רדמס
אאידה
שניהם
לצאת לים ולהפליג לאופק
אל עבר עולמות בתוליים
מראות קסומים המאיצים כל דופק
הלב נוצר כל רגע לשנים
(אתה מדבר עכשיו על נוביה?!)
(אכן, גם נוביה).
לו להפליג יכולתי אל השקט
לגעת שוב בנוף הולדתי
ברוח המדבר המאובקת
בחופש שם נשב שם, בביתי
(אז אקח אותך ונפליג. דרומה. תוכלי להדריך אותי?
(תרשה לי לחתור?)
(תעלי אותנו על שירטון?)
(כן, בכל הזדמנות אני ארד מהסירה שלי, אפטר מהסנדלים שלי וארוץ! שם אף אחד לא ירדה עליי ולהתנהג כמו... להתנהג)
רק שם חופשי מקשר ומכתר
רק שם קצווי שמיים הם הגבול
הגיעה עת ללכת מן העדר
מחר חדש יתיר עולם כבול
אבל למה שאפנה
לגבר לא מוכר
אישה זרה שאין סיבה שלא אשכח מחר
מסע שבחלום רמקנו וכשנקיץ ימות
אז למה רק איתך חלום מרגיש כמו מציאות?
(זה חסר טעם. כנראה אף פעם לא אקח אותך להפלגה. אני לעולם לא אצא יותר מגבולות מצרים. אני אתנוון על כסא מלכות ואשלח אחרים למסעות.)
(אתה מדבר כאילו אתה העבד!)
(אולי לא כבול בשלשלאות, אבל בהבטחות נישואין. מה את עושה?)
(מנגבת לך את הדמעות. מאלצים אותך להתחתן עם נסיכה! איזו אכזריות! אני יודעץ, היית מעדיף לפלוש לארצות שאנשים חיים בהם בשלווה ואז לספר שאתה גילית אותם! ובמקום זה כובלים אותך לכיסא המלך. טרגדיה גדולה, אין מה לומר!)
(אל תגזימי!)
(לא, אל תגזים! אם הגורל שלך לא מוצא חן בעיניך, שנה אותו. אתה אדון לעצמך, אותך לא כובלים בשלשלאות. אז אל תצפה להבנה או לרחמים ממשרתת צנועה בארמון שמחכה לך!)
(אל תלכי! אני מצווה עלייך לא ללכת!)
אבל... אבל למה שאפנה
ללב בלתי מוכר
אישה זרה שבי נשבעתי שאשח מחר
מסע שבחלום רקמנו
ובחלום
וסך הכל אמרתי לה דברים שכבר ידעה
ידעה, ידעה