אז יש לנו מעגל:

• SEE = פרדיגמה (ביוונית - תבנית). אנחנו משתמשים בה לתיאור של תפיסת עולם, הדרך בה אני רואה את הדברים, המשקפיים שלי על המציאות. אם המשקפיים רואות משהו - ההתנהגות שלי תהיה בהתאם

• DO = ההתנהגות בפועל. מה שעשיתי. יש אפשרות גם לחקור את - איך הרגשתי.

• GET = התוצאות שקבלתי

איך זה עובד? - מעגל הנצחת המציאות

1. SEE:

   1. אנחנו בוניםות פרדיגמות על החיים ויש לנו נטיה לשמור עליהן כל עוד אין מידע / לחץ חיצוני כבד לשנות אותן. למשל – המגיפה הזו זה עניין סיני פנימי, המגיפה הזו בטח תיגמר מהר. איך הרגשנו כל פעם שהקורונה שברה לנו את הפרדיגמה? התחושה לרוב לא נעימה לנו ולכן צריך לקרות משהו מאוד חריג כדי שאנחנו נשנה פרדיגמה 

   2. שיחה שהייתה לי ממש היום עם עמיתה - יש לה כאבי ראש וגב כבר תקופה והיא חוששת שהיא צריכה בדיקה. שאלתי שאלת תם - איך נראית עמדת העבודה שלך בבית? התשובה - אין לי ממש, אני עובדת על המחשב הנייד, כפופה כל היום וזה לא נוח לי. ייתכן שאנחנו בשלב הזה אומרים לעצמנו - טוב ברור שישיבה של שעות בבית ללא עמדת עבודה נוחה תייצר את הכאבים. לא צריך בדיקה - צריך עמדת עבודה נוחה וכסא נוח. אבל - השאלה היותר מעניינת היא - מה התהליך החשיבתי שעובר לה בראש שמייצר את המסקנה שוב ושוב להישאר עם אותה סביבת עבודה למרות הסימנים המחשידים שהיא פוגעת בעצמה. זה כוחן של פרדיגמות. הן נסתרות מהעין ומנחות את ההתנהגות שלנו כל הזמן. ייתכן שאחרי שהיא תלך לרופא ותקבל חוות דעת מקצועית - יהיה לחץ חיצוני לשינוי. אולי רק כאשר המצב הגופני יגיע לרמה מספיק גרועה (יש לי עמיתה אחרת שפרצה דיסק בגב מאותה סיבה ולמדה לקח חשוב וכואב מאוד על חוסרן של עמדות עבודה טובות בבית)

   3. עוד כמה דוגמאות - "אני צעיר ואני יכול להזניח את עצמי קצת ... ", "אני לא יכולה לדבר על תחום שאני לא מבינה בו", "אין לי השכלה מתאימה כדי להתקדם, רק עם השכלה אתה יכול להתקדם כאן", "הם לא משתפים פעולה בד"כ", "אני יודע שאני עמוס אבל הזמן יעשה את שלו ..." כל אלו פרדיגמות שבנויות על ניסיון העבר והמסקנות שלנו לגביו. ברגע שפרדיגמה נוצרת, אנחנו נפעיל מנגנונים שונים על מנת להוכיח לעצמנו שהיא אכן נכונה כי אם יש משהו שאנחנו לא אוהביםות לעשות - זה לשנות תפיסות. 

   4. הסבר נוסף שלקחתי ממצגת של נועה: פרדיגמה – תבנית תפיסתית שיושבת לנו בראש, הדרך שבה (העדשה שדרכה) אנו ״רואים״ את העולם. 

   5. כדי לפשט את הדברים, אפשר להתייחס לפרדיגמות כמפות. נניח ורציתם לבקר במרכז רומא, סביר שמפה של העיר תעזור. אבל, נניח שקיבלתם מפה לא נכונה ובשל טעות דפוס, המפה המסומנת כמפה של מרכז רומא היא בעצם של מרכז מילנו. כמובן שזה יוביל לתסכול וחוסר אפקטיביות הנובעים מחוסר יכולת להגיע לאן שרוצים. במצב כזה, אפשר לעבוד על שינוי התנהגות – להשתדל יותר, להיות יותר חרוצים. אבל מאמצים אלו כנראה לא יעזרו ולא יביאו אתכם אך המקום הנכון. אפשר לעבוד על שינוי עמדות. אפשר לחשוב חשיבה חיובית יותר. עדיין לא תגיעו למקום הנכון, אבל אולי לא יהיה לכם איכפת. תהיה לכם גישה חיובית כ"כ שתהיו מרוצים בכל מקום. בסופו של דבר, אין קשר בין הבעיה היסודית לבין התנהגותכם או עמדתכם. הבעיה היא שיש לכם את המפה הלא נכונה. לכל אחד מאיתנו יש הרבה מפות בראש. אנו מפרשים כל מה שאנו חווים באמצעות המפות המנטליות האלו. לעיתים רחוקות בלבד אנו מטילים ספק במידת הדיוק של המפות ולרוב אנו בכלל לא מודעים לקיומן. 

2. DO - התנהגות – נגזרת מהפרדיגמה שלנו:

   1. "אני צעיר ואני יכול להזניח את עצמי קצת ... " = אוכל יותר, מנשנש, לא עושה כושר, קצת אלכוהול בקטנה או אולי עישון

   2. "אני לא יכולה לדבר על תחום שאני לא מבינה בו" = אם יש ישיבה בה מדברים על תחום בו אני לא מבינה = אני לרוב לא אומרת את דעתי

   3. "הם לא משתפים פעולה בד"כ" = אם צריך לעשות איתם משהו יחד – אני מעדיף לעשות אותו לבד

   4. "אני יודע שאני עמוס אבל הזמן יעשה את שלו / הזמן ירפא..." = אני לא משקיע בתשתיות של ניהול עצמי או ניהול זמן - כי זו לא אחריותי - זו אחריותו של הזמן לרפא

3. GET – התוצאות שאני מקבל לאור ההתנהגות שלי והמסקנות שאני מסיק לגבי הפרדיגמות שלי:

   1. "אני צעיר ואני יכול להזניח את עצמי קצת ... " = אוכל יותר, מנשנש, לא עושה כושר, קצת אלכוהול בקטנה.... = משקל עודף, עייפות – עושה בדיקת דם מקבל תוצאות סבירות / משחק עם החברה כדורסל ומסתדר בסה"כ / האישה מקטרת קצת. בסופו של היום אין משבר, אני בסה"כ בסדר = "אני באמת צעיר ואני יכול להזניח את עצמי קצת ..." 

   2. "אני לא יכולה לדבר על תחום שאני לא מבינה בו" = אם יש ישיבה בה מדברים על תחום בו אני לא מבינה = אני לרוב לא אומרת את דעתי = לא מקשיבים לי גם כאשר יש לי מה להגיד, אני נחשבת לצללית, לא אסרטיבית, לא משתפים אותי, לא מכניסים אותי ללופ = "אני באמת לא מבינה ולכן לא צריכה לדבר על תחום שאני לא מבינה בו"

   3. "הם לא משתפים פעולה? בד"כ" = אם צריך לעשות איתם משהו יחד – אני מעדיף לעשות אותו לבד = אני עושה לבד, לא ממש משתף וחושף או רותם אותם והפלא ופלא - כשאני כבר מגיע ומנסה - הם לא משתפים פעולה = "הם לא משתפים פעולה בד"כ"

   4. "אני יודע שאני עמוס אבל הזמן יעשה את שלו / הזמן ירפא..." = אני לא משקיע בתשתיות של ניהול עצמי או ניהול זמן - כי זו לא אחריותי - זו אחריותו של הזמן לרפא = העומס נשאר, אני איכשהו שורד ומצליח. אני ממשיך לספר לעצמי שזה רק עניין של זמן - ולא ממש לוקח אחריות על שינוי המציאות. אם אני צריך לרפא ולא הזמן - זה צעד גדול של לקיחת אחריות ואני עשוי/ה לנסות להתחק ממנו כל עוד אפשר

אנחנו חושבים שקשרים חברתיים חשובים בעבודה = יוצרים קשרים כל הזמן בפינות קפה ובמסדרון, יש חברים ברשתות ... = אני שומע על משרות חדשות, אנשים באים אלי להתייעץ, אני חשוף להזדמנויות = אני אומר לעצמי בסוף – וואלה באמת הכל קשרים. עכשיו הפוך – אי אפשר להתקדם בחברה הזאת = אני לא מתאמץ, לא משקיע (חבל) ספון בתפקידי לא מנצל הזדמנויות = בסוף אני לא מקבל קידום ואומר לעצמי – וואלה באמת אי אפשר להתקדם בחברה הזאת. נכון נשמע קצת אכזרי? זהו הטבע שלנו, אבל יש תקווה - יש אפשרות לשנות פרדיגמות. 

הרעיון שחשוב לזכור הוא שהנטייה שלנו היא לשמר מציאות ולא לשנות אותה. בכל מצב שנראה לנו מוזר, יש מישהו/הי אחר/ת שהפרדיגמה שלו אומר לו/ה - תשאיר/י את זה ככה. קצת כמו שילדיםות קטנות נצמדיםות למסך הטלביזיה לפעמים ורואיםות הכל ממש גדול - זה מקיף את כל שדה הראייה שלהםן. ככה אנחנו כמבוגריםות עוטפים את עצמנו ב"סרט" שאנחנו החלטנו לראות ולא קמים מהכסא ויוצאים מהקולנוע. 

איך עובדים עם המודל?

קצת קצרה היריעה כאן כדי ללמד איך עובדים עם פרדיגמות אבל בואו ננסה לתת את הבסיס. אפשרות נוספת היא כמובן לקרוא את 7 ההרגלים שמכיל קצת הסברים פה ושם או את - לאהוב את מה שיש של ביירון קייטי  שגם עוסק בבחינת פרדיגמות שמכשילות אותנו או מונעות התקדמות וחיים מאושרים. יש גם עמותה ישראלית לענייני ביירון קייטי שאני לא מכיר - אבל יש להם אתר אולי שווה לבחון אותו.

לענייננו. בד"כ בדילמה ניהולית / ניתוח מצב ניהולי, אנחנו למדים על תוצאות או התנהגות. כלומר מה שמתואר לנו הוא בדרך כלל ברמת התנהגות ותוצאות. "אני רוצה לקדם אותו שייחשף יותר וייתן יותר מהידע שלו לצוות, אני מדבר אתו ומנסה לשכנע אותו", "אני רואה שהיא פחות עם מוטיבציה ולא ממש מתרוממת ונותנת כתף בפרויקטים החשובים, יש גם איחורים קבועים לישיבות". מה הפרדיגמה שמובילה את ההתנהגות הזו? זו השאלה החשובה לנו כמנהליםות. כמובן שיש כאן דיאלוג בין הפרדיגות שלי לאלו של העובד/ת. למה זה חשוב לי? למה זה מכתיב את ההתנהלות שלי כמנהל? מה קורה בצד השני? מה מניע את ההתנהלות של הצד השני? וכדומה. 

דוגמא נוספת – "הוא לא מאציל סמכויות נכון והאנשים שלו לא מועמסים נכון. יש כאלה עם עומס מטורף וכאלה שאין להם מה לעשות" – מה זה? מעניין ... יש פה אולי הכל:

• יש כאלה עם עומס מטורף וכאלה שאין להם מה לעשות - תוצאה? = ומה זה עושה ולאן זה מוביל? וכמובן - איך זה משפיע הלאה ומחזק את המציאות הקיימת? 

• הוא לא מאציל סמכויות נכון = התנהגות? אולי גם חבויה פה פרדיגמה שלי שזו הסיבה לתוצאה? אני חושב שההתנהגות שלו מביאה לתוצאה של חלוקת עומס לא נכונה. הפרדיגמה שלי היא – האצלת סמכויות נכונה = חלוקת עומס נכונה?

 בכל אופן כאשר אנחנו מנסים לחקור פרדיגמה מאחורי מלל של התנגות ותוצאות השיחה הפשוטה ביותר שמצאתי היא פשוט לצייר את הציור הזה:

ולהתחיל לנתח את הצדדים. זה שרטוט פשוט שעוזר מאוד לנשות רגע להפריד בין החלקים של התהליך. העבודה כן דורשת לבוא ממקום לא שיפוטי ועם סבלנות - לשאול שאלות פתוחות - מה מוביל למה? למה הייתה את הבחירה הזו? איזה עוד אפשרויות היו? וכדומה. לנסות בעבודה משותפת להגיע לחקר האמת הפרדיגמטית. 

עוד הערה חשובה - אמרנו שלרוב אנחנו ממשיכיםות עם אותה פרדיגמות. לכן בניתוח חשוב לנו מאוד לברר - איך ולמה אנחנו משמרים את הפרדיגמה? מה אנחנו מרוויחיםות ממנה? למה אנחנו פועליםות לשמר אותה? מה הערך שלה עבורינו? וכדומה 

דוגמא אחרונה לניתוח - דיאלוג שהיה לי עם מנהל: 

מנהל – הינה דילמה. נכנס למעבדה פלוני וצועק על הטכנאים שיש לו בעיה דחופה ואי אפשר ככה והוא צריך עזרה דחוף כי אחרת העולם מתמוטט

אני – העולם מתמוטט? הוא השתמש בביטוי הזה?

מנהל – לא זה אני אומר לך

אני – מה הפרדיגמה שלך אם אתה משתמש בביטוי הזה?

מנהל – עוד פעם אתה עם הפרדיגמות שלך?

אני – שאלתי על שלך דווקא

מנהל – הבעיה שלו לא באמת חשובה. הוא כל פעם בא וצועק כאילו שהעולם מתמוטט ובסוף מסתבר שזה משהו דיי זניח

אני – למה הוא בוחר בהתנהגות הזו?

מנהל – כי הוא כזה. זה האופי שלו (=פרדיגמה)

אני -  (חוזר לנתח את המקרה) – מה עשית אז?

מנהל – לקחתי אותו החוצה למסדרון כדי שירד הרעש. שאלתי אותו מה הבעיה והלכתי אתו למשרד לבדוק יחד מה הבעיה. כמובן גילינו שזה היה סתאם

אני – ואז מה עשית?

מנהל – חזרתי לעבודה ואמרתי לצוות שלא ישימו לב עליו

אני – איזה עוד סיבות (פרדיגמות) יש לו לצעוק?

מנהל – לא יודע

אני – אתה

מנהל – אני? ההיפך אני נטרלתי אותו

אני – הוא צעק ואז קיבל שירות אישי = מה הוא יעשה בפעם הבאה שהוא צריך שירות? (בשלב הזה מציירים שלושה עיגולים במעגל ורושמים בתוכם את הדברים לפי see do get ) 

מנהל - לא יודע .... הוא לא יבוא יותר ויצעק

אני – שוב – אם אתה למשל צועק ומקבל שירות אישי, מה תעשה בפעם הבאה?

מנהל - אצעק יותר חזק?

אני – כמובן. אתה בהתנהגות שלך חזקת אצלו את הפרדיגמה שמי שצועק מקבל שירות מהר יותר. מה צריך לשנות כדי שההתנהגות שלו תשתנה בפעם הבאה?

מנהל – לשנות לו את הפרדיגמה, אבל איך? לא נראה לי שאפשר

אני – אם כך, התשובה הנכונה היא שצריך לשנות לך את הפרדיגמה שכן אפשר