Post date: Jan 15, 2017 6:49:02 PM
לפני שבועיים נולדה לי שי קטנה. הפכתי אמא לשתיים. שתי בנות מהממות. אדר ושי.
ההריון הזה בבלוג זכה להכי פחות התיחסות. חצי פוסט שדרש חוויה מתקנת וזהו. העוברית הזאת שעונה לשם שי, תענה , יותר נכון.. לא קיבלה פוסט משל עצמה.
אני יודעת שאני לא צריכה להשוות בינהן וילדה ראשונה זה לא כמו שנייה ושהדברים משתנים ואי אפשר להתייחס רק לאחת מהן ולשניה לא.
במקרה הזה של הכתיבה אני מדברת על עצמי. אני לא יודעת מה לכתוב איך לתאר את מה שאני מרגישה . אוקי נכון העובדות היבשות הן הייתי בהריון, ילדתי בקיסרי, אני כבר שבוע פלוס מינוס בבית ואני מנסה להתרגל. זהו. אוקי ו? איך ממשיכים מכאן? מה עוד כותבים? לא הגיוני שזה מה שיש לי להגיד. הרי זאת אני. אין נימה אישית אין ציפיות לעתיד. אין התרגשות. אני לא מתרגשת.
ההריון היה תקין לחלוטין, תודה לאל, לא רציתי עוד הרפתקאות.
ניתוח קיסרי נקבע בפוריה בזכות הבנתו של המצב על ידי פרופסור בן שלמה יזהר, מבית חולים פוריה. שאני חייבת לו די הרבה כי חלק בלתי מבוטל מאותה חוויה מתקנת שרציתי זה בזכותו.
אז מה בעצם מפריע לי לכתוב פוסט מרגש שיספר על חווית הלידה והאימהות?
התחושות שלי והמחשבות שלי. יש לי הרבה תוכניות לאחרי הלידה. תוכניות שמתבשלות אצלי לכל אורך ההריון. איך להיות יותר טובה עם עצמי, איך להרגיש יותר טוב עם עצמי, מה לעשות כדי לחזק את עצמי מה שיתן לאדר שי ועומרי אותי מעט יותר טובה בשבילם.
ואני כן עושה השוואות עם עצמי איך התנהגתי בהריון של אדר מה הרגשתי ועל מה חשבתי לעומת ההריון של שי. מה הייתה רמת ההתרגשות והציפייה שלי. נכון, שאני לא צריכה להשוות כי כל הריון הוא שונה והנה פוסט זה הוא ההוכחה הכי חותכת לזה אבל תמיד חשבתי שאמא צריכה לאהוב את הילדים שלה אותו הדבר ולתת את אותו היחס.לפחות חשבתי שזה מה שאני אעשה כשיהיו לי עוד ילדים. אז למה קשה לי להביע רגשות? למה כל ההריון הזה בקושי דיברתי אל שי. רק לקראת הסוף משהו כמו שבוע לפני הלידה שממש היה חשוב לי להגיע צפונה קודם היה לי חשוב להיות קרובה לפוריה. על השם שלה החלטנו ממש רגע לפני שנשלחה ההודעה בקבוצות הואטסאפ המשפחתי כי משם אין דרך חזרה. לא הייתה לי הציפייה לחווית הלידה ותינוקת חדשה שצריכה התיחסות. אני רק רציתי לשרוד. פחדתי. פחדתי מהריון בסיכון פחדתי מזה שאני לא מרגישה צירים, כל דבר קטן הדאיג והטריד, פחדתי מהלידה גם אם זה קיסרי שרציתי אותו וכביכול התכוננתי אליו גם נפשית וגם פיזית. אי אפשר באמת להתכונן לרגע שאומרים לך שהניתוח הוא בסביבות אחת בצהריים. ולא ביום שנקבע כי כשאת לא מרגישה צירים אז הכל יכול להשתנות שום דבר לא באמת מכין אותך לזה שאני בחדר מוקפת אנשי צוות מקצועיים ואדיבים ככל שהיו ועדיין נתונה בחסדיהם ולא באמת יודעת מה צפוי לקרות לי מעכשיו. הטרידה אותי ההחלמה הידהדו בי קולות כולם של לקום וללכת ברגע שיגידו לי ללכת. ואני בכלל פחדתי שאולי לא אצליח ללכת בכלל. כל מי שעברה ניתוח כזה בעבר גרמה להחלמה להישמע כדבר הכי קל קמים ורצים מה זה שטויות. כולן ללא יוצא מהכלל עשו מרתון ברגע שאמרו להן שהן יכולות לקום מהמיטה. אני חייבת לשתף שההקמה שלי מהמיטה וההליכה למקלחת וחזרה הייתה קשה מנשוא. התיעפתי ממש הובכתי ממש והלילה הראשון אחרי הניתוח בכלל היה זוועה.רציתי לא לקום יותר אפעם לא אכפת לי מה אמרו לי לעשות.
התגעגתי לאדר לא הפסקתי לחשוב עליה מה היא חושבת מה היא עושה מה המשפט של אמא ואבא נוסעים להביא את התינוקת אומר לה. דאגתי גם לעומרי מה יקרה אם אני לא אשרוד? או אתם יודעים מה, לא אחזור לעצמי לגמרי? הפעם באמת לא החלטנו על שם לפני הלידה איך אפשר להשאיר אותו לבד עם שתיים?
הייתי עסוקה במסביב כל כך. לא רציתי לחזור על התסריט הקודם ששכחתי להנות מההריון שכחתי להתיחס לשי. שכחתי לנשום ככה זה מרגיש שכחתי לחשוב על המושג אמא לשתיים. ואיך אני אהיה אמא ואיך מתפקדים עם שתיים. עברתי את הכל ההריון הלידה אפילו הגענו יחסית מהר הביתה לשגרה שלנו. עברתי מכל זה לאמא של אדר ושי בלי לחשוב בלי טיפה להתכונן ישר. אפילו לא הספקתי לשמוח שכל מה שפחדתי ממנו לא קרה. כל התוכניות שלי לשיפור העצמי יתחילו כאשר ההחלמה המלאה מהניתוח תגיע שזה חודשיים אחרי ניתוח לפי הצוות בבית החולים בפוריה. השגרה כבר כאן בכל הכוח. שבועיים אחרי הלידה של שי אני מרגישה טוב יותר והחוויה בגדול אכן הייתה מתקנת.
ואני לומדת להכיר את שי ואני נהנת ממנה בכל יום שעובר. היחודיות שלה התגלתה ברגע שנולדה ביום שהחליטה. ה 1.1.17 לכי תספרי לכולם ותסבירי שלמרות שהקיסרי היה מתוכנן לא אני בחרתי את התאריך. שי קטנה נלמד להכיר אחת את השניה כל החיים לפנינו . ואני מבטיחה לך שהפוסטים המרגשים יגיעו החוויות שלנו יאספו עם הזמן ואת בטח לא תצטערי שבחרת בי להיות אמא שלך.