Post date: Jul 26, 2017 8:09:36 PM
יש לי המון מחשבות. פעם קודמת שכתבתי פוסט שהכותרת שלו הייתה המון מחשבות, הייתה תקופה מאוד לא טובה למרות שהפוסט עצמו בגדול היה אופטימי. אז זאת לא הכותרת של הפוסט, את הכותרת תבינו בסוף.
אבל, יש לי המון מחשבות שנעות במנעד של מ- אני הבן אדם הכי מגניב ומצליח ויש לי המון תוכניות לעצמי לחיים ובכלל אני מתקדמת כל יום לכיוון שאני רוצה לכבוש פיסגה חדשה, ואנשים רוצים בחברתי יותר ממה שאני חושבת. לבין אני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי, ובעצם איך הבאתי את עצמי לסיטואציות כאלה ולמה חשבתי שאני יכולה לשאת באחריות כזאת גדולה? ואני אצטט את המשפט שמתאר את התחושה הזאת הכי טוב כל פעם מחדש- לאן הגעתי ואיך כל זה קרה? הגוף עומד קפוא ללא תנועה.
הנה ההסבר: החלטתי לאחר הלידה של שי לערוך מספר שינויים בחיי, כאלה שיגרמו לי בנוסף לחיי המשפחה, העבודה והשגרה להגשים את עצמי, הצבתי יעדים ומטרות ואני בדרך לשם. לאט אבל בטוח כי הרי כל החיים לפני. כל יום שאני אכן עושה עם עצמי משהו שאני רוצה ואוהבת זה יום שמקרב אותי לכיוון אותם יעדים, יום שמקרב אותי למטרות חדשות, כל יום כזה הוא יום שאני מגלה על עצמי שוב ושוב שבעצם אני מגניבה לגמרי, אני מאושרת וחזקה כי אני לא מוותרת ואני מצליחה לעשות את מה שאני באמת רוצה. כל פעם כזאת, כל הצלחה קטנה או גדולה גורמת לי להבין מה אני שווה ואני שווה הרבה! כל הצלחה כזאת מחזקת אותי ואת הסביבה שלי. אני יודעת שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה ומאמינה בו. בדרך הזאת אני גם אגדל את אדר ושי. כל הצלחה והישג שלי אלו הם ההצלחות שלהן, היכולת שלי ללמד אותן שהן יכולות לעשות מה שהן רוצות ולהיות מה שהן רוצות ולהרגיש טוב עם עצמן, כל זה תלוי בי ובאיך שאני אבחר לגדל אותן.
הרי תמיד שרוצים להביא ילדים לעולם, להקים משפחה, יש את התמונה הזאת בראש של איך הילדים שלי יגדלו, איך תראה המשפחה שלי. אני תמיד אמרתי לעצמי שאני אעשה הכל כדי שהבנות שלי לא יעברו את מה שאני עברתי מבחינת הנכות וכל מה שכלול בזה. הם ילמדו לקבל את השונה אבל לא יתמודדו עם להיות כאלה.
כאן מגיע השלב שהייתי אמורה להתנהג כלביאה, כמו שנהוג לומר, ולגונן על הילדות שלי בעוז וגבורה, לשאוב כוחות ועוד מילים יפות והרואיות כאלו נתקפתי ביאוש, תסכול וחוסר רצון להבין. סירבתי לקבל את העובדה שבעצם נכשלתי, לא הצלחתי לגרום לילדה שלי לא לעבור את מה שאני עברתי.
פיזוטרפיה. וגם כאן מגיע ההסבר: אין שום דבר רע בפיזוטרפיה. זה עוד כלי שעוזר למי שצריך, כמה שצריך ואיפה שצריך.
אני שונאת פיזוטרפיה., בתור ילדה מתבגרת זאת הייתה המילה השנואה עלי. (אני לא ממש זוכרת את נושא הפיזוטרפיה לפני גיל 12 נדמה לי) אני זוכרת ריבים בלתי פוסקים עם ההורים שלי של האם עשיתי תרגילים או לא? ואם שנגיע לפיזוטרפיהיגידו שאין שיפור אז ככה ההורים שלי ידעו שבעצם לא אמרתי את האמת, שיקרתי ולא עשיתי את התרגילים שהייתי צריכה לעשות. כשהייתי מגיעה לפיזוטרפיה שלי הייתי מדגימה מתיחות ומתאמצת בצורה יוצאת דופן ומתפללת חזק חזק תוך כדי, רק כדי שההורים שלי ישמעו שהכל בסדר שיש שיפור שיאמינו לי שכן עשיתי תרגילים שאכפת לי ואני משקיעה. אני יודעת שהפיזוטרפיה עוזרת ושאנתי כל פרט בזה. הייתי עסוקה בזה רק כדי להוכיח שזה כן חשוב לי ואני בכלל לא מזלזלת מאשר בתועלת שזה הביא לי.
שי הייתה היום עם אבא שלה פעם שנייה בפיזוטרפיה, אני נמנעת מלהגיע לשם כל עוד אני לא חייבת. יש לה עיכוב התפתחותי פיזי של כמעט חודשיים מבחינת הגיל זה הפער שנוצר ויש להשלימו. הפער הזה נוצר בגלל שהפיסוק של הרגליים שלה גדול מידי, היא לא מרימה את עצמה נכון והכתפיים שלה חלשות מידי כי כשהיא על הבטן היא אוטומטית מרימה את הרגלים באוויר בפיסוק כדי להקל על עצמה. היא עשתה את זה מהפעם הראשונה על הבטן, ולכן רצועות הכתפיים חלשות ובגלל זה קשה לה להרים את הראש ולהחזיק את עצמה הרבה זמן.
מה שצריך לעשות שהיא תיהיה כל הזמן על הבטן ולהחזיק לה את הרגלים או אפילו לקשור אותם כדי להקטין את הפיסוק.
אני לא נגד פיזוטרפיה ואני יודעת שזה המצב של שי והפיזוטרפיה יכולה רק להועיל, בשבוע שחלף מהמפגש הראשון לשני חל שיפור, אבל עדיין יש עוד תורים ועוד תרגילים ואני מרגישה שנכשלתי, נכון שאין בכלל מה להשוות ואפילו אמא שלי תוכל להעיד שאין מה להשוות. אבל, אני שונאת פיזוטרפיה והזכרונות האלה בטוח לא עוזרים לשי. התחושה הזאת של הילדה שצריכה להוכיח את עצמה כי אף אחד לא האמין לה. תחושה שאני שונאת עד היום. לקח לי המון זמן להבין שאני הבן אדם היחידי שנותן לעצמי דין וחשבון, אני זאת שצריכה ללכת לישון בשקט עם עצמי בלילה. את ההוכחה למה אני שווה אני צריכה להוכיח רק לעצמי. אני אעשה הכל כדי ששי לא תצטרך להוכיח את עצמה בפני אפאחד. בעקבות התור היום אני אעשה הכל כדי שהיא תצטרך להגיע לעשות פיזוטרפיה כמה שפחות. ואני מאוד אשתדל לא לא להעביר את התחושות השליליות שלי הלאה.
הכותרת של הפוסט הזה אומרת- שהנכס הכי גדול שלך, הוא סביר להניח מה שעושה אותך מוזר. את זה אמר ג'וס וידון. הוא צודק. ה- C.P עושה אותי מוזרה, הפיסוק של שי עושה אותה מוזרה. וזה הנכס הכי גדול של שתינו.