רמב“ם הלכות שבת ועירובין - איסורים מדרבנן ותיקוניהם
מיכאל ריטש
מיני איסור דרבנן
רש“י פירש ריש עירובין ד“ה מבוי כו‘ שרי לטלטולי ביה מן התורה בלי שום תיקון, ורבנן גזור עליה משום דאתי לאיחלופי ברשות הרבים, ושריוה בתקנתא דלחי או קורה, דליהוי היכירא, דלא ליתי למישרי רשות הרבים גמורה כו‘ עכ“ל. אבל הר“ר יהונתן פירש שם ז“ל א“נ כי היכי דלא ליתו לטלטולי מר“ה לתוכו, דכיון שנפרץ במילואו לרה“ר ושוה היא לרה“ר, אמרי דין רה“ר יש לו, לפיכך הצריכו לעשות היכרא לבני רה“ר ולבני רה“י שלא יטלטלו מזה לזה. ותקנו להניח קורה רחבה טפח על כותל המבוי להודיע ששתי רשויות הן עכ“ל. ואפילו להרר“י משמע שאין החשש שישכח איש בשעת מעשה בלי מחשבה ויטלטל לרה“ר, אלא ידע שהוא במבוי אלא יאמר דין רה“ר יש לו, כלומר יטעה במחשבה ובהבנה, ואח“כ יחטא. וע‘ בדף צה• רד“ה נפרצה לכרמלית ז“ל דאי נמי אתי לאפוקי לבר ־ לאו איסורא דאורייתא איכא עכ“ל. והנה פירש עם חשש של שעה. ויש לחלק התם דמיירי בשיטת ר‘ יהודה שאסור לשבת הבאה, לכן אין חשש טעות, ומ“מ כל שיש חשש דאורייתא עתה לא מקילינן, וצ“ע.
ואפילו למ“ד בגמרא שקורה ולחי משום מחיצה, אולי משמע ברש“י (מדפירש סתם במשנה) שעדיין היכירא הן, ר“ל הצריכו חז“ל מחיצה נוספת כדי להוסיף הבנה, כדי שידעו שאם אסור לטלטל במבוי עם ג‘ מחיצות, כ“ש ברה“ר. וע“ע תוס‘ ח: ד“ה מניח פו• ד“ה קורה.
מכל זה, באתי לשאול שאלה כללית: איזה מיני גזירות גזרו חז“ל להגן עלינו ממכשול, ואיזה תיקונים תקנו להתיר מה שאסרו? האם אפשר לסדר אותם?
להתחלת העיון חפשתי בדברי הרמב“ם מהלכות שבת ועירובין, ומצאתי מאות גזירות שם.
בהל‘ שבת פרק כא(א) התחיל הרמב“ם למנות איסורים מדרבנן, השייכים לשאר מלאכות חוץ מהוצאה, וז“ל (המספרים [1],[2] הם שלי) נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים [1] מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים אסורים [2] גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה כו‘. (ע‘ נושאי כלים למה הוצרך הרמב“ם להביא פסוק.)
ובפרק כד(א) סיים הרמב“ם דיני דרבנן אלו והתחיל איסורים אחרים וז“ל יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם [1] דומין למלאכה, ואינם [2] מביאין לידי מלאכה כו‘ עכ“ל. הנה האיסורים דרבנן קודם לזה הן גזירות, או ממין זה או ממין זה.
נלע“ד שאפילו מין הראשון, טעם האיסור ג“כ שיבא מהם לעשות מלאכה ומש“ה אסרו חז“ל. שבפ“א ה“ג כתב הרמב“ם ז“ל וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור כו‘ אבל אסור כו‘ ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה עכ“ל. וודאי פי‘ סייג כנגד מלאכה, דאלת“ה והדבר עצמו רע, לא ה“ל להזכיר שם הרחקה. וכן כשתעיין בהם שאביא לקמן, תמצא כמה מהם שהתחיל הרמב“ם שהם דומים למלאכה פלונית (א“נ שפשוט מהדין שהוא דומה), ואח“כ אמר שמא יבאו לעשות אותה מלאכה. ור“ל כרש“י על משנתינו, שבמשך הזמן יטעו במחשבה ויחליפו זו בזו ויחלשו באיסור עצמו, לכן חז“ל הלכו אחר מחשבות בני אדם ואסרו את הנראה כאיסור כאיסור עצמו.
וכן נ“ל מלשון הרמב“ם מהל‘ ממרים פ“ב ה“ט בא“ד אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה, ויאמרו: העוף מותר מפני שלא נתפרש כך, החיה (פי‘ וכן החיה) מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה ע"ש כל דבריו. והרי הסביר הסוג הראשון, וטעם החשש הוא שיבאו לעבור על איסור תורה.
[דרך אגב, בדבריו משמע שאפשר לאנשים לטעות עד שבאו לפשוטו של מקרא דוקא, דהיינו גדי בחלב אמו ממש, אבל בפשוטו של מקרא לא יטעו.]
ומש“ה נ“ל דהני שבסוג השני, גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה, לא לאפוקי הני דסוג הראשון, אלא ר“ל, אע“פ שאינן דומין למלאכה כלל (וא“כ ליכא חשש טעות), מ“מ שמא יבא עתה כו‘, שמעשה זה גורם מעשה אחר ממילא.
בפרק ט“ו הי“ז ובפכ“ב הי“ט איכא סוג שלישי של מראית העין, וכל צורת דבריו שם מוכחת שהוא ענין אחר.
וידעתי שיש מגדולי האחרונים שלא הבינו דברי הרמב“ם כמש“כ, אלא ס“ל שפירוש שני הסוגים הם [1] דבר שתיקנו חז“ל להיות דומה לעיקר האיסור, כאילו תיקנו מלאכה דרבנן. [2] ואחרים שהם רק איסורים בעלמא אבל לא תקנו שיהיו ממין הדין דאורייתא. וכגון צפנת פענח () דס“ל ששניות לעריות הרי הן מהמין השני, אע“פ שהן דומים לעריות והחשש ודאי חשש החלפה, שלא תיקנו שיהיו כעריות דרבנן אלא רק איסורא בעלמא. והראיה דליכא ממזרים מהן. והוא הביא סוגים שלו מהרמב“ם שהבאתי בפכ“א.
מ“מ הנלע“ד כתבתי, וממה שהבאתי מבואר שהסוג השני ברמב“ם הוא האיסורים שאינם דומין למלאכה כלל רק שעל ידיהם יש חשש, וסוג הראשון היינו הדומים. אבל חוץ מזה לא חילק הרמב“ם הכא.
אמנם, מודינא אנא שמצאתי מין דומיא לדבריהם בדברי רבינו, רק לא משני סוגים הללו. והן איזה אגודות הלכות שלא הזכיר הרמב“ם בהן סיבת הדין בכל פעם ופעם, אלא בראשונה הזכיר שם הגזירה ואח“כ רק ייחס לשם זה, כאילו בראו חז“ל שם חדש. ואלו הן: דיני רשויות דרבנן בפט“ז וי“ז (וכן הוא ברשויות דאורייתא עצמן בפי“ד ע“ש), דיני רפואה, דיני אהל עראי, דיני גזירת מרחץ, עיין בהם. ועוד ראש מכולם כמעט כל הלכות עירובין שלו, שהסביר טעם של דיני שֵם דיורין ברה“י בתחילת ההלכות (אביא דבריו לקמן) ואח“כ לא הסביר דבר, אע“פ שכל הדינים מגזירות שלמה המלך מתחילה ועד סוף. (וכן הוא בהלכות מוקצה בפכ“ד, אבל הן אינן מטעם גזירה שמא יבא למלאכה אלא ממין אחר, כמו שהסביר הרמב“ם לשיטתו שם.)
אבל בדיני שהייה וחזרה שמתחילין בפ“ג, אע“פ שלכאורה דילמא היינו אומרים שעשו חז“ל שהייה וחזרה קודם שבת להיות כמו מין דרבנן של בישול בשבת גופא (ומש“ה אסורים בדיעבד), מ“מ הזכיר הרמב“ם שמא יחתה בכל דין ודין. וכן בדיני שמא יטה הנר בפ“ה, ואחרים רבים. ולכאורה זה הוא החילוק שקראו חז“ל ”לא פלוג רבנן“. ר“ל לפעמים עשו גזירתם בדרך כללי בלי יוצא מן הכלל, אפילו במקום שאין טעם הגזירה פועל, והרי זה כאילו בראו חז“ל שם איסור חדש. אבל לפעמים לא רצו לאסור אותו מעשה מכל וכל ורצו להניח מקום ליוצאים מן הכלל, כשאין הטעם פועל. ואולי משום שא“א לאסור שהייה בשבת לגמרי ואנו אוכלין דברים קרים, וכן בנר שבת שלא להשתמש בה כלל, וכן כיו“ב. וצריך תלמוד.
עובדין דחול, שינוי לתיקון חשש
וע‘ ריש כלכלת השבת לתפארת ישראל, הקדמה למסכת שבת. שהוא הביא סוג שלישי שהם משום טירחא יתירתא. וברש“י ובתוס‘ איתא טירחא בהרבה מקומות, משא“כ ברמב“ם שלא הזכירה אלא בפכ“א לגבי האכלת בהמתו, וגם דוקא התם נזכרה בגמרא שבת בהדיא.
נמי איתא כעשרים פעמים ברש“י ותוס‘, איסורים אחרים בשם עובדין דחול. (וההיא לישנא באה מן הגמרא ביצה כח: ובכורות לב:, אבל בגמרא שבת לא נזכרה). ובכמה מהם איתא נמי בגמרא ”כדרך שהוא עושה בחול“ וכדומה. ונ“ל שאינן משום טירחא דוקא, אלא לכאורה הן דומין לדין עשות חפציך ועמיה, נמצאו בפכ“ד ברמב“ם.
אבל הרמב“ם עצמו לא הסביר אותם כן, וכמעט כל אלו הדינים שקראו רש“י ותוס‘ עובדין דחול, והזכיר הרמב“ם ג“כ שאסור לעשותם ”כדרך שעושה אותם בחול“, אח“כ נתן טעם לגזירה, שמא כו‘, ע‘ בסמוך. ור“ל אבל באיזה שינוי לא גזרו ומותר. ודבר זה נמצא בין לסוג ראשון בין לסוג שני, ע‘ לקמן.
מהלשון נ“ל שאין הפירוש שאם יעשה בדרך אחר, אין מקום לגזירה. שאין זה ענין אל ”כדרך שעושה בחול“ ולמה הזכיר. אלא צ“ל שע“י שעושה דבר משונה, לא יטעו ומש“ה מתוקן החשש.
בכמה מקומות הזכיר הרמב“ם לשון אחרת שאינה משמע שינוי, אלא שע“י כך וכך אין מקום לחשש, וזה מין אחר של תיקון.
ולכאורה מסתבר לחלק ולומר, ששינוי או תיקון בשביל הסוג השני אפשר להיות שאני משינוי או תיקון בשביל הסוג הראשון. שתיקון לסוג שני צ“ל תיקון עכשיו להזכיר האיש העושה. אבל תיקון לסוג הראשון די בהבנה לעתיד לבא. והעתקי כמה מהם שרציתי לעיין בהם לידע אם אפשר לעמוד על החילוקים, וכן יכול הקורא לעיין. אכן למעשה לא זכיתי למצוא כ“כ.
לשונות בדברי הרמב“ם
עתה אביא כמה מלשונותיו (ולא הבאתי כולם), יש מהם ממין [1], ויש ממין [2], כדי שיעיין הקורא ג“כ בהם. וציינתי דעתי הקלושה בכל אחד מהם, מאיזה מין הוא.
ולא זכיתי לעיין בדברי הרמב“ם בכל התורה כולה כדבעי ללימוד זה, רק בהלכות שבת ועירובין, וד‘ יעזרני חיל.
הל‘ שבת א(ג) וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור כו‘ אבל אסור כו‘ ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה. (והזכיר לשון זה של פטור כמו מאתים פעמים קודם פרק כ“ד. אבל מפרק כ“ד (דמיירי בעשות חפציך וכדומה) אף פעם לא הזכיר לשון פטור, וכן לא בכל הלכות עירובין.
ג(ג) גזירה [2] שמא יחתה בגחלים כו‘ (ד) בא“ד לפיכך אם גרף האש או שכסה אש הכירה באפר כו‘ מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל כו‘ [ואז ליכא שום חשש. אבל ע‘ תוס‘ וראשונים ריש פ‘ כירה על תכלית גריפה וקטימה שדעתם שהן נגד חיתוי לחוד, וע“ש אם הן הזכרה או משום הסח הדעת]. (ח) תבשיל חי שלא בשל כלל כו‘ מפני שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו בא לחתות בגחלים. (יז) אין נותנין צמר ליורה אלא א"כ היתה עקורה מעל האש שמא יחתה בגחלים, והוא שיהיה פיה טוח בטיט [2] שמא יגיס בה משחשיכה. (וע“ש שבת יח: פירש“י ז“ל מכוסה בכיסוי שלה, וטוחה בטיט סביב, דכולי האי לא טרח, ומידכר.)
יד(יא) שאיסור הכרמלית מדבריהם מפני [1] שהיא דומה לרה"ר שמא תתחלף ברה"ר, לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה כגון שהעביר קוץ בכרמלית כדי שלא יזוקו בו רבים הרי זה מותר כו‘. (אולי אין ר“ל משום תיקון החשש, אלא ר“ל מאחר שהאיסור רק מדרבן לא החמירו בה כולי האי.)
פרק טו - גזירות דרבנן על מלאכת הוצאה, וכולם גזירות [2] שמא... חוץ מאחד שאביא בסמוך. וכן פרק י“ט ופרק כ‘, גזירות על במה בהמה ואשה יוצאות.
טו(יג) ולא התירו מחיצה תלויה אלא במים בלבד, שאיסור טלטול במים מדבריהם (ע“ש בגמרא דדילמא פירוש [1] שיש עירוב מים מצד השני, או דילמא משום [2] שמא ילך הדלי לצד השני), והקלו במחיצה שאינה אלא כדי לעשות הכר (ויל“ע אם אותו היכר מהני לחשש [1] או [2]).
(טז) חצר כו‘ אין שופכין בתוכה מים כו‘ מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה, לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתים כו‘ כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה, וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ [1] כדי שלא תראה העוקה הזאת מרה"ר כו‘ (יז) בד"א בימות הגשמים כו‘ [3] ולא יבאו הרואים לומר שזה משתמש והמים יוצאים מכחו לרה"ר כו‘ (נראה ענין של מראת העין. אבל רש“י פי‘ שלא יאמרו - ואתי למעבד בימות החמה, אי נמי [2] אתי למימר שרי לזרוק בהדיא לרשות הרבים כו‘ עכ“ל.
וז“ל ר‘ יונתן שם (לגבי ענין אחר), אע“פ שנתמלאה מים מע“ש שופכין לתוכה מים בשבת כו‘ דכיון שתקנו לו חכמים זכר לשבת [2] שלא ישכח וישליכם הוא בעצמו לרה“ר תו לא גזרינן כו‘ ע“ש.)
פרק טז - גזירה דרבנן של קרפף, ולא הזכיר שום סיבה לאיסור בכל הפרק, רק אמר בתחילה שאסרו לטלטל בה ואח“כ אמר כל הדינים מתי הוא ככרמלית ומתי לא. (ורש“י פירש עירובין סז: שאסרו קרפף [1] שמא תתחלף ברה“ר.)
פרק יז - גזירה דרבנן להצריך תיקון למבוי או חצר, וגם כאן לא הזכיר שום סיבה בכל הפרק, רק באיזה תיקון מהני ובאיזה לא.
כא(יא) לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול, שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול [2] שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור.
(יב) הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים [1] שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים.
(יד) מולל בשנוי כדי [1] שלא יראה כדש.
(יז) לא בקנון ולא בתמחוי [1] גזרה שמא ינפה בנפה ובכברה.
לא יעשה גומה בסודר שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול [1] ויבא לשמר במשמרת, וכן אסור לתלות את המשמרת כדרך שהוא עושה בחול [2] שמא יבא לשמר. (וע“ש לשון רש“י שלא יעשה גומא מן הסודר בפי הכלי כי עובדא דחול אי נמי אתי לידי סחיטה עכ“ל, ומבואר דס“ל דעובדא דחול הוא ענין אחר כמש“כ לעיל.)
(כ) אסור לבריא להתרפאות בשבת [2] גזרה שמא ישחוק סממנין. - ואח“כ הזכיר כמה דינים בלא טעמים חוץ ממה שהם נקראים רפואה.
(לג) אין מגבלין קמח קלי הרבה [1] שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי, ומותר לגבל את הקלי מעט מעט, אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה שהרי היא כחול והיא הנקראת שתית מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת, והוא שיהיה רך אבל קשה אסור מפני [1] שנראה כלש. וצריך לשנות (רמ“א או“ח שכ“א ס“ק י“ד - קאי ארך אבל קשה אסור מ“מ), כיצד נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ.
(לד) המורסן כו‘ אין גובלין אותו [1] שמא יבוא לגבול העפר כו‘ ונותנין מים על גבי מורסן ומוליך בו התרווד שתי וערב, אבל אינו ממרס בידו [1] שלא יראה כלש.
(לה) אין מאכילין בהמה כו‘ כדרך שהוא מאכיל בחול [2] שמא יבוא לידי כתישה כו‘ או לישה כו‘, כיצד לא יאכיל הגמל בשבת מאכל ג‘ או ד‘ ימים ולא ירביץ עגל כו‘ ויפתח פיו ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת כו‘ אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד כו‘ במקום שיכולה להחזיר כו‘ ואין צריך לומר שיתן לפניהן והן אוכלין.
כב(א) רדיית הפת אע"פ שאינה מלאכה אסרו אותה חכמים [2?] שמא יבוא לאפות כו‘ כשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות.
(ב) מפני מה אסרו חכמים ליכנס במרחץ בשבת, מפני [2] הבלנין כו‘ - ואח“כ הזכיר כמה גזירות בשם זה בלא טעם נוסף אלא במה שהם רחיצה בחמין.
(ט) מותר להחם בחמה, אע"פ [1] שאסור להחם בתולדות חמה, שאינו בא לטעות מחמה לאור.
(י) מערב אדם מים ומלח ושמן כו‘ אבל הרבה אסור מפני [1] שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל.
וכן לא יעשה מי מלח עזין כו‘ מפני [1] שנראה כעושה מוריס.
ומותר למלוח ביצה אבל צנון וכיו"ב אסור מפני [1] שנראה ככובש כו‘ והכובש אסור מפני [1] שהוא כמבשל.
(טז) נשברה לו חבית כו‘ ובלבד שלא יספוג ביין או יטפח בשמן שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול [2] שמא יבוא לידי סחיטה (וגם הכא פירש“י ואסרוה משום עובדין דחול).
וכיצד מציל ממנה מביא כלי, ולא יביא כלי אחר כו‘ גזירה [2] שמא יביא כלי דרך רשות הרבים כו‘ נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר כו‘ ואם הערים בדבר זה מותר.
(יז) טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ואינו מכסכסו מבחוץ [2?] גזירה שמא יכבס, ומותר לגרדו בצפורן ואינו חושש [2] שמא ילבנו.
(יט) מי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה כו‘ ובמפה הקשה כו‘ אבל לא במפה שמקנחין בה את הידים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול [2] ויבוא לכבס.
(כ) מי שנשרו כליו במים כו‘ ואסור לו לשטחן ואפילו בתוך ביתו גזירה [3] שמא יאמר הרואה הרי זה כבס כו‘ , וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור.
(כב) אסור לתקן בית יד של בגדים ולשברם שברים שברים כדרך שמתקנין בחול הבגדים [2?] כשמכבסין אותן, וכן אין מקפלים כו‘ כדרך שעושין בחול כו‘ [2?] כשיכבסו אותן, ואם לא היה לו כלי אחר להחליפו מותר כו‘ כדי שיתנאה בו בשבת כו‘.
(כז) אין עושין אהל עראי כו‘ ולא סותרין כו‘ גזירה [1] שמא יעשה או יסתור אהל קבוע כו‘ ומותר להוסיף על אהל עראי בשבת. - ואח“כ הזכיר כמה דינים בשם אהל עראי בלא טעם נוסף חוץ מזה.
פכ“ג - כל הפרק [2] שמא יתקן כלי, או [1] נראה כמתקן כלי.
(ה) אין שטין על פני המים גזירה [2] שמא יתקן חבית של שייטין, בריכה שבחצר מותר כו‘ שאינו בא לעשות חבית של שייטין והוא שיהיה לה שפה מוקפת שלא יעקר ממנה המים, כדי שיהיה היכר והפרש בינה ובין הים.
הל‘ עירובין א(ד) ומפני מה תיקן שלמה דבר זה, כדי [1] שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושוקיה ולהכניס מהם לחצרות, כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס מן השדה למדינה, ויחשבו שהשוקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות וכמדברות, ויאמרו שהחצרות בלבד הן רשות היחיד, וידמו שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים (פירוש, לא יבינו היטיב שבדין יש הבדל חזק בין כל רה“י ובין כל רה“ר וכרמלית, אלא ידמו שכולם מדרגות מדרגות קרובות זל“ז, משל יחיד לגמרי עד של רבים לגמרי). (ה) לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו, וישאר ממנה מקום ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים, שנחשוב אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו הוא רשות לרבים כו‘ ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שוה בו כו‘ עד שיערבו כולן כו‘ (ו) כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו, אלא כשם שיד כולנו שוה במקום זה שנשאר לכולנו, כך יד כולנו שוה בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו והרי אנו כולנו רשות אחת, ובמעשה הזה לא יבאו לטעות עכ“ל.
(יט) המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות [1] כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי. לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירין בפת. (וע“ש ה(יג)).
ב(ט) ואם היו שני ישראלים או יתר וגוי שכן עמהן הרי זה אוסר עליהם, ודבר זה גזירה כדי שלא ישכינו גוי עמהן ([2] שקורבה מביאה לידי לימוד ממעשיו ולחתנות ממילא, או דילמא [1] שקורבה מביאה לשכוח ההבדל בין ישראל וביניהם וזה מביאה לידי תקלות אלו, ודומה לזה איתא בכמה גזירות במס‘ ע“ז) שלא ילמדו ממעשיו, ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד, מפני שאינו דבר מצוי, שהרי יפחד שמא יתיחד עמו ויהרגנו כו‘.
ה(כ) אבל אם היתה של רבים כו‘ אין מערבין את כולה אלא מניחין ממנה מקום אחד כו‘ ומשתתפין השאר כו‘ (כא) ודבר זה משום הכר הוא [1] כדי שידעו שהעירוב התיר להן לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהן אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן.
(ואע“פ שכל הלכות עירובי חצירות הן מדרבן ומגזירה כמו שהבאתי, כולן בנויות על גזירה אחת או שתים, ושאר הדינים הם תוצאות ממילא מאלו וכמש“כ לעיל. וכן עירובי תחומין שהם מפרק ו‘ התם ואילך, לא מצאתי שום גזירה, חוץ ממה שכבר אמר הרמב“ם כז(א) מהל‘ שבת, ז“ל ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא [1] עד אלפים אמה עכ“ל, וכל שאר הדינים הם תוצאות ממילא. ואיני יודע אם אפשר שכמה מהן פועלות אפילו על דיני דאורייתא של תחומין.)
----------------------------------------------------------
אין אלו כל הגזירות כלל, רק העתקתי אלו שנראה לי שיש בהם לעיין. וסוף סוף חוששני לי מדילוג.
לא זכיתי למצוא מזה הלימוד הרבה יסודות או מסקנות. מ“מ אולי יש לקורא התעוררות מזה בשעת לימודו בפרטים שהזכרתי.