימו ולא ישתכח שקריה אז חציף לזיופי.
ועוד נ"ל להסביר שאם יערער הבעל נאמן מה"ת או מדרבנן (ע' חו"מ מו(ט) בש"ך שכמעט כל הראשונים ורש"י בכללם ס"ל שמה"ת עדים על השטר נאמנים בלי קיום אף אם יערער הבעל, וזהו הלימוד מריש לקיש ג•) ואז אנו חוששין למיעוט המזייפי והגט מזויף לפנינו אא"כ מקיימין אותו. ובשאר שטרות טענינן מזויף מטעם פתח פיך לאלם, אבל בגט ושחרור עבדים לא טענינן הכי כמש"כ תוס' ב• ד"ה ואם, והר"ן על דף ט•, כל אחד מטעמיה, ולכן בגט איננו חושבין אותו כמזויף עד שלא יבא הבעל ויערער, אע"פ דידעינן שיכול לבא, עד שלא בא החשש קטן כ"כ שאין אנו משגחינן בה. ועל זה חידש רבא שזה דוקא במקום שאם יבא הבעל יכול אנו ג"כ לקיים הגט והוה כמו ספק ספיקא, אבל במקום שאם יבא יהא כמעט א"א לקיים הגט לא, ומה לנו אם הגט פסול באמת או מטעם שקשה למצוא מקיימים להכחיש הערעור. ולדעתו זהו החילוק במשנה בין א"י למדה"י, ובמדה"י אנו חוששין לחשש זויף מדרבנן, חשש בעצם עכשיו כאילו הגט מזויף לפנינו.
ואם מטעם זה או אחר, לכאורה הדיוק ברש"י אמת ולרבא יש חשש זיוף בעצם בגיטין הבאים ממדה"י. ועדיין יש חשש אחר של ערעור הבעל כרגיל לטובתה, דלמא אתי בעל מערער ופסיל ליה, וזה חשש על העתיד.
ג• ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי וכו' וכו'. ופשוט לקורא ששו"ט דגמ' שוה לגמרי לשל רבה לעיל מיניה. וכן משמע מרש"י שלא פירש כלל על שו"ט הכא.
וק"ל טובא איך להשוותם, דלרבה היה ב' חששות, חשש בעצם על כשרות הגט וזה התחלת הגמ' ליבעי תרי כו' עד רבנן הוא דאצרוך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן, ואז התחיל הגמ' בחשש השני האי קולא הוא חומרא הוא כו' בעל מערער ופסיל ליה כו', דהיינו חשש ערעור הבעל ולטובתה וכמו שפירשתי לעיל בפ"א ובפ"ג, ולרבא לכאורה אין רק חשש אחד של ערעור וכמר שפירש"י ב: לפי שאין עדים מצויין לקיימו, אין שיירות מצויות משם לכאן שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כבבתיו שיהו עדים מצויין להכיר חתימת העדים כו' עכ"ל ומה התחלה שניה בגמ'.
ולתוס' י"ל בעניני לעז כמו שפירשו בד"ה חד, בין לרבה בין לרבא, אבל מה אעשה לרש"י שלא פירש כן לרבה ואיך לשנות לרבא ובלי רמז.
ולפי מש"כ ניחא שאפילו לרבא יש חשש בעצם, ואף לרבא אין תקנת בפנו"נ מחמת ערעור הבעל בסוף אלא מחמת חשש בעצם עכשיו, לידע שהבעל כתב את הגט. ואמנם חשש זה נולד מקושי קיום הגט אם יערער הבעל ומ"מ החשש לפנינו עכשיו.
ועתה אסביר בס"ד ג• לשיטת רבא.
ולרבא כו' ליבעי תרי (כמו שכתבתי) מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא (מטעם אחר דפתח פיך לאלם ומ"מ שמעינן מהתם כמה צריך לקיום) ע"א נאמן באיסורים (מדקאמר איסורים מוכח שאין תכלית הגמ' למצוא כמה צריך להגן כנגד הבעל שלא יהא יוכל לערער, אלא כמה עדים צריך לברר כשרות הגט אם הוא מזויף או אם הבעל כתבו) כו' אין דשב"ע פחות משנים, בדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי כדר"ל כו' (עד כאן חשבינן שמ"מ אם בא הבעל וערער נאמן מה"ת והגט בחזקת מזויף מה"ת קמ"ל) ורבנן הוא דאצרוך והכא (עד שלא בא) משום עיגונא אקילו בה רבנן (ודי לנו בע"א לידע שאינו מזויף בחשש דרבנן, שעתה אף אם בא אין אלא פסול דרבנן) האי קולא הוא חומרא הוא כו' (שמ"מ אין זה קולא לטובתה מטעם חשש שני שאם יערער הבעל פסיל ליה מדרבנן, שמה שהיה די לנו לא מהני לה מידי אם בא בפועל וכמש"כ) ונמצא בס"ד שהגמ' לרבא שוה בשוה לשל רבה.
ולפ"ז ניחא מה שהקשיתי כמה ימים על עצמי מדף ד: דמסיק הגמ' רבה אית ליה דרבא, וחושש גם ללשמה גם לקיום. וק"ל שחשש דלשמה היינו חשש בעצם ואין אנו מתקנין מחמת חשש ערעור הבעל וכמו שהבאתי מדף ג• בפ"א. ואם עתה חשש רבה גם לערעור דזיוף, לכאורה מוצדק מאד דברי הר"נ אדלר ז"ל מובאים בפ"ב, דע"כ חזר הגמ' אז וא"צ עוד לומר שיש שום חשש בעצם אף דלשמה, אלא נאמר ששתיהן חששות ערעור.
אבל לפי מש"כ י"ל שגם לרבא יש חשש בעצם כמו לרבה ולכ"ע אין מתקנינן מחמת עתידות.
ג• ולרבה כו' אתי בעל ומערער ופסיל ליה כו' ולרבא כו' ופסיל ליה כו' עכ"ל ומשמע שהם שווים בחומרא. וכן ה• אחר שלמדו כו' אתי בעל מערער ופסיל ליה כו' עכ"ל ג' פעמים. ומשמע שאין שינוי בחומרת ערעור אף אחר שלמדו. ג• רד"ה מעיקרא מידק וכו' וא"נ עורר אינו נאמן כו' עכ"ל ומוכח דבס"ד, קודם מידק דיק, שהבעל נאמן וא"כ הגט פסול ממש ותצא ואולי אף הולד ממזר. וכל זה דלא כתוס' שם ד"ה חד, שאין הגט פסול רק שיש לעז.
ה: טעמא מאי דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה השתא בעל לא קא מערער אנן ניקום ונערער עכ"ל פי' ולמה נקדים צערה. ולכאורה זה מםתבר מאד ולמה לא נאמר כן אף לרבא, ולמה אמר הברייתא שאם לא יתקיים בחותמיו שפסול הגט, נמתין ואם יבא הבעל נפסל הגט. וצ"ל א' מב' טעמים- א', שיש חשש בעצם לרבא דומיא לרבה קודם שלמדו, והגט פסול לפנינו וא"א להמתין. או ב', דלא אמרינן טעמא מאי כו' אנן ניקום ונערער, כשיש חשש ממזרות שזה רעה ביותר ואין משגיחי' לצערה. וכן משמע התוס' ד"ה כיצד יעשה שבלי בפ"נ אמרינן תצא אבל אין הולד ממזר מחמת חשש ערעור דזיוף, משא"כ לרבה דס"ל לתוס' שלעולם ליכא אלא לעז ואין הגט פסול כלל אף קודם שלמדו (תד"ה אי) ודוקא בכגון זה אמרינן אנן ניקום ונערער בתמיה. אבל פשטות הגמ' בסמוך ור"מ משום דלא אמר בפנו"נ יוציא והולד ממזר עכ"ל משמע שהתמיהה אף על שתצא דאל"כ אימא רק משום דלא אמר בפ"נ הוי הולד ממזר בתמיה.
ולשון רש"י התם ד"ה משום, מגומגם שמתחיל ביוציא ומסיים בולד ממזר. ומ"מ מסברא מוכח שלא יפרש כתוס'. שאם יפרש לשון אתי בעל מערער ופסיל ליה שוה בכל מקום דהיינו לפסול הגט ממש כמו שפירש דף ג• ואפילו אחר שלמדו, ואין מסתבר שיש חילוק אז לפסול הגט ואין הולד ממזר משא"כ בטענת זיוף שאף הולד ממזר. וא"כ אין חילוק ביניהם בענין ערעור הבעל, ואין ברירה אלא לחלק שאחר שלמדו אין החשש דלשמה שבעצם רק מחמת גזירה ולא באמת, משא"כ בזיוף שחשש שבעצם מדרבנן אף קודם ערעור הבעל.
פרק ו'
דף י•
עד כאן שקלינן וטרינן באם יש חשש בעצם לשיטת רש"י אפילו במסקנת הגמ' ה• אחר שלמדו. שלחתם סופר טעם הגזירה אחר שלמדו אך ורק משום עירעור הבעל. ורציתי להציע שאולי מסתבר שאף במסקנה עיקר סיבת התקנה מטעם חשש בעצם ולא מטעם חשש עירעור, ואין סיבת ערעור גורם אלא שלא להקל באיזה מצבים, לטובתה, ומ"מ לא מש"ה תקנו בפ"נ.
ומה אעשה שבדף י• פירש רש"י להיפך וכמו החת"ס, בד"ה ה"ג אלא כי קתני מילתא דליתא בקידושין ז"ל בא"ד בפ"נ ליתיה בקידושין דתקנתא דרבנן בעלמא היא בגיטין דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה כו' עכ"ל ומבואר לכאורה שטעם הגזירה משום עירעור הבעל. ולפי מש"כ בפ"ה הקושיא אפילו אליבא דרבא.
אבל ע' ברשב"א שמסיים דברי רש"י שם וז"ל אלא כי קתני כו' ופסיל ליה לגיט', וחומר החמירו עליה בתחילתה כדי להקל עליה בסופה, אבל בקידושין לא תקון כך פירש"י ז"ל. וקשיא לי אדרבה קל הוא שהקלו באשה משום עגונא וכדאיתא בריש פירקין, דאילו בשאר שטרות דעלמא תרי בעי', והלכך הדין נותן בקידושין דליבעי תרי. ואיכא למימר כו' למאי ניחוש להו וכ"ת איכא למיחש דלמא פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר לכולי האי לא חיישינן כו' עכ"ל.
ומתירוצו משמע דס"ל שלרש"י איכא למיחש בקידושין (רק שלא תקנו כך) דדלמא פשטה ידה כו' דהיינו שאח"כ תחזור לבעלה הראשון בחושבת שאין בקידושי שני כלום, ולכאורה אין חשש חוץ מזה. וא"כ אין טעם כלל לגזירה אליבא דרבא שמאחר שבא בעלה הראשון לנושאה שוב לא יערער שלא שלח לה השטר. ורק אליבא דרבה יש לחוש שאחר כמה שנים יבין בעלה שכתב לה השטר שלא לשמה ובאמת היא מקודשת לשני חלילה. וא"כ י"ל שכוונת רש"י שאע"פ שודאי יש לחוש לזה, מ"מ בקידושין לא תקון כך בתחילתה משום סופה. ורק אליבא דרבה פירש"י שלרבא אין חשש כלל.
א"נ אפילו לרבא יש חשש שמא יערער הבעל השני אחר שחזרה לראשון ששטר קידושין של הראשון מזויף ושטרו של שני קודם, ואז אולי פסיל ליה לגט אא"כ מקיימין אותו, אע"פ שבעלה הראשון מודה שכתבו דלמא אין זה מספיק לחייב לשני. וא"כ אף לרבא יש חשש ערעור דהיינו ערעור השני והלשון דחוק (וע' גיטין מא•)
ולמאי שהקשה הרשב"א על רש"י שהזכיר רק חומרא דבפ"נ ולא קולא אליבא דרבא שצריך קיום מדרבנן מן הדין, י"ל לרש"י שאין החשש אא"כ תחזור לבעלה הראשון ואז ודאי א"צ קיום מן הדין (עד שלא עירעור השני) מאחר שמודה הראשון שכתב השטר, רק שאולי יש חשש ערעור מהשני וכמש"כ.
ונ"ל שעי"ל דס"ל לרש"י דמיירי אחר שכבר נתן השטר ליד האשה, וכמו שכתבתי בפ"ג, שאחר שנתן הגט אין עוד חשש בעצם להצריך בפנו"נ מאחר שלמדו אלא שעדיין היינו מחמירינן לטובתה בסוף אם יש חשש ערעור הבעל וע"ש באריכות. וס"ל לרש"י שכל עיצומו של המשנה וברייתא שמזכירין חילוקים בין גט ושחרור לשאר שטרות, דוקא בדברים הפוסלים אחר נתינת השטר ולא בענין לכתחילה (ולפ"ז נתיישב קושיאת תד"ה כי קתני פסולא דרבנן, שמחובר דין לכתחילה התם ע"ש ועוד מה שהקשה ט• תד"ה שוו ע"ש) וע' סוף דברי רש"י ז"ל וערכאות נמי אינו כשר בקידושין היכא דאיכא ע"מ ישראל דבגט ושחרור הוא דגזרי דילמא אתי למסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקידושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום ע"מ אי אמרת אינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא עכ"ל. והנה מבואר ברש"י דמיירי באחר שנתן השטר לה ואז א"א לומר שאינה מקודשת, ודלא כתוס' שאמרו שלא תקח השטר ומיירי קודם נתינה ולעולם לא עסק רש"י בסוגיא בעניני לכתחילה. וגם משמע שיש טעם גדול בשטר קידושין להצריך אחר דלמא אתי למיסמך עלייהו, אלא שא"א, דלא כרשב"א וכמש"כ לעייל.
ואין זה דחוק כ"כ לומר דס"ל לרש"י שהמשנה וברייתא מיירי בבדיעבד אחר שנתן. שודאי כן הוא בריש המשנה המביא גט ממדה"י ואינו יכול לומר כו' ומוקי רב יוסף בגמ' שנתנה לה כשהוא פיקח כו'. וכן ריש פ"ב המביא גט ממדינת הים ואמר כו' ומוקי בגמ' לדין בדיעבד, שבמשנה בריש פ"א ס"ד שצריך ואי לא אמר כשר קמ"ל. ונמצא המשנה בריש פ"א מיירי בלכתחילה ושאר המשניות בבדיעבד שכבר נתן הגט.
וסוגיא ג• - ד• ולרבה כו' מאן האי תנא כו'. וע"ש שבכל הסוגיא מבואר בגמ' שרוצה למצוא תנא שמצריך בפנו"נ בדיעבד אף אם כבר נתן הגט, וכן בכל הראיות שהביא הגמ'.
ואיני יודע אם זה מספיק לישוב רש"י ואולי פשטותו כמש"כ מחת"ס זצ"ל.