פרק קמא דב"מ
מיכאל ריטש
חלק א'- חשיד אממונא חשיד אשבועתא ועירוב פרשיות
פרק א'
ב"ק קז• ואמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. מאי טעמא, דאמר קרא כי הוא זה. ופליגא דר"ח בר יוסף דארחב"י עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב (פירש"י פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו דהאי כי הוא זה באם כסף תלוה ה"ל למכתביה דהתם קאי, דאילו בהך פרשתא דפקדון בלא הודאה במקצת מחייב) ומאי שנא מלוה (פירש"י דעקרינן לקרא מדוכתיה ומוקמינן ליה עלה) כדרבה, דאמר רבה, מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והאי בכולו בעי דנכפריה, והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו. ובכולי בעי דלודי ליה, והאי דכפר ליה במקצת, סבר אי מודינא ליה בכוליה, תבע לי בכוליה, אישתמיט לי מיהא השתא אדהוו לי זוזי ופרענא. הלכך רמא רחמנא שבועה עלויה כי היכי דלודי ליה בכוליה. וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז ע"כ לשון הגמרא. (ופירש"י כדרבה דאמר רבה, אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא הוה מצי למכפר ביה. והיכא דמודה מקצת בכולה בעי למכפריה, והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז. אבל בפקדון- דאין כאן טובה. מעיז ומעיז - הלכך אפי' כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה).
ובב"מ ג• מוסיף רש"י ביאור בדברי רבה וז"ל מפני מה אמרה תורה כו' - ולא חשבו כמשיב אבידה לפטרו שלא כפר בכולו. והאי בכוליה בעי דלודי כו' - וכי תימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ולא נרמי עליה שבועתא, לא חשיד אממונא, לפי שברצונו היה מודה בכולו, אלא שאין בידו לפרוע וסבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה עכ"ל והבאתי כל דיבור באריכות שאדייק מכולה בס"ד.
וע' תוס' וראשונים שהקשו הרבה על רש"י מכמה מקומות. וחלקו עליו שאין עזות ענין עושה טובה וגומל חסד, אלא תלוי באם השני מכיר בשקרו אם לא. ולכן אין עיקר חילוק הגמ' בין כל פקדון לכל הלוואה כפשוטו של גמרא, אלא אפילו בין טענת פקדון שאינו מכיר שקרו כגון נאנסה לטענת פקדון שמכיר כגון להד"ם או החזרתיו לך ואף באלו אינו מעיז. עוד חלקו שלא דיבר רבה בענין חשיד אממונא חשיד אשבועתא, דלא ס"ל הכי אלא כמסקנת הגמ' ב"מ ו• דלא אמרינן מגו דחשיד כו', אלא בענין אחר קמיירי סוף דבריו. וע' דברי הרמב"ם ג"כ.
ולא באתי ליישב כל קושיאתם על רש"י, אבל רציתי בס"ד להסביר שיטתו וקצת תוצאותיה.
פרק ב' - תכלית רבה
אין רבה דורש טעמא דקרא. מ"מ משמע מדבריו מפני מה כו' שבא ליישב דברי הפסוקים באופן מובן יותר שלא יקשה לו משיב אבידה. ודברי הגמ' בב"ק ומאי שנא מלוה ופירש"י דעקרינן לקרא מדוכתיה, משמעם עוד שאין עירוב פרשיות קבלה בלא טעם. אלא אף זה הסביר רבה כדי ליישב משיב אבידה, שבפקדון א"א לו דליכא עושה טובה והעזה, ואפשר דוקא ע"י עקירת קרא מדוכתיה להלוואה דהתם איכא העזה. ועי"ז היה רבה יכול להסביר הכל באופן מוסבר, בין פטור כופר הכל בהלוואה, בין חיוב דמודה מקצת, בין חיוב כולם בפקדון.
אבל למ"ד עירוב פרשיות לא כתוב כאן, ישוב זה אינו שייך. ולא תימא שהוא חולק על רבה וס"ל דאיכא העזה אפילו בפקדון, כשאר ראשונים החולקין על רש"י, ז"א. כי כן העיד חד מהם על רש"י, הרמב"ן בב"מ צח• ד"ה ולרמי בר חמא כו' ולמאן דאמר אין עירוב פרשיות כתוב כאן כו' ואע"פ שהוא יכול להעיז בו פניו ולכפור הכל לומר נאנסו, מ"ד עירוב פרשיות [לא] כתוב כאן לית ליה הך סברא כו' ע"ש כן נ"ל לגרוס בדבריו. כלומר למ"ד עירוב פרשיות לא כתוב כאן אין לו תירוץ לקושיאת רבה אלא שלא חש לתרץ וטוב לו יותר שלא לערב הפרשיות. אבל לכ"ע ליכא העזה בלא גומלי חסד וכמו שאמר רבה.
פרק ג' - חיוב שבועה בפקדון אפילו בטוען להד"ם
הפנ"י רצה ליישב רש"י שבאמת סובר דומיא לש"פ, וכופר הכל בפקדון דוקא בטוען נאנסה או שאר שבועות השומרים הנזכרו בפרשה שם, אבל בטוען להד"ם או החזרתיו לך אה"נ פטור ע"ש דבריו החריפים. ולא זכיתי להבין, הלא תכלית רבה היתה ליישב קושיותיו בקריאת הפרשה באופן מסתבר, לא לנוס לגזירת הכתוב. ואם תרצה לדחותי שיש סברא לחלק, דהיינו שבשבועות השומרים הוא מודה שהוא עכשיו שומר ומחיוב שמירתו לישבע ולא להציל עצמו במשיב אבידה, משא"כ בהלואה או בכפירת פקדון שאומר שאינו שומר ושלעולם לא היה שומר, גם ז"א. כי למה יערב פרשה עם אם כסף תלוה והלוואה, יערב לראש פרשה גופה כי יתן איש אל רעהו פסף או כלים לשמור. שלפי דעת הפנ"י הם שווים בדין, ולא זה ולא זה הזכיר טענתו.
ואולי יש ליישב קצת, מ"מ לא הבינו כן הראשונים ברש"י, כמו שכתב הפנ"י עצמו. ובטור חו"מ ס' פ"ז איתא בהדיא שלרש"י הנטען בפקדון חייב לישבע אפי' טוען להד"ם, בלא שום דררא דממונא וקשר למעשה שאמר הטוען כלל.
פרק ד' - מקור פטור כופר הכל בהלוואה
ב"מ ג• תד"ה מפני מה כו' פי' יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל או נילף מהכא דלא נימא מגו בעלמא כו' וא"ת כופר הכל מנלן דפטור. ואין לומר מטעם חזקה דאין אדם מעיז כו' ואין לומר דילפינן מדאצטריך למכתב שעד אחד מחייבו כו' וי"ל דמכי הוא זה משמע דגזה"כ הוא דדוקא מודה מקצת הטענה חייב ולא כופר הכל עכ"ל (וע"ש עוד ברמב"ן).
ויש לעיין אם יש קשר לדברי התוס'. ועוד מה הקשה להם כלל, נימא שכופר הכל פטור דליכא דררא דממונא וטענה חשובה כלל משא"כ במודה במקצת דאיכא דררא דממונא, וסברא נכונה היא כמו שכתוב בתוס' (וש"פ) עצמם ד• ד"ה הצד השוה. אלא צ"ל שתוס' מקושר, והקשה לתוס' למה הוצרך רבה לדבריו להציל מגו בעלמא, נהי דהיינו מחלקינן דכופר הכל שאני דליכא דררא דממונא, המגו מכריח שאם מודה מקצת חייב כופר הכל נמי יחייב. לכן חפשו תוס' למצוא מקור הפטור שא"א לומר כן לאפשר קושיאת רבה, כנלע"ד ברור.
והזכירו תוס' צד למצוא מקור לפטור מחזקה אין אדם מעיז פניו וכן פירש שם הרשב"א באמת. ויש לטעות שכן פירש"י בב"ק בד"ה כדרבה כו' הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא כו' עכ"ל כמו שהבאתי בפ"א. אבל באמת א"א לומר הכי. שבפקדון ליכא העזה לשיטת רש"י כמש"כ, ואם פטור כופר הכל מסברת העזה לא מגזה"כ, בלא שום עירוב פרשיות לא הוה הכתוב קשה לרבה כלל, אלא מיירי בפקדון ומודה מקצת חייב שבועה והה"נ כופר הכל דליכא סברת העזה לפטרו, וא"כ אין כאן משיב אבידה (ע' ב"מ ד: אערומי קא מערים) והכל שלום.
אלא צ"ל שרש"י סובר כתוס' ג"כ שיש גזה"כ לפטור כופר הכל, ומש"ה הקשה לרבה משיב אבידה בפקדון והוצרך לערב פרשיות לאפשר ישובו. ומה שפירש"י שם פטור כופר הכל מטעם העזה, לא בא ליתן מקור הדין שזה מגזה"כ, אלא מאחר שתכלית רבה היתה להסביר הפסוקים באופן מסתבר, הוכרח רש"י לזה. שנמצא לפי רבה שכופר הכל בפקדון חייב שבועה בלא שום דררא דממונא כמו שהבאתי לעיל מהטור אליבא דרש"י, וא"כ ראה רבה בתורה שא"צ דררא דממונא וטענה חשובה לשבועה, לכל הוצרך למצוא טעם חדש לפטור כופר הכל דהלוואה דמ"ש מפקדון.
והסברא לחייב אפילו כופר הכל בפקדון היא שאין אדם תובע אא"כ יש לו עליו, כן שמו במפרשי רש"י וע' שבועות מ: ובס"ד אחזור לזה. ואלו סברות הן ומ"מ רבה ראה אותם בקרא בגזה"כ כמש"כ, וע"י עירוב פרשיות מצא מקום ליתן לכל דין סברא.
ולמ"ד עירוב פרשיות לא כתוב וודאי לא צריך כלל לכל הני, והוא לא חש למשיב אבידה כמש"כ בפ"ב מהרמב"ן. ולדידיה פטור כופר הכל בפקדון פשוט ומסתבר ג"כ דליכא דררא דממונא משא"כ במודה במקצת וא"צ לו טעם אחר דודאי סברא זו נכונה כמש"כ מב"מ ד• תד"ה מה הצד. והוא לא ס"ל חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו, שלא ראה סברא זו בתורה בפקדון כמו שראה רבה, וז"ב.
פרק ה' - רבה והמוציא מחבירו עליו הראיה
אמנם, יש לתמוה טובה על שיטת רבה. איך אפשר לומר שהוא סובר חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו, כלומר, שכל טענה מחייבת שבועה מהנטען כמו דאיתא בפקדון- כלל שבכל התורה כולה דהמוציא מחבירו עליו הראיה היכן הלך? ואין משמע שר"ל עליו הראיה אם רוצה ליטול ומ"מ המוחזק צריך לישבע. אלא ודאי פשוט מכמה מקומות שהממע"ה פי' לגמרי והמוחזק פטור מכלום. אבל לרבה דס"ל עירוב פרשיות כתוב כאן נראה דסובר דדוקא בכופר הכל דהלוואה שיש לו חזקה שאינו מעיז וקושטא קאמר, אבל בכל שאר מקומות צע"ג.
ויש לי להציע דרבה דוקא לשיטתו דס"ל חשיד אממונא חשיד אשבועתא, לכן בפקדון דאמרינן אשתמוטי קא משתמיט כגמ' ב"מ ה:, לכן משביעין אותו, אבל בשאר מקומות דליכא למימר משתמיט או מורה היתר כו', פטור לגמרי מלישבע ומלשלם. ובאמת כן מבואר בגמ' ב"מ ג: לרש"י בס"ד דר"ח קמייתא דליכא למימר משתמיט מדכפר בכל. והקשו הראשונים על רש"י א"כ הל"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אבל למעשה לא סבר רש"י כן שם, מדאיכא ק"ו, כמש"כ הראשונים ולא אמרינן מתוך ופטור לגמרי. וא"כ הה"נ בכל מקום ואמרינן הממע"ה, אא"כ י"ל משתמיט או מורה היתר.
ויש להקשות עלי דא"ה למה פירש"י בב"ק שהפטור דכופר הכל הוא מטעם חזקה אין אדם מעיז פניו וקושטא קאמר ואינו לא משמט ולא גזלן. וכבר כתבתי בפ"ד שלא סבר רבה זו הסברא מעצמו אלא ראה אותה בתורה ולמד מהדין. וא"כ ל"ל לחדש כ"כ, לרבה הטעם כבר ידוע שבכופר הכל ליכא למימר משתמיט ומגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ודיו.
ונלע"ד שכן סובר רבה באמת וזה פירוש דבריו, ולהסביר זה צריך אני להקדים סברת ר' עקיבא אייגר ז"ל.
פרק ו' - שיטת רע"א על מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא
ע"ש ב"מ ג: שרע"א מיישב קושיאת הראשונים על רש"י דהל"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ונ"ל שזה תורף דבריו. יש לישראל חזקת כשרות שלא יגזול, וחזקה זו פועלת בב"ד ומהניא לו. ושבועה שוה לגזילה למ"ד זה, לכן א"צ לישבע שכבר יש לו בב"ד חזקה שלא יגזול ע"י כפירתו וזה שוה לחזקה שלא ישבע לשקר כאילו נשבע.
משא"כ היכא ששייך אשתמוטי כגון במודה במקצת, אז אין לו חזקה שלא יכפור בשקר שאין זו גזילה ממש לכן שבועתו מוסיפה עליו חזקה. ואם אינו יכול לישבע אז הוא מחוסר זו החזקה ומשלם.
ונ"ל שכן פירוש הגמ' ה: לר' יוחנן דס"ל לא אמרינן חשיד והמקשה עליו. שאמר המ"ד כר' יוחנן דאלת"ה, האי דאמר רחמנא מודה מקצת הטענה ישבע, נימא מגו כו'. התם אשתמוטי קא משתמיט ליה כדרבה. תדע דאמר ראב"א אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות, בפקדון פסול לעדות עכ"ל וכל אחד ראה דינו בתורה בדין מודה מקצת - ר' יוחנן ראה שאם הנתבע משקר אז בפשוטו הוא גזלן, וס"ל שמשתמיט דבר רחוק ומי יימר ואין לומר כן מטעם חזקת כשרותו. והמקשן השיב לו שאינו כן והוא ראה בתורה איש כשר קצת שמשמט ומוכרחין לומר כן, אע"פ שהדבר רחוק, מחמת כשרותו וחזקה שלא יגזול ממש. וכן פירש"י, לא שמשמט אפשר וכדאי השבועה מחמת זה הצד, אלא שהוא מוכרח - ד"ה תדע, דלאו בגזלן חשדינן ליה אלא באשתמוטי בעלמא, כו', כשר לעדות, אלמא לאו דעיתה למגזליה כו' אלא לאשתמוטי עביד עכ"ל. כלומר כשם שלהכשיר לעדות צריכין אנו לתלות בדין ודאי שמשתמט כדי להציל כשרותו, כך אמרינן הכי לישבע, בדין ודאי. נמצא חזקה שלא יגזול פועלת בב"ד להכריח דין ודאי. אבל לר' יוחנן דלא אמרינן מגו, אין זו החזקה פועלת וקיימינן בצורת הדבר שהמשקר ומעכב ממון חבירו הוא גזלן ומ"מ נשבע. ואמנם אפשר עדיין לומר שר' יוחנן מסכים לדין רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות כמשמע בגמ', ושלא לפסלו לגמרי אה"נ סובר ר' יוחנן שמכריחין הדין מחמת חזקת כשרותו ואמרינן אשתמוטי, אבל לא לנידן דידן לישבע.
וכל זה משמע לי כמש"כ מרע"א, ואין מחלקותם בעיקר על חומרת שבועה לאינשי אלא על חומרת גזל, אם חזקה שלא יגזול פועלת בב"ד אם לא. ואחזור לזה בס"ד בפי"ב.
וכן נ"ל ו• רד"ה אביי אמר כו' חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו על זה ומכיר בו ששכחה ויכפור בו והולך ותוקף כו' עכ"ל, ולמה הזכיר שכחה, נימא מכיר בו שיכפור בו ואינו רוצה לשלמו. אלא מאחר דאביי ס"ל מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, יש לו חזקה שלא יגזול ומכרחינן צורת המעשה לפניה, לפיכך אין לומר שהשני גזלן כשם שאין הראשון גזלן, אלא זה שכח וזה יש לו עליו.
פרק ז' - העזה בב"ק ובב"מ
לפי מה שכתבתי יש להסביר לשון רש"י התם בב"ק קז• באופן יפה. שאמר רבה עירוב פרשיות וכי הוא זה מיירי בהלוואה. ופקדון חייב בכל מקום, דמעיז ומעיז אפילו אם הוא משמט, ומסיק ב"מ ה: דלמ"ד חשיד אמרינן משתמט בכל פקדון לכן הוא נשבע. אבל בכופר הכל דהלוואה, אינו מעיז פניו, היינו מי שמשתמט אינו מעיז, אבל אינו גזלן מטעם אחר שכבר ידענו חזקה שלא יגזול, נמצא קושטא בהדיה שאינו לא גזלן ולא משמט. אמנם גזלנים מעיזין ומעיזין, ומה שאמר חזקה אין אדם מעיז היינו סתם אדם עם חזקת כשרותו. וצריך רש"י להסביר קושטא בהדיה ממש במש"כ רע"א שלא נאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ואחזור לזה לקמן בס"ד.
ולפ"ז ניצלנו מסתירה בהדיא בין רש"י לרש"י. שבב"מ ג: ובדף ו• משמע שרק משמטין אין מעיזין אבל גזלנים מעיזין. ג: ז"ל אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי אימא לא קמ"ל ק"ו. (פירש"י דליכא למימר הכי, שהרי כפר בכולו כו') (ורשב"א עליו - כיון שכופר בכל ודאי מעיז פניו הוא וחשוד הוא). שמאחר שהעיז, לאו משמט הוא אלא גזלן, שרק הם מעיזין. וכן בדף ו• בענין שבועת היסת על כופר בכל בהלוואה, פירש"י ד"ה נימא מגו, דמעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי בעי וחשוד אשבועה עכ"ל. והוא הוא.
(אפשר לדחותי שלא אמר הגמ' ג: אלא לפי הס"ד, ולא אמר ר' יוחנן ו• אלא לשיטתו. אבל לפי הקמ"ל דהק"ו בדף ג: ולפי המ"ד דאמרינן מגו דחשיד בדף ו•, אה"נ אפילו בכופר הכל סתם הישראל משמט ולא גזלן, וצ"ל להסביר פטור כופר הכל שאין שום אדם מעיז בפני בע"ח, לא משמטין ולא גזלנים. ותביא ראיות לזה מדין כופר במלוה כשר לעדות, דאמרינן אשתמוטי אפילו בכופר הכל, ועוד מגמ' שבועות מ: שמסביר דין שבועת היסת.
ונ"ל להכחיש הראיות. חד דדין כופר במלוה כבר שמע ר' יוחנן בדף ה: מפי המקשן ואפ"ה הקשה עליו בסמוך ו•, משמע שר' יוחנן סבר שאף למקשן יש לחלק ביניהם ודוקא לענין כשרות לעדות אמרינן הכי בכופר הכל, לא לענין שבועה. וכן בגמ' ג:, אח"כ הקשה הגמ' ד• ז"ל מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן, תאמר בעדים כו' ובעדים מי הוחזק כפרן והאמר ראב"א אמר רב חסדא הכופר במלוה כו', עכ"ל והרבה פירושים נאמרו על הגמ' שם, מה הקושיא ומה תירוצו, מ"מ בפשוטו משמע שזה דבר צדדי ולא נלמד הוחזק כפרן מהק"ו, ואדרבה, צ"ל לא הוחזק כפרן אפי' קודם הק"ו כדי לאפשר הק"ו. וע' בגמ' שם ג: הלשון אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא (לפירש"י). ומשמע דהרישא אמת וליכא למימר הכי, אבל הסיפא נימא הכי קמ"ל שלא נימא הכי, ולא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא. וע' רמב"ן רשב"א וריטב"א שכן הבינו פירש"י אע"פ שהקשו עליו וע"ש פירושים אחרים בריטב"א ומ"מ לומר לרש"י דאמרינן אשתמוטי בכופר הכל לא הבינו ולא הזכירו כלל.
ובאמת כן מ' קצת בדברי רבה עצמו ע' לשונו שהבאתי בפ"א - ובכולי בעי דלודי ליה, והאי דכפר ליה במקצת, סבר כו' בכוליה, תבע לי בכוליה כו' כי היכי דלודי ליה בכוליה - כל לשונו משמע שמדבר על מודה מקצת ולא על כופר הכל. ונהי שזה האיש שעוסק בו מ"מ למה הזכיר פרט זה בדבריו כמה פעמים שהודה במקצת אם באמת אין זה ענין לאשתמוטי ושוה כופר הכל ומודה מקצת בזה וכופר הכל פטור מטעם אחר לגמרי. אלא משמע יותר שטעם רבה במודה במקצת דוקא אבל בכופר בכל ליכא למימר הכי, דאיכא העזה. ואפ"ה אמר רבה עצמו חזקה אין אדם מעיז כו' וכמש"כ.
והגמ' דשבועות אחזור לפרשו בס"ד, בפרק ט'.
ויש מקשין ודאי איכא השמטה בכופר הכל והראיה עד אחד, וצ"ע. אמנם יל"ע אם אפשר שלרבה, שבועת עד אחד דוקא באיכא למימר השמטה כגון מודה מקצת או בפקדון ומ"מ צריך הע"א בטענת שמא וכדומה מהתובע.)
פרק ח' -חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו
נמצא שסברת רבה חזקה אין אדם מעיז כו' היינו להחזיר טענתו לחזקה שלא יגזול כסברת רע"א, שאינו משתמיט בכופר הכל. ורבה לשיטתו דס"ל מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ודוקא מש"ה דהיינו סוף דבריו, יכול הוא לומר ראש דבריו דהיינו עירוב פרשיות להציל ממשיב אבידה. ובאמת אין הצלה ממשיב אבידה מ"מ אלא במשמטין שאינם מעיזין, אבל למ"ד לא אמרינן חשיד אשבועתא, דמיירי התורה בגזלנים, ליכא הצלה כלל ומעיזין ומעיזין, ועוד דלמ"ד זה א"א לומר עירוב פרשיות שסותר הממע"ה ובעלמא במש"כ לעיל.
ולפ"ז שפיר אמר ר' יוחנן שם שעירוב פרשיות לא כתוב כאן, שלשיטתו דס"ל לא אמרינן מגו דחשיד כו' הכל א"א.
ורבה לא אמר סברא יותר מהצורך, אלא מה שאמר חזקה אין אדם מעיז פניו כו' היינו בדיוק מה שצריך לשיטתו דהיינו לומר חשיד אממונא חשיד אשבועתא וכמש"כ. שלא חשב הסברא מעצמו אלא ראה אותה בתורה כמש"כ מדפקדון חייב בכל מקום וכופר בכל בהלוואה פטור, וכמו שכתבתי. ור' יוחנן א"צ לכל זה שלשיטתו אפי' בפקדון כופר הכל פטור ודי לו בטעם דליכא דררא דממונא כמש"כ לעיל.
ויל"ע אם הה"נ בחיוב פקדון, דהיינו חזקת הטוען שאין אדם תובע אא"כ יש לו, אי אמרינן שלא אמר רבה יותר מהצורך לשיטתו. כי מה סברת אין אדם תובע כו'? י"ל ג"כ דין עזות לתבוע (אפילו בפקדון) ממי שלא נטל ממנו. וא"כ נ"מ בטוען ברי נגד שמא אולי ליכא עזות וליכא חזקה. ומ"מ לא הזכירו חז"ל לשון עזות בשם החזקה. או אולי י"ל חזקה אין אדם תובע ללא תועלת, שיכול הנתבע לדחותו בשבועה או בולא כלום, ולמה יעשה התובע כן לחינם. ואולי איכא נ"מ ג"כ להסבר זה.
ומ"מ נלע"ד שלרבה אליבא דרע"א א"צ שום סברא חדשה כלל. שכשם שיש לנתבע חזקה שלא יגזול, הה"נ בתובע שלא יתבע ויגזול מהשני אא"כ יש לו עליו. ואדרבה, צ"ל שזו הסברא, שלא להעדיף התובע על הנתבע הכל התורה כולה כמש"כ לעיל. אלא בכופר הכל דהלוואה ובכל התורה כולה, יש לתובע חזקה שלא יגזול וכן יש לנתבע והם שווים והמוציא עליו הראיה. ובמודה מקצת הלוואה או בכל פקדון איכא למימר אשתמוטי קמשתמיט ויש לתובע חזקה דליכא לנתבע לכן ישבע או ישלם. ונמצא לפ"ז שדין חיוב שבועה בכל פקדון שראה רבה בתורה היינו ממש סברת מ"ד מגו דחשיד, והכל תלויים זב"ז.
פרק ט' - שבועת היסת
שבועות מ: אמר ר"נ ומשביעין אותו שבועת היסת (פירש"י היסת לשון שומא ששמו חכמים עליו כו'). מאי טעמא? חזקה אין אדם תובע כו', אדרבה, חזקה אין אדם מעיז כו'. אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה, סבר עד דהוה לי ופרענא ליה, תדע דאמר ראב"א אמר ר"ח הכופר במלוה כו'. רב חביבא מתני אסיפא, מנה לי בידך, אמר לו הן, למחר אמר לו תנהו לי, נתתיו לך, פטור, ואמר ר"נ כו'. ומאן דמתני אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל התם דליכא דררא דממונא לא עכ"ל לענינינו.
ויל"ע לרש"י. ברישא למה הביא הגמ' סברות דאורייתא, שראה רבה אותם בתורה בפקדון ובכופר הכל דהלוואה כמש"כ, ומה ענין לשבועת היסת דרבנן.
ונ"ל שלרש"י כן שיעור הגמ' - וודאי רב נחמן מדרבנן קאמר, מ"מ כעין דאורייתא תיקנו. לזה שאל הגמ' מאי טעמא ר"ל איך להבין הדרבנן כעין הדאורייתא. ותירץ הגמ' ב' לשונות, שיש ב' הבנות בפטור דאורייתא דכופר הכל. לישנא קמא אליבא דרבה דס"ל חשיד אממונא חשיד אשבועתא, לפיכך איכא סברות שנזכרו הכא וכנ"ל שכולן דוקא לרבה. ופטור כופר הכל מטעם שאינו משמט וחשיד אממונא. לזה תירץ הגמ' שמ"מ אפשר שהוא משמט אפילו בכופר הכל אע"פ שלא תלינן הכי לגבי שבועה. והראיה מרב חסדא שלענין עדות וחזקת כשרותו ממש אה"נ תלינן הכי, ש"מ שהוא אפשר.
וכן פירש הרמב"ן אליבא דרש"י בב"מ ו• ז"ל פירוש (רש"י) מיגו דהעיז פניו לכפור לכפור הכל לאו לאשתמוטי קא עביד. ואיכא דק"ל הא אמרינן בשבועות כו' אשתמוטי קא משתמיט ליה. ולדברי המפרש (כרש"י) דכופר בכל פטור לפי שאין אדם מעיז פניו לכפור הכל, לר"נ בדריה תקון שבועת הסת מתוך שרבו עזי פנים ובעלי השמטות שנשמטין אפילו בכל. אלא שמעתון קשיא כו' ע"ש תירוצו מטעם אחר. ומ"מ פירש לרש"י שבאמת אשתמוטי והעזה סתירות זל"ז, אלא שבדור ר"נ נפחתה חזקה זו קצת ורבו עזי פנים ובעלי השמטות ביחד, כנ"ל. וכן מ' בריטב"א בשבועות ע"ש.
אבל לפי מה שכתבתי לעיל אליבא דר' יוחנן דס"ל דלא אמרינן מגו דחשיד, כל זה אין שייך וכל הסברות ליתא לדעתו. אלא לישנא בתרא דגמ' פשוט מאד לשיטתו ואין צריך לכל סברות דרישא. שטעם פטור דכופר הכל בתורה, בין בפקדון בין בהלוואה, הוא דליכא דררא דממונא שלא הודה והסברא פשוטה. א"כ תירץ הגמ' שלשיטתו תיקן ר"נ לא מטעם שרבו גזלנים וכ"ש משמטין. אדרבה, לדעתו לעולם היו גזלנים ולעולם אין חזקה שלא יגזול פועלת בב"ד. אלא שאין לב"ד כח להשביע אפילו ספק גזלן אם הוא מוחזק בממונא וכופר הכל, וליכא דררא דממונא ליתן כח לתובע. על זה תירץ הגמ' דר"נ כעין דאורייתא תיקן, ואם יש קצת דררא דממונא שהודה שהיה חייב מקודם, אע"פ שהוא כופר עכשיו ופטור מן הדין, מספיק לר"נ לתקן.
ונראה מזה שמה שהקשה הרמב"ן וש"פ בב"מ ו• שפירש"י סותר הגמ' דשבועת הדיינים, קשה רק לשיטתם. אבל לפי מה שפירשתי לרש"י בב"ק, הכל ניחא, שהקשה ר' יוחנן התם שפיר מלישנא בתרא דשבועות שהיא שיטתו, וידע שאפילו בר פלוגתיה לא סבירא ליה שיש משמטין בכופר הכל. ומ"מ יכול אידך לתרץ דאה"נ כן הוא מן הדין, מ"מ בדורות האחרונים רבו אנשים מכחישין חזקה זו לכן תיקן, כמו שכתב הרמב"ן.
ומ"מ יש לדייק בלשונות רש"י בהגמ' דשבועות, ולא עמדתי על פירושם שם בנכון וצ"ע.
פרק י' - ר"ח קמייתא
ב"מ ג• תני ר' חייא מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים, נותן לו נ' זוז, וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו כו' מאי שלא תהא כו' שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה כדרבה דאמר רבה מפני מה כו' עכ"ל.
ופירש"י מאי לא תהא כו' מהיכי תיתי לן למידק דתיסק אדעתין דתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים דאיצטריך לתנא למילף מק"ו דלא תהא הודאת פיו גדולה עכ"ל וסוף דברי רש"י על רבה כבר הבאתי בפ"א ובפ"ז.
ורבים תמהו עליו, שלשון למילף בדבריו משמע שזה ילפותא ממש מהק"ו ולא רק גילוי מילתא (כפירוש השיט"מ על תד"ה אבל העדאת עדים). ועוד שחוץ מעדיפות זה של פיו לא תיסק אדעתין כלל להכחיש ר' חייא, ולמה לא, הלא יש כל הפירכות. ג: ד•, וגם זה דלא כהתוס' הנ"ל ע"ש. והדיוק הראשון, שזה ילפותא ממש, הבינו הראשונים ברש"י והקשו עליו, וזה לשון הרמב"ן בכוליה בעי דלודי ליה פירש"י כו' וקשה דהא אסיקנא דמגו דחשיד כו' לא אמרינן וי"ל ס"ל כאביי כו' ודאמרינן אבל גבי עדים דליכא למימר הכי, לא שנאמר מיגו דחשיד אממונא כמו שפירש (רש"י) ז"ל דהא קשיא לדידיה דקאמרינן קמ"ל ק"ו דאע"ג דחשיד אממונא נשבע, אלמא לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי כו' כו' ועוד כתב וקשה לפירושו א"כ מאי קמ"ל ק"ו כו' ואי תימא קמ"ל דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא כו' מאי ק"ו, ועוד דק"ו להחמיר עליו ולא להקל כו' דכיון שהוא חשוד בדין הוא שיטול כנגדו בלא שבועה דבר תורה כו' ע"ש בדבריו שקצרתי ומ"מ זה תורף דבריו לגבי רש"י.
ומה שהקשה שא"כ הק"ו להחמיר ולא להקל, כבר הבאתי בפ"ו תירוץ רע"א בהסברו בשיטת מגו דחשיד ע"ש.
ונראה מדבריו שהבין שהק"ו לרש"י מלמד דלא אמרינן מגו דחשיד, אלא שהקשה עליו. א"כ נ"ל שיש ליישב לפי מש"כ לעיל, בין מה שהקשה הרמב"ן בין מה בהקשיתי לעיל. שר' חייא סובר דלא אמרינן מגו דחשיד. א"כ, לדעתו חיוב מודה במקצת מטעם דאיכא דררא דממונא וטענה חשובה, בין בפקדון בין בהלוואה, ופטור דכופר הכל מטעם דליכא דררא. לפ"ז לא תיסק אדעתין לחלק מהעדאת עדים שגם בעדים איכא דררא דממונא ומ"ש. וס"ל לר' חייא שאין הפירכות דלקמן מחלקין מידי לענין זה, ודררא דממונא איכא ודי בכך וא"צ ק"ו. אלא שיש מקום לשאול, אולי אמרינן חשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, וא"כ כל הבנת חיוב מודה במקצת היינו לפי רבה, לא מטעם דררא דממונא אלא שטענת התובע טובה מטענת הנתבע, שיכול התובע לומר שלא יגזול, והנתבע אולי משמט כמש"כ.
ובהעדאת עדים ליכא למימר הכי, שכפר הכל כמו שפירש"י וא"כ אינו משמט והטענות שוות. לכן, לרבה, פיו גדולה ממש מהעדאת עדים, שהחיוב שבועה גופה גדולה יותר, שפיו טענתו עדיפה משא"כ בהעדאת עדים שהן שוות. ועל זה בא הק"ו להכריע ביניהם ולומר דלא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא.
ואל תשיביני שעל זה הקשו הראשונים שא"א לק"ו לעשות כן וללמד סברא. לא כן הקשו, וקל וחומר מדה ולא סברא לבד, וכאילו איכא פסוק או ריבוי בתורה ללמד דבר דודאי לא מקשינן שיש סברא כנגד אלא הולכין לסברא אחרינא מחמת הפסוק. ולראיה, כל הראשונים שהקשו על רש"י למדו שהק"ו לימד סברות ע"ש דבריהם רק לא ניחא להו בסברתו של רש"י. ואדרבה, זה כל תכלית ק"ו להכריע בין סברות ולהכריח סברא אחרת ואם לאו ק"ו למה לי, לימא מה מצינו, וכמש"כ בגמ' שלא תהא פיו גדולה, מק"ו.
אלא נלע"ד שהראשונים הקשו לרש"י לשיטתם, שלא הבינו מ"ד חשיד אממונא חשיד אשבועתא כמותו. אלא לשון הרמב"ן שם אם חשוד הוא א"א למסור לו שבועה שאין מוסרין לחשוד עכ"ל וכן ברשב"א וריטב"א. ומשמע כמש"כ הריטב"א שם ה: ד"ה א"ר יוחנן כו' ונימא מגו כו' ולא נרמי עליה שבועה דהא איכא משום ולפני עיור עכ"ל או כדומה מחומרת השבועה וכו' וס"ל שחיוב שבועה ודאי איכא אלא שיש עיכוב שאיננו יכולים למסור לו דבר חמור כשבועה. לפיכך הקשו להם מאי ק"ו, ששני ענינים הם, ונהי שיש חיוב שבועה בהעדאת עדים, מה בכך, חיוב איכא ועיכוב איכא, ואינם סותרין, וא"כ אין ללמוד מהק"ו.
אבל לפי הנ"ל לרש"י ניחא, שהם ענין אחד ממש, ואין כאן עיכוב, אלא שלפי רבה ליכא חיוב שבועה שהטענות שוות ולר' יוחנן איכא חיוב, שפיר קמ"ל מהק"ו להכריע דאיכא חיוב ולא אמרינן מגו דחשיד.
וא"ת נמצא רבה דלא כר' חייא, מה בכך, כבר ידעינן דדין ר"ח מחלוקת תנאים ע"ש ה• שאבוה דר' אפטוריקי חולק עליו שיש פסוק שלא נאמר הק"ו. ועוד אפילו בלא פסוק אולי אפשר לחלוק על ר"ח, שבפשטות של הגמ' יש כמה צדדים שלא ללמוד הק"ו, כגון כת"ק דר"מ בענין קרבן וכסוגיא דכריתות לענין אשם, או אם מחשבינן פירכא דתורת הזמה. ואע"פ שבסוף דברי תוס' ד"ה אשם, לא משמע הכי, אולי אין זה ברור ואכמ"ל.
ובאמת, אם מחלוקת מ"ד חשיד ומ"ד לא אמרינן חשיד היא תלויה במחלוקת תנאים, נתיישבו כל קושיות הראשונים על רש"י התם בב"ק. שאם יש משניות שיש פטור כופר הכל בפקדון, אולי יש משניות או ברייתות אחרות דסברי כרבה ואין פטור, וצ"ע כעת.
פרק י"א מתוך שאינו יכול לישבע משלם
כבר כתבתי בפ"ו לרע"א שלמ"ד מגו דחשיד, כופר הכל ניצל מדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם ע"י חזקה שיש לו לעזרו שלא יגזול. ולכן הוצרך רש"י בב"ק לפרש קושטא בהדיה, שאם היינו חשדינן ליה בגזלן היה חייב לשלם. וק"ק לי שבגמ' ה• בההוא רעיא לא משמע הכי אלא שגזלן ג"כ פטור מן הדין רק שתקנו שהשני ישבע ויטול וכמו שכתב תוס' שם. (כנ"ל פשוטו של גמרא אבל ש"פ שם רמב"ן רשב"א ריטב"א ורא"ש לא הבינו כן ע"ש וסברו דאמרינן מתוך מן הדין).
ויש לי לחקור קצת. דודאי אליבא דרבה מסתברא לומר מתוך כמש"כ, שבאמת טענת התובע טובה יותר שלא יגזול, ובמודה מקצת אין לנתבע חזקה כנגדו, שמא משתמיט. וא"כ מן הדין הוה לב"ד ליתן לתובע ולפסוק כמותו גבי הנתבע. אלא אמרינן או ישבע או ישלם, שאם ישבע הנתבע אז ג"כ יש לו חזקה שלא ישבע לשקר ואז הם שווים עוד פעם והוא מוחזק. אבל בלא זה ודאי ה"ל לשלם.
אמנם לר' יוחנן אין ברור לי כ"כ. שלדעתו כפי הנ"ל טעם חיוב שבועת מודה במקצת לא מפני שיש לזה חזקה שאין לזה, אלא רק שיש לתובע דררא דממונא וקשר לממון, שהודה לו בחציו, משא"כ בכופר בכל. לכן משבעינן לנתבע אע"פ שהוא המוחזק, שיש כח מספיק ע"י הקשר של התובע לממון. אבל יל"ע אי אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, מהיכא תיתי לן שיש לו כח כ"כ להכריח תשלומין ממש.
ויש אריכות בראשונים הכא ובפ"ח ואחרות מתי אמרינן מתוך, אבל יש לי להציע שלרש"י הל"ל שמחלוקת אי איתא אי לאו, שבועות מז•, תלויה באי אמרינן מגו דחשיד, ואין לי ראיה לזה וצ"ע.
פרק י"ב - כח שבועה ותכליתה
תא חזי, דלמ"ד מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, צריכה השבועה לעשות הרבה יותר מלמ"ד לא אמרינן מגו. דלמ"ד מגו, קודם שבועת הנטען יש חזקה לצד הטוען וצריך הנטען לשלם ממש. וצריכה השבועה להשוותם, ע"י חזקה לצד הנטען שלא ישבע לשקר, וצ"ל חזקה וראיה ממש.
אבל למ"ד לא אמרינן מגו דחשיד, א"צ לכל זה, שאין חזקה לטוען, רק שיש לו דררא דממונא ועי"ז יכול הב"ד להשביע למוחזק. וא"צ לנטען המוחזק ליקח חזקה ע"י שבועתו, רק שכשם שיש לטוען טענה חשובה עם דררא דממונא, כך צריך הנטען להחשיב טענתו ולישבע עליו ודיו.
ואדרבה, אם יהיה שע"י שבועה יש חזקה לב"ד שלא ישבע לשקר, אז היה אפילו הטוען לישבע ועי"ז מכריח הנטען לישבע כנגדו אפילו בכופר הכל, וזה לא שמענו מעולם. אלא למ"ד לא אמרינן מגו, שפיר איכא גזלנים בב"ד וליכא חזקה שלא יגזול כמש"כ, ג"כ ליכא חזקה שלא ישבע לשקר, רק שע"י שבועתו נחשבה טענתו יותר. ולא אמר רש"י ה: דודאי אין גזלן או נחשד ישבע לשקר, רק אמר ששבועה חמורה יותר מגזולה. ומהניא קצת אולי יפרוש.
ונלע"ד שזה פירוש לשון חשיד אממונא חשיד אשבועתא, כלומר שלדעתו שבועה צ"ל חזקה וראיה, וזה שייך דוקא למי שלא יגזול, אז לא ישבע ג"כ. אבל מי שהוא חשוד, נפגם בשבועתו, ונהי דמהניא קצת, אינה עוד חזקה וראיה, ולא זו השבועה שחייבה התורה במודה במקצת.
ואידך ס"ל דלא אמרינן מגו כו' ר"ל נהי דנפגמה שבועת חשוד ואין עוד ודאי וחזקה, מ"מ א"צ כ"כ ראיה, אלא די להחשיב טענתו ועדיין אפשר אפילו לחשוד, ששבועה חמורה יותר מגזל, וזוהי שבועת מודה במקצת לדעתו, הרחקה בעלמא.
נמצא א"צ לומר שזו מחלוקת במציאות שלא ידעו חז"ל אם שבועה חמורה לאינשי אם לאו. אלא המחלוקת היא בעד היכן הכח שהתורה מחייבת משבועה.
ונ"ל שזה הסבר חילוק לשונות האמוראים לענין ב' אוחזין בטלית, שר' יוחנן דס"ל לא אמרינן מגו דחשיד אמר תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף כו' פי' הרחקה ולא בירור, ושאר האמוראים רב פפא ואביי לא אמרו הכי, דס"ל חשיד אממונא חשיד אשבועתא לשיטת רש"י ולכן צריכין בירור גמור וראיה, ובס"ד אחזור לזה.
ואודה על האמת ואזכיר דבר שהיה קצת קשה לי. אע"פ ששגור בפי של כל הראשונים שתכלית שבועה הכא היינו שעל ידה יפרוש הרמאי, בין מטעם גזל, בין מהשמטה, בין הוראת היתר, באמת כמעט לא מצאתי תכלית כזו בשבועות בתנ"ך. ואדרבה, אין רצון המשביע שיפרוש הנשבע ולא ישבע, אלא שישבע וייאמת דבריו. למשל כשהשביע יעקב אבינו את בנו יוסף שיוליך עצמותיו לארץ כנען, לא רצה שיוסף יפרוש משקר, אלא רצונו שיוסף יסכים וישבע ועי"ז ימסור נפשו לאמת דבריו ולקברו בא"י וכן היה.
לכן הייתי אומר שעיקר תכלית שבועה בב"ד גם כן לא שיפרש שקרן, אלא שישב הנשבע ויתבונן ויברר לעצמו, ואח"כ לב"ד ולבעל דינו, שלפי דעתו הוא אומר אמת לאמיתו. ועי"ז נתפייס דעתו של בעל דינו ושל בית דין, שהפסק פסק אמת.
ולפ"ז ניחא מה שלא הקשה מ"ד לא אמרינן מגו על מ"ד מגו דחשיד בדף ו• מכל שבועות הנוטלין, אע"פ שבהן ליכא למימר אשתמוטי קא משתמיט. וכמש"כ הפנ"י שם, שאע"פ דס"ל לחז"ל שהנוטל טוען אמת, מ"מ רצו שישבע להפיס דעתו של בעל דינו, ושפיר יכול צדיק לישבע להחזיק דבריו. ועיקר תכלית כל שבועת ב"ד להחזיק הפסק ולאמתו.
אבל למ"ד לא אמרינן מגו כל זה א"א מאחר שגזלנים נשבעין, וצריך הוא לחדש תכלית חדשה לשבועת ב"ד, להיות הרחקה.
חלק ב' - שנים אוחזין בטלית
פרק י"ג- פירוש הרשב"א בענין ודאי רמאי
ריש ב"מ במשנה ב' אוחזין בטלית ז"א אני מצאתיה וז"א כו' ז"א כולה שלי וז"א כו' זה ישבע כו' וזה ישבע כו' ויחלוקו כו' עכ"ל.
ג• ברשב"א ד"ה אפי' תימא ר' יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר דאיכא רמאי. ק"ל הא דאמרינן הכא דמתני' דוקא בדליכא רמאי, דהא מתני' סתמא קתני, ומשמע דלא שנא הכי ולא שנא הכי, כל ששניהם אוחזים בה יחלוקו. ועוד, דהא אמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהא כאו"א הולך ותוקף כו' ותוקף שלא כדין משמע וכמתכוון לגזול כו'. איכא למימר דלטעמיה דמקשה קא מוקי לה הכי כו' אבל לר' יוחנן דקא פריש מתני' כדי שלא יהא כאו"א כו' אפי' בדאיכא ודאי רמאי היא שנויה, ומשום דמתני' מילתא פסיקתא קתני דלעולם כל שתפוסין בה יחלוקו. ומתני' ודאי דלא כבן ננס. ולטעמיה דר' יוחנן נמי מתני' בין לר' יוסי בין לרבנן איתא, דשאני התם דקיימי ביד אחד הילכך לא יוציא מתחת ידו אלא בדבר מבורר, וכדאמרינן התם (ב"ב לד:) אי תפסינן לא מפקינן כו' עכ"ל. ובד"ה האי כו' דהאי מקשה סבר כו' דלר' יוסי כו' אבל היכא דליכא ודאי רמאי כרבנן ס"ל ומימר אמרינן מספקא דתרוויהו בהדדי אגבהוה וחולקין בשבועה, מן התקנה דחיישינן דלמא מורי ואמר כו' עכ"ל.
ומבואר דס"ל לרשב"א דאליבא דר' יוחנן ליכא שום חילוק בין איכא ודאי רמאי בין ליכא, בין לענין בן ננס בין לענין מנה שלישי, ורק למקשה דס"ל שפירוש מתני' מורי ואמר אפשר חילוק זה. וצ"ב, שלכאורה ר' יוחנן והמקשה פליגי על ענין אחר, על מי הוא הנחשד, גזלן או מורה היתר. אבל ענין אם החשד ודאי או ספק לכאורה דבר אחר ושייך לשניהם. ונהי שרצה לומר שלר' יוחנן המשנה סתמא קתני כצורתה בלא אוקימתא, למה מש"ה עשה הרשב"א מחלוקת וכל הגמרא דלא כהלכתא, ועוד ודאי אין זה מספיק לפרש כל דברי הרשב"א. אלא ס"ל באמת שהחילוק ליכא לר' יוחנן, וצ"ב.
פרק י"ד - שבועת שנים אוחזין
כבר כתבתי בפרק י"ב, שלמ"ד מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, תכלית שבועה היא לברר אמיתת הפסק. אבל למ"ד לא אמרינן מגו, אין השבועה יכולה לברר ולא לאמת לגמרי, אלא רק כהרחקה כנגד רשעים.
ונלע"ד שיש לחלק הכי ג"כ בשבועת שנים אוחזין בטלית, וכעין דאורייתא תקנו. שלמ"ד מגו דחשיד, במקום שתקנו חז"ל שבועה, היינו לברר שפסק שלהם נכון ושהב"ד נותן הממון למי שראוי לו, כמו בתכלית בשבועת התורה. ואם תקנו שבועה ובאיזה מצב אין השבועה יכולה לברר פסקם, עדיין הבירור מעכב, ולא יתנו הממון, אלא יהא מונח עד שיבא אליהו פי' עד שיבררו טענותיהם, ולא די בפחות.
אבל למ"ד לא אמרינן מגו, אין כל שבועה מבררת יפה מאחר שניתנה לגזלנים, ואינה אלא הרחקה בעלמא. לכן הה"נ הכא תקנו שבועה אפילו לגזלנים, ולא עיכבו חז"ל על בירור גמור.
וכן נ"ל פירוש הגמ' שם ג• ז"ל אא"ב רבנן התם דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דתרוויהו הוא אמרי רבנן פלגי בשבועה עכ"ל. ואינם שני ענינים אלא מקושרים, שמאחר שתקנו לברר ע"י שבועה, אמרי יהא מונח אם לא תועיל.
וע' גמ' ב: לימא מתני' דלא כסומכוס. ואלא מאי רבנן, הא אמרי הממע"ה. (פירש"י בעדים, ואי לא לא גבי מידי, והכא חולקין בשבועה) עכ"ל. פי' מאחר דרבנן חולקין אדסומכוס ולא ניחא להו בספק ובב' צדדים אלא רוצים החלטה ובירור, והכא ליכא בירור נכון בלא עדים, אין חולקין אלא מעכבין הממון עד בירור דהיינו יהא מונח, וכמו שכתבתי. אמנם התם לא מסיק הכי וא"צ בירור כ"כ.
ולפ"ז יש להבין דברי הרשב"א שהבאתי לעיל. שהוא ראה כל זה בגמרא, וידע שחילוק זה אי איכא ודאי רמאי אי ליכא שייך רק למקשה ולא לר' יוחנן. שהמקשן דס"ל חשיד אממונא חשיד אשבועתא, ושבועת המשנה משום חשש מורי ואמר, אז יש לחלק שאין ליתן שבועה בדאיכא ודאי רמאי. ואע"ג שהרמאי יכול להיות מורי ואמר ואפשר להשביעו, מ"מ אין זו תכלית שבועה להיות הרחקה. אלא עיקר התכלית אליביה היא לברר שהפסק פסק נכון. ובאיכא ודאי רמאי, שאין החלוקה יכולה להיות אמת, א"א לשבועה לעשות תכליתה, ואינם נשבעין. וס"ל שמאחר שרצו חז"ל בירור פסקם וליכא, מעכבין הפסק מחמת הבירור ואמרינן יהא מונח.
אבל לר' יוחנן, דס"ל דלא אמרינן מגו דחשיד, תכלית שבועה כהרחקה וודאי איכא אפילו בגזלנים ואפילו בוודאי רמאי, ואין לחלק במשנה. וכבר הצעתי שמש"ה אמר ר' יוחנן דינו בלשון הרחקה, שלא יהא כל אחד ואחד כו'.
ועתה ניחא המשך דברי הרשב"א לענין סומכוס דף ב: ד"ה אפילו תימא סומכוס כו' וי"ל דמאן דמקשה כו' לאו בתר אוקימתא דר"פ אקשי ליה. אלא ר"פ שקל וטרי במתני' לגרמיה כו' ומ"ד לימא כו' לגרמיה שקיל וטרי כו' ולאו דין בתר דין איתמרן כו'. ותדע לך, דהא בתר דפרקיה למתני' אליבא דבן ננס שאני מתני' דאיכא למימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה, תו לא הוה קשיא להו לימא מתני' דלא כר' יוסי דלא כרבנן, דהא לכלהו בהאי פירוקא כו' עכ"ל. וזה דלא כתוס' שם ד"ה לימא. אלא כל עיקר התירוץ, בין לבן ננס בן לרבנן דר' יוסי, היינו דליכא ודאי רמאי, שאז יכול שבועה להשיג תכליתה. ואע"ג דבן ננס ענין אחר מטעם הרחקת שבועת שוא, מ"מ אין צד לומר כבן ננס ולא יהא מונח, כשהשבועה מבררת הפסק לאמת.
פרק ט"ו - רש"י ורשב"א על ז"א אני ארגתיה
ב• רד"ה במקח וממכר קניתיה מיד פלוני, ודוקא מו"מ הוא דאמרינן יחלוקו בשבועה דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר, אבל ז"א אני ארגתיה וז"א אני ארגתיה לא יחלוקו דודאי חד מינייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו עכ"ל וע' רש"ש שהקשה עליו.
אבל זה לשון הרשב"א ד"ה אי תנא מציאה ה"א כו' פי' דלא אמרינן דחשיד אממונא ומגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, משום דמורי ואמר כו' אבל מו"מ ה"א לא נרמי שבועה עליה דליכא הוראה ומגו דחשיד כו' קמ"ל דאף במו"מ מורי ואמר כו' ואי תנא מו"מ ה"א מו"מ הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי ואמר וכו' אבל זה אומר אני ארגתיה וז"א אני ארגתיה דודאי איכא רמאי יהא מונח עד שיבא אליהו. זהו שיטתו של רש"י כו'
ומיהו תימה לי כו' מי הזקיקו לרש"י ז"ל לפרש דבאיכא ודאי רמאי יהא מונח כו' אדרבה הוה לן למימר יחלוקו בלא שבועה, וכדמשמע בפ' חזקת הבתים כו', ע"ש שאמר רש"י הכי משום סוגיא הכא דמנה שלישי ואיך יישב רש"י עם סוגיא דב"ב, ושיטת עצמו שחלק על רש"י שאין מסקנת רב פפא משום מגו דחשיד אממונא כו' אלא כר' יוחנן. והוא לא חלק על רש"י בהבנת סוגיות מנה שלישי דהכא, אלא דס"ל שהמסקנה התם כמ"ד מגו דחשיד ודלא כהלכתא ודלא כמאן ולכן א"צ יישוב עם פ' חזקת הבתים, משא"כ לרש"י שר"פ כמו המקשה במנה שלישי.
וריש דברי הרשב"א מובנים מאד ממה שכתבתי, שיש היקש בסברא בין ענין דליכא ודאי רמאי ובין מורי ואמר. ויכול הוא להתחיל דבריו במורה היתר ולסיים בודאי בודאי רמאי כאילו הם הפכים. וכן לא איכפת ליה לרש"י אם נקט אריגה או דבר אחר דאיכא ודאי רמאי אפילו כמו ז"א אני מצאתיה היום וז"א אני מצאתיה אתמול כתוס' דף ג• ד"ה א"נ, כל דאיכא ודאי רמאי שוה, וליכא למימר מורה היתר וליכא למרמי עלייהו שבועה, שאין השבועה יכולה לאמת הפסק.
וסוף דבריו משמעם שבמסקנה כל שאין לומר מורה היתר אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, וכמש"כ בה"א במציאה ובמחכ וממכר. ולכן א"א שבועה, וז"ש הוה לן למימר יחלוקו בלא שבועה, אע"פ דהוי מחיר טפי. ר"ל מאחר ששבועה אי אפשר, למה פנה רש"י לצד זה לומר יהא מונח, ופנה לצד שני לומר יחלוקו בלא שבועה וכראייתו מבבא בתרא. ומשמע דס"ל שאי-אפשרות השבועה היינו הטעם לומר יהא מונח אליבא דרב פפא, וכמו שכתבתי לעיל. שמאחר שתקנו חז"ל שבועה שהפסק נכון, הבירור מעכב. וקושיאת הרשב"א על רש"י שפשטות הסוגיא דב"ב הוא שאין בירור מעכב וכר' יוחנן.
ועי"ל שאפילו למקשה דס"ל מגו דחשיד, אפשר לומר שאם השבועה א"א, לא עיכבו החלוקה על הבירור, וכמו שעשה בן ננס כשלא רצה להשביע מטעם שלו. ואע"פ שמן הסתם מ"ד זה סובר מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמש"כ בפרק י"א, ולא וויתרו על הבירור, אולי שבועה דרבנן שאני. ומ"מ תירץ הרשב"א שראה זה המקשן (דהיינו ר"פ לרש"י) דינו במשנה דמנה שלישי, שעיכבו ולא וויתרו.
ואמנם ודאי אם לא חששו חז"ל לשום דבר ולא ראו מקום חשד, בי"ל ששניהם אומרים אמת, ואין מקום להורות היתר כגון כל דבר חוץ ממציאה ומו"מ, אדרבה יחלוקו בלא שבועה מאותו טעם דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. שכבר כתבתי בפרק ו' מחלק ראשון מרע"א דלמ"ד זה יש לכל אחד חזקת כשרות שלא יגזול ומספיקא אמרינן ששניהם אומרים אמת לדעתם וכמש"כ הרשב"א בסוף דבריו שהבאתי בפי"ג בד"ה האי. פי' אמרינן בדרך ודאי מחמת חזקת כשרותם שלא באו לגזול. וז"ש בגמ' דף ב: ה"א מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה כו' אבל מו"מ כו' אימא לא ע"ש פי' לא רמו שבועה עליה ופטור מכלום. והיינו ממש כגין כופר הכל בהלואה למ"ד זה, שהבאתי כמה פעמים בחלק הראשון שפירש"י בב"ק עליו דאי לאו דקושטא בהדיה כו' ע"ש שהארכתי.
אבל לר' יוחנן אין שבועה חזקה או דבר ברור מאחר שניתנה לגזלנים וכמש"כ, ולשיטתו לא הצריכו חז"ל דבר ברור במנה שלישי אלא מטעם אחר דאי תפסינן לא מפקינן כמש"כ הרשב"א אליביה, הבאתי דבריו בפי"ג, וס"ל כשיטתו בכל שבועה, ששבועה רק רצו להשביע להרחקה ואף לגזלנים.
פרק ט"ז - חנוני על פנקסו ושבועת הנוטלין
דף ג• בין לרבנן בין לר' יוסי התם גבי חנווני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל מ"ש דלא אמרינן כו' ויהא מונח כו' דהא ודאי איכא רמאי. אמרי התם היינו טעמא דאמר ליה חנווני לבעה"ב אנא שליחותא דידך קא עבידנא. מאי אית לי גבי שכיר. אע"ג דקא משתבע לי לא מהימן לי כו' ע"ש.
לפי מה שפירש הרשב"א שהבאתי בפי"ג, י"ל שקושיאת הגמ' היינו אליבא דר' יוחנן. שאמר הרשב"א שהוא חולק על כל שיטת הגמרא וס"ל שאין חילוק באיכא ודאי רמאי. ולכאורה הוא ג"כ מי שאמר לעיל אלא מאי רבנן, כיון כו', הא נמי כשאר דמי עכ"ל. פירוש, ס"ל שאין הדמיון נכון כלל כמש"כ הרשב"א אליביה, ומנה שלישי יש טעם מיוחד, לכן אין לומר שמשנתינו כזה יותר מזה. אבל הגמ' תירץ שם אליבא דמ"ד מורי ואמר וסמך על החילוק.
וע"ז יקשה ר' יוחנן עוד, איך לומר דמתניתין דוקא בדליכא ודאי רמאי אבל בדאיכא רמאי אמרינן יהא מונח, הלא בחנוני על פנקסו כ"ג איכא רמאי ואפ"ה דומיא ממש למתניתין ושניהם נוטלין בשבועה כבמתניתין. וזו ראיה ברורה לשיטתו במתני' סתמא קתני בכל מקום ואמרינן יחלוקו בשבועה, ולאו דוקא באוקימתא דמ"ד מגו דחשיד. ולזה תירץ הגמ', דהיינו מ"ד מגו דחשיד, דחנוני על פנקסו שאני שדין של זה מופרד מדין של זה ובעה"ב מחויב לכל אחד בפני עצמו. וכל אחד יכול לומר דלגבי דינו אין כאן ודאי רמאי. והוסיף הגמ' שאפילו אחר שנשבע האחר ליכא ודאי רמאי לגבי דינו של זה שאינו צריך לקבל שבועת האחר ע"ש.
והגמ' הקשה מת"ק דבן ננס ולא מבן ננס עצמו שגם הוא אמר יחלוקו. וודאי אפשר ליישב ומ"מ לפי הנ"ל ניחא טפי. שאם רצו חז"ל לוותר על בירור וכסומכוס מה טוב והיינו בן ננס. אבל לת"ק שלא וויתרו והצריכו שבועה יש להקשות, שמאחר דאיכא ודאי רמאי הל"ל יהא מונח שאין השבועות מבררות הפסק.
ועי"ז נלע"ד ליישב רש"י בדף ו•. התם אמר ר' יוחנן (בדף ה:) ששבועה זו תקנה כו' שלא יהא כאו"א הולך ותוקף כו' והקשה הגמ' עליו ונימא מגו דחשיד כו', ואין להבין מתניתין סתמא כר' יוחנן. ושקלו וטרו בהסבר פסוק מודה במקצת ומאמרים אחרים, ולעולם הוצרך מ"ד מגו דחשיד לומר אשתמוטי קמשתמיט ולר' יוחנן א"צ.
ובריש ו• הקשה הגמ' אליבא דר' יוחנן מדין שבועת היסת, ר"ל דהתם ליכא למימר אשתמוטי, וכבר הארכתי בה בחלק הראשון פ"ט מה הקשה ומה התירוץ לפירש"י, מגמ' דשבועת הדיינים.
ואחר כך הקשה הגמ' מדין חנוני על פנקסו, ששניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב. ונראה שיכול לפרש שזו אותה קושיא דלעיל, שגם בזה ליכא למימר אשתמוטי. אבל כבר הקשה על זה המהר"ם שיף והפנ"י, שא"כ למה לא הקשה הגמ' מכל שבועת הנוטלין, שבכולם לא שייך לומר אשתמוטי. וע' בפנ"י שתירץ שבשאר שבועת הנוטלין אשפר למ"ד מגו דחשיד לתרץ שאע"פ דקושטא קאמר בעיני חז"ל וא"צ שבועה (לדידי מטעם חזקה שלא יגזול כמש"כ) תקנו שבועה כדי להפיס דעתו של הנטען, לכן לא הקשה מהם, וע"ש דבריו.
אכן נלע"ד שפירוש הקושיא פשוט, שכבר הקשה ר' יוחנן אותה קושיא ממש בדף ג•, ואין ענין לקושיא קמא ואשתמוטי. אלא הקשה על המ"ד מגו דחשיד בהדיא, איך לומר שאין נכון לפרש מתניתין כוותי לענין גזלנים, מטעם מגו דחשיד. הלא יש משנה ערוכה דומה ממש, עם ודאי חשיד וודאי רמאי, והתם נמי אמרינן נשבעים ונוטלין. וכן נ"ל פירש"י שם ז"ל נימא מיגו, כיון דחד מינייהו ודאי חשיד אממונא עכ"ל. והראיה מהוודאות. ולא פירש מטעם דהתם ליכא למימר אשתמוטי.
ושפיר הקשה אליבא דר' יוחנן. ומ"מ בדף ג• התירוץ בצדו, שמחדש מ"ד מגו דחשיד שיכול כל אחד מהם להפריד דינו מהאחר ואפילו משבועתו, ולומר שהוא אינו חשוד, וכשאר שבועות הנוטלין כמש"כ הפנ"י. וכשם שתירוץ לקושיא קמא לא נמצא הכא אבל נמצא בפ' שבועת הדיינים, כם תירוץ לקושיא זו נמצא במקום אחר.