Post date: Aug 29, 2019 7:07:57 PM
לפני שבוע, בעיצומו של אירוע משפחתי, בריתה, קרו ארועים שלא חוויתי בערך 20 שנה...
בשלב הקינוחים, כששי ביקשה שאביא לה קינוח כמו של אדר משהו ורוד עם שוקולד בכוס כזאת של ביס וחצי מעט זרחני אבא שלי עוצר אותי בדרך.
אבא שלי: זאת מורן
אני מחייכת ואומרת שלום.
אישה שאני לא מכירה: שמתי לב שאת ממש אשת חיל!
אני מחייכת ומצטנעת: אני משתדלת
אישה שאני לא מכירה- כנראה מהצד של הכלה- בהמשך יסתבר שזאת אמא של הכלה-
כן, אבל כל אחד מאיתנו מגיע לעולם עם הנתונים שלו ואת הגעת לעולם עם נתונים קצת שונים שמתי לב שאת גוררת רגל ובכל זאת מתפעלת שתי בנות קטנות ...
באתי להסביר שזאת לא גרירת רגל, זה CP מולד ואז היא פנתה לאבא שלי: שווה לכם לדבר איתו הוא יכול לעזור.....
אני: מי זה הוא? במה הוא יכול לעזור?
אישה שאני לא מכירה: אפוסתרפיה.
אבא שלי: הם מטפלים גם במקרי C.P.?
אישה שאני לא מכירה: אני לא ממש יודעת המפגש הראשוני הוא מפגש התאמה, עורכים בדיקות ולפי זה קובעים. לא מנסים למכור משהו שלא עובד. והוא פה אולי שווה לכם לדבר איתו.
אני: סליחה שאני קוטעת אתכם.. שי מחכה לקינוח ורוד אני צריכה להביא לה אותו....
************************************
אירוע הבריתה היה של בן הדוד שלי- נולדה לו ולאישתו בת בכורה, לאחר בירורים שעשיתי מולו האישה שלא הכרתי שדיברה איתנו היא לאה, אמא של אישתו. הזיהוי הראשוני היה נכון אבל לא ידעתי לשייך.
עדיין שלב הקינוחים סוף סוף התישבתי, אני עם הקפה ומגוון רחב של קינוחים, שלוק קפה חצי טעימה מאיזה חצי קינוח ואז...
אבא שלי: מורן...
אני מסתובבת – אבא שלי למישהו נוסף שאני לא מכירה (עדיין) – זאת מורן היא ילדת C.P
אני כבר לא כל כך ילדה אבל בסדר....
בואי מורן הוא רוצה לראות אותך הולכת.
אני: עכשיו? באמת?
ואז קרה מן משהו קוסמי כזה איזור הבופה התרוקן פלאים מאנשים ולי היה מרחב ללכת. אז הלכתי, הלוך וחזור, הלוך וחזור, הגעתי בחזרה לאבא שלי ולאדם שעמד מולו: כן, אני חושב שאנחנו נוכל לעזור לעזור במקרה הזה, אין בעיה שתקבעו פגישה ואנחנו נבדוק.
אני: סליחה אבל מי אתה?
עמית: אני מהצד של הכלה, אני עמית.
אני: נעים מאוד מורן מהצד השני של החתן, ומה אתה עושה? על מה אתם מדברים?
עמית: אפוסתרפיה, פיתחנו שיטה אני והשותף שלי, נעליים מיוחדות שעוזרות ליציבות , משפרות הליכה, בואי תני לי את הנייד שלך ונראה מתי נוח להיפגש.
אני: רגע, אתה רופא?
עמית: כן, בואו אני אראה לכם, שולף את הנייד פותח יוטיוב ומראה לי סרטון של ילדה אחרת איפה שהוא בעולם עם C.P הילדה הזאת לפני שהיא הגיע אלינו הלכה על קצות האצבעות הנה אתם רואים? ואחרי חודשיים עם הנעליים היא כבר הולכת וכל כף הרגל על הרצפה....
אני: איזה יופי ויש כאלה שעברו ניתוחים כדי ללכת עם כל כף הרגל על הרצפה גמאני הלכתי על קצות האצבעות.
עמית: מי ניתח אותך?
אבא שלי: היינו מטופלים אצל ד"ר קופילביץ' באסף הרופא.
עמית: אה כן.. קופילביץ' הוא היה מעורב בתהליכי הטיפול שלך...
החלפנו פרטים טלפונים וכתובות ונקבעה פגישה.
***********
עכשיו שתבינו: בואי מורן רוצים לראות אותך הולכת, או בואי תלכי בבקשה או כל קומבינציה של המילים האלה בתוך משפט, משהו קבוע שהיה חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. משפט שלא שמעתי בערך מהצבא.
בתור ילדה הייתי עוברת ניתוחים ונוסעת לביקורות מעקב אצל ד"ר קופילביץ' באסף הרופא, נסיעה ארוכה שנראתה לי אז בתור ילדה כמו אחת הנסיעות הכי ארוכות שעשיתי ממסד לאסף הרופא, משפט שהיה נאמר על ידו בכל ביקור ותוך כדי שהייתי הולכת הוא היה מכתיב את האבחנה שלו למי שהיה לידו. ותמיד שנייה לפני שהתחלתי ללכת היתי נעמדת זקוף נושמת עמוק והולכת הכי רגיל שיכולתי.
ד"ר קופילביץ' הוא זה שהסביר להורים שלי בזמנו מה הבעיה איתי, הוא זה שניתח אותי אחת לשנה שנתיים שהייתי קטנה בחופש הגדול במקום קיטנה ניתוח היה חוויתי.
עברתי ניתוחים להארכת גיד אכילס כדי שאני אלך על כל כף הרגל, וניתוחים להרחבת הפיסוק שלי... אחרי ששלב הניתוחים הסתיים בין הגילים 3-10 בערך.. עד גיל 18 הייתי מגיעה פעם בשנה לביקורת. הינו יוצאים ממש מוקדם מגיעים לאסף הרופא בסביבות הבוקר נרשמים, נכנסים לתור רק בערך בצהריים. הביקורת הייתה מתחילה במשפט- בואי מורן תלכי קצת, כל שנה קיוויתי שיוותרו על החלק הזה וכל שנה אני הייתי הולכת בחדר ארוך יחסית וצפוף מלא ברופאים, אחיות ואבא שלי וכולם מסתכלים עלי הולכת....
אחרי שלב ההליכה היו בדיקות נוספות עד החופש הגדול הבא.
*******
יום הפגישה הגיע! האמת שלא ידעתי למה לצפות, אולי בסוף זה לא יסתדר אולי אני לא אמצא מתאימה, לא ידעתי מה הולך לקרות. אני די רגילה לא להיות נכה מספיק כאשר זה מגיע למוסדות מדינה מוכרים, לא להיות מבוטחת בביטוחים פרטיים שמפחדים לקחת איזה שהיא אחריות כי לא ממש מבינים מה יש לי ומעט מאוד פעמים לצערי אני נתקלת ברופאים שבאמת מבינים את המושג להיוולד עם C.P. ולכן הגעתי נטולת ציפיות. ידעתי שעמית הוא רופא מומחה בתחומו שלא בטוח שהוא יכול לעזור וגם אם לא, עצם העובדה שהוא ביקש להיות מעורב אישית בבדיקות שלי קצת הרגיע אותי וידעתי שממנו אני אקבל תשובות אמיתיות ומשקפות על המצב רק שלא היה לי מושג עד כמה.
המידע המקדים שקיבלנו היה השיחה שנערכה עם עמית באותו אירוע והכתובת והשעהף הגענו למקום מעט מוקדם ואז התחלתי בתהליך של רישום ובדיקות.
הבדיקות ערכו משהו כמו 40 דקות, נכנסתי לחדר עם הליכון גדול, שצריך לעמוד עליו שההליכון הוא לא בתנועה כי אחרת הייתי נופלת.. ואז פשוט יש סריקות של הגוף עומדים עם הרגלים זקוף, כשהרגליים מקבילות ,אחת קדימה אחת אחורה, בעניים פתוחות ועצומות. אחר כך יש מסלול שצריך ללכת עליו שמודד את כמות הצעדים אורך התנועה וכדומה.
ואז חיכינו לעמית.
בזמן ההמתנה, יצאה מאחד החדרים ילדה בערך בת 10 מלווה כנראה באבא שלה והיא הלכה על קצות האצבעות, האמת כשהסתכלתי עליה, כמעט והתחלתי לבכות ממש רציתי לקום ולחבק אותה כל מה שחשבתי עליו שאין לה ממה לדאוג ומנסיון שלי הכל יהיה בסדר והייתה לי הרגשה שהיא נמצאת בידיים טובות ! כשראיתי את הילדה הזאת יוצאת משם התחלתי להבין שאולי גם לי יש תיקווה ואז התחלתי ממש להתרגש.
נכנסנו לחדר יחד עם עמית שהתחיל לשאול שאלות- מהלך ההריון של אמא שלי, באיזה שבוע נולדתי, מה גרם ללידה מוקדמת ובעצם ל- C.P , מתי התחלתי ללכת?- מסתבר שבגיל חמש ולא שנתיים כמו שחשבתי, איזה ניתוחים עברתי, האם אני סובלת מכאבי גב- הסברתי לו שלפני שנתיים היה לי התקף של כאב גב רציני ששיתק אותי ועד היום חלק אחורי של רגל ימין שלי מעט רדום... ומאז כאבי גב קלים , האם אני עושה פעילות גופנית ממש הייתי גאה לספר לו שאני הולכת כבר איזה חודשיים פחות או יותר... ואז הוא שאל איך אני ישנה... זהו שתחילת שורות פוסט זה נכתבו היום בשלוש לפנות בוקר.. וכל הפוסט עצמו נבנה אצלי בראש כמה לילות לפני בערך באותן השעות...
ואז המשפט בואי אני רוצה לראות אותך הולכת. נכנסנו לאולם גדול יחסית כמו אולם ספורט מלא מראות אני הולכת ועמית מצלם אותי, פעם הבאה אני אבקש שיצלם גם מהנייד שלי אני אעלה אולי לסטורי... חזרנו לחדר הוא ביקש שאעלה על המיטה ואשכב על הגב ואז שוב הגיע אותו פלשבק של אותן בדיקות מאותן ביקורות כמעט זהות ב- 90% בודק את כוח ההתנגדות שלי ברגלים, מרים ומותח מסובב בודק את טווח התנועה, כמובן שכל רגל בנפרד, כמובן שאחרי כל בדיקה רושם את הממצאים ממש כמו אז כשהייתי ילדה. עמית רושם וחוזר על מושגים ומונחים ששמעתי בעבר ופתאום אני שומעת אותו מתפעל- וואאווו איזו גמישות יתר פנומנלית.
אני: מה??? באמת? התחלתי לצחוק... אתה רציני?
עמית: כן גמישות יתר מדהימה!
אני: איזה קטע לא ידעתי את זה אפעם.. אז הבנות שלנו גמישות יתר על המידה גם בגללי. זאת הייתה ידיעה מרעישה. הבדיקות הסתימו.
ואז מגיע ההסבר- אז יש מצד אחד את גמישות היתר ומצד שני ברור שיש בעיה ניורולוגית. גמישות יתר זאת מתנה נפלאה, אין ספורטאי או דוגמנית שאין להם גמישות יתר יש בזה הרבה יתרונות כמו טווח תנועה, עור נעים למגע, ויכולות אטלטיות מצד שני עם כל מתנה יש גם את החסרונות. מי שיש לו גמישות יתר יש לו נטייה לנפילות רבות וזה לרוב מתבטא כמשהו מגושם פתאום הגוף עלול פשוט ליפול. מהצד השני הבעיה הניורולוגית המערכת.. וסליחה שאני קורא לך מערכת... המערכת היא לא יציבה, ביחד עם ריצפת אגן חלשה אחרי הריונות ולידות המערכת הולכת ונחלשת.
כן.. מילמתי רצפת האגן שלי כנראה יצאה לפנסיה איפה שהוא לפני כמעט שש שנים...
הקשבתי לכל מילה שעמית אמר, התאמצתי בכל כוחי לא לפרוץ בבכי. הצלחתי לעמוד בזה ולא בכיתי.
הבנתי בעצם שהמערכת מאוד חלשה ולא מתפקדת נכון, אצל כל אדם מה ההאיבר בגוף ששומר על היציבות והתפקוד היומיומי זה ריצפת האגן ביחד עם חוסר שיווי המשקל שלי וההליכה הלא נכונה גורם לי לאמץ את השרירים יתר על המידה, מה שגורם לכאבים ומחליש עוד יותר את הגוף. המחשבות היחידות שרצו לי בראש שבעצם מה שהבנתי בהנחה שהייתי ממשיכה ככה את חיי ומאמצת את הגוף בעצם עם הזמן מחלישה אותו ויכול להיות שהייתי קורסת. אני לא ממש רוצה לקרוס. אני רוצה לקרוס מטיולים,מעבודה מהבנות מהגשמת חלומות לא כי אני חסרת שיווי משקל משווע...
אחרי שחזרתי לתוך החדר ולשיחה עמית פתח את הבדיקות שעשיתי ומה שהוא נסביר רואים גם בבדיקות- רגל שמאל שלי יותר חלשהאני כמעט ולא דורכת עליה, רואים את המאמץ שעושים השרירים שלי בגל תנועה. ואז הגיע ההסבר על הנעליים- נעלי ספורט, שבסוליה יש מסילות שניתן להבריג אליהם דיסקיות עיגולים, מקדמיה ומאחורה שהם בעצם מיצבות וגורמות לגוף להתנהג "נורמלי" זה עוזר להפחית כאבים ושומר על שיווי המשקל, ואז התחילו המדידות ההברגות ההליכות, הולכים ומשנים הולכים ומוסיפים.. לרגע חטפתי סחרחורת אז היה צריך לייצב את הנעל, וכמובן מצלמים... השיפור הוא מיידי נעשו מדידות באותו מסלול שהלכתי בהתחלה והמספרים אכן הראו שיפור.
השאלה היחידה ששאלתי האם ישימו לב לשינוי- התשובה של עמית הייתה אנשים שחיים איתך שמכירים את ההליכה שלך יבחינו בשינוי את בוודאי תבחיני את תרגישי שזה בעצם מה שהכי חשוב
נכון לכרגע התרגול הוא מאוד איטי ובתוך הבית וממש בהדרגה, למרות שאני כבר ראיתי את עצמי עושה איתם הליכות- לפי עמית זה עוד יגיע ובתכנון שלו גם להוסיף לי משקולות... זה תהליך שמשך שנה בליווי של עמית ופיזיוטרפיסט נוסף שאני אכיר במפגש הבא..
מאוד התלבטתי אם לכתוב.. אני יומיים אחרי הפגישה הראשונה. מצד אחד איך שיצאתי מהפגישה עם הנעליים התחלתי לבכות בכיתי באוטו כל הדרך חזרה הביתה, הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח הודעה ליערה- אישתו של בן הדוד שלי, הודעת תודה. שתמסור לאמא לאה תודה. שהפכה תוך פחות משבוע מאישה שאני לא ממש מכירה למישהי שתשומת הלב שלה אלי והפניה שלה בעצם ככל הנראה עומדים לשנות לי את החיים, מצד שני יש לי קצת כאבים וצריך להתרגל לנעליים האלה .. מצד שלישי זה פתאום כאילו לנצח קצת את ה- C.P לא חשבתי שזה אפשרי בכלל, משהו שללא ספק ישפר לי את איכות החיים ויעזור לי יותר. ובגלל שאני חסרת סבלנות אני כבר רוצה להיות שם במקום הזה אני רוצה שזה יצליח.
אז תודה לחיים על מפגשים לא צפויים שכאלה ועל אנשים מפתיעים, תודה לד"ר עמית מור שפינה מזמנו וערך לי בדיקות מקיפות ועזר לי עוד קצת ללמוד ולהבין על עצמי.
תודה שקראתם, עד עכשיו לא בטוחה אם זה רעיון מוצלח לפרסם את כל זה אבל זה מה שיצא.
לכל דבר בחיים יש סיבה ומה שצריך לקרות קורה.
אגב הלוגו של החברה ובקליניקה הוא: אפוסתרפיה, לנצח את הכאב בהליכה.
אני לא בטוחה שכאב זאת המילה המתאימה עבורי, אבל אני בהחלט הולכת לנצח!