Post date: Sep 15, 2017 12:06:34 PM
לא כתבתי פוסט תחילת שנת לימודים כמו בדרך כלל, אז החלטתי לשלב את זה עם השנה החדשה שמתקרבת בצעדי ענק. השנה אני כבר אמא לשתי בנות, אחת במערכת החינוך הפרטית והשנייה התחילה את מערכת החינוך הציבורית. בבוקר יום חמישי האחרון עלתה בי המחשבה שהובילה לכתיבת שורות אלו, שבעצם החינוך מתחיל בבית. מערכת החינוך הפרטית והציבורית נותנת להן כלים מסויימים להתמודדיות חברתיות, ומלמדת אותן תכנים שונים ומסויימים. אבל החינוך האמיתי הוא מהבית. אני מאוד מאמינה בזה! ואז התחלתי לחשוב איך אני הולכת לכתוב את זה ומה אני רוצה להגיד בעצם ואז הבנתי שהחינוך של הבנות שלי מהבית זאת אני. אני הבית שלהן, המציאות הזאת גרמה לי להיות עצובה ומהורהרת, הערכים שאני אקנה להן, מה שאני אלמד אותן, מה שאני אבחר לשים עליו דגש, הדוגמה האישית, זה הכל אני.. ובעצם הבנתי שיש כאן טעות. זה לא יכולה להיות אני כי אני בעצמי לא בטוחה שכל מה שגדלתי עליו כל מה שהאמנתי בו באמת ובתמים אכן נכון לחיות ככה.
בתקופה האחרונה ובחודש האחרון בפרט אני שואלת יותר שאלות ואני נתקלת ביותר מצבים שבו האני מאמין שלי לא מתיישר עם המציאות והחיים. לא עם החיים שלי לפחות. .
לפני שאני אגיע לדברים שאני לא בטוחה שאני עושה נכון יש דבר אחד שאני בטוחה בו. כשהן יגיעו לגיל חמש אני רושמת אותן לחוג הגנה עצמית. אם יש משהו אחד שאני יכולה להעביר להן כלי אחד שיוכלו להשתמש בו בחכמה ולהגן על עצמן זה הכלים שמלמדים בקרב מגע, קארטה, ג'ודו ועוד. "הידע" שלי באומניות לחימה מסתכם בלימודי ג'יאג'יצו (אני אפילו לא בטוחה שכתבתי את זה נכון) פעם מזמן בכיתה י"ב ושעות של צפייה בבאפי. אני תמיד בטוחה בעצמי ואומרת שאם אני אתקל במצב שבו אני אשתמש באלימות נגד מישהו אני אסתדר והכל יהיה בסדר, אבל זה לא באמת, אני לא באמת יודעת איך אני אתפקד במצב שכזה ולצערי ניתקלתי השבוע בסיטואציה לא הכי נעימה שלמזלי לא כללה התערבות אלימה, אבל בהחלט הצליחה להוציא אותי משיווי המשקל הלא מוצלח שלי גם ככה, גיליתי שיש הרבה טיפוסים ששווה לשמור מהם מרחק ואפילו דרך שיחות טלפון גרמו לי לחוסר תגובה מוחלט והרגשה ממש לא נעימה. והאמת אני ממש לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי צריכה להגיע למצב של הגנה עצמית. אז זה משהו שהן פשוט חייבות שיהיה להן. את היכולת והכלים להתמודד עם אנשים שמרשים לעצמם לחצות גבולות בשיא החוצפה.
כשסיימתי כתה י"ב עשיתי שנת שירות בתנועת בני המושבים במועצה איזורית לב השרון. השיבוצים לגרעין אז נערכו ביער עזריקם, אני לא זוכרת את הפעילות עצמה ששיבצה אותנו לגרעינים, אבל אני זוכרת שלאחר מכן כל גרעין חדש התישב באיזו פינה ביער וכל אחד הציג את עצמו, הצגה די שיטחית של שם ומועצה מקורית שממנה הוא מגיע. ואז רכזת הנוער אז של לב השרון, רותם, הסבירה קצת על הנוער על המועצה וכל אחד מאיתנו הלך להמשך מפעלי הקיץ שהתנדב לקחת בהם חלק. אני נשארתי ביער עזריקם, הייתי חלק מצוות המנהלה של מחנות הקיץ כיתות ד-ו. איתי הייתה גם רותם רכזת המועצה שבה אני אהיה גרעינרית. שככה הסתכלה עלי באופן קצת מוזר מהרגע שהיא הבינה שאנחנו הולכות לעבוד יחד. יום למחרת החלטתי שאני הולכת לדבר איתה כדי להסביר ולספר על עצמי דבר שהייתי בטוחה שיפתור את הבעיה, דבר שגם חששתי קצת לעשות כי זה היה די חדש לי. דיברנו סיפרתי לה על עצמי והסי.פי. וככה היא קצת יותר נרגעה אמרה לי שאכן מעט חששה מזה ולא ידעה איך לפנות אלי ולשאול ואמרתי לה שלא תתביש פעם הבאה. כשהגיעה סיומה של השנת שירות, כשניפרדנו היא סיפרה לי שעצם השיחה ההיא שניהלנו מאוד עזרה לה לקבל ולהבין ושהפתיחות שלי והכנות שלי הם משהו שלא נתקלים בו כל יום. אני לא כותבת את זה כדי להחמיא לעצמי אני מציינת את זה כי השנת שירות לימדה אותי שאין טעם לשחק איזה שהוא משחק מסויים ופשוט לומר את האמת של מי אני ומה אני, כי עובדה שכל מי שלא הכיר אותי אז הסתובב בתחושה של איזה מן גרעינרית הביאו לי ומה בעצם עכשיו עושים עם זה עכשיו? מאז אני משתדלת להיות מאוד כנה אמיתית ופתוחה. אני מביעה רגשות, אומרת את האמת, לא מפחדת לשתף את המחשבות שלי. מצד שני גיליתי שיש אנשים שמתרחקים ממני בגלל זה שהאמת שלי מפחידה אותם, אני עקשנית ואני לא יודעת ולא אוהבת לשחק משחקים. אני אומרת מה שיש וקשה לי לשמור דברים בבטן. לפעמים מי שתופס ממני מרחק הם כאלו שלא הייתי רוצה שיתרחקו או יבהלו שהם חלק חשוב בחיי או ככה בעצם חשבתי, אז בעצם האם הכנות שלי והאמת שלי היא נכונה? מה אני מעבירה לבנות שלי? תיהיו אמיתיות וכנות עם עצמכן ותעשו מה שמרגיש לכן נכון וזה בעצם יגרום לאנשים להתרחק מכן ואז הרבה יותר קשה להתמודד עם המצב, כי בעצם הם לא ידעו איך לשחק משחקים אולי כדי לשרוד ואולי איפה שהוא לשור על עצמן טיפה יותר טוב ממה שאני יכולה להעיד על עצמי. אולי הכנות שלי היא טעות? אולי הראיה שלי לא נכונה אולי אני צריכה ללמד אותן לשרוד. כי לי קצת קשה לשרוד כרגע ואני משתדלת לעשות את זה. אולי אם הייתי יותר משחקת את המשחק ופחות מתחברת אז אולי הייתי פחות נפגעת אבל זה לא מרגיש לי נכון. ואני באמת שלא יודעת מה עדיף כי כשאני לבד עם המחשבות שלי בשורה התחתונה עצוב לי ואני לא רוצה ללמד אותן משהו שיגרום להן לעצב בסופו של דבר.
תמיד האמנתי שאם אני אלמד, אשקיע, אוכיח את עצמי בכל דבר שאני עושה, בכל מקום שאני אהיה בו אז יעריכו אותי, יעריכו את התרומה שלי ואת היכולות שלי. זה מסתבר לא תמיד נכון. אני נתקלת במצבים שבהם מעריכים את מה שאני עושה אבל לא מספיק. כי כשמדברים על כסף והעלאת שכר במקום העבודה אז פה הדברים מתחילים להראות ולהישמע קצת אחרת אם כל הערכה וההשקעה של העבודה שאני עושה. יש לי תואר ראשון, אני אומנם לא עוסקת במה שלמדתי אבל אני באמת מאמינה שמי שמשקיע בלימודים או מי שמדריך או פיקד בצבא זה מראה על מסירות ויכולות מסויימות של מישהו שאולי לא כדאי לפספס אותו.. ולא חייבים לעשות את הכל מספיק משהו אחד או שניים או הכל זה לא משנה. אני תמיד מסתכלת על הבן אדם עצמו על היכולות וקשה לי עם זה שלא כולם רואים ככה את הדברים. ואני נמצאת במצב שנשאר סטאטי ולא מבחירה שלי אני מחכה ואני לא בטוחה שזאת הדוגמה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לבנות שלי, כי אני כרגע לא עושה כלום, ממשיכה הלאה עם המחשבות. וממשיכה כי זאת המציאות אני לא יכולה לקום וללכת יש לי אחריות על המשפחה שלי על מה שאני מחוייבת אליו. אם הייתי יכולה האמת לעשות מה שאני רוצה הייתי אורזת תיק ונוסעת, מתנתקת מנקה את הראש, לבד. אבל יש לי אחריות השאלה מה לוקח פה יותר משקל, האם לוותר כרגע ולהשאיר את המצב כמו שהוא כי אני צריכה לפרנס ובעצם לתת דגש על החלק הזה או להלחם על מה שחשוב לי ועל מה שאני מסוגלת לעשות ועל מה שאני שווה ובעצם לסכן את הביטחון הכלכלי של המשפחה שלי. מצד אחד מאוד חשוב לי ששי ואדר יגדלו להיות עצמאיות וחזקות אבל אני מרגישה שאני לא עצמאית וחזקה בשבילן ובשבילי.
בנוסף, לכל זה יש את השגרה היומיומית השוחקת והמעייפת והרצון העז לישון ולנוח או לפחות שאתן תלכו לישון. כי אני רוצה לקרוא לצייר לראות טלויזיה לשבת בשקט בסלון, משמרת ב' הזאת לעיתים מתישה, אני מגיעה עייפה מהעבודה, והרי לא תמיד אני נחה איתכן. אני באמת משתדלת שסדר העדיפיות שלי יהיה תואם לשלכן ולמה שאני הייתי רוצה שיהיה באידיאל שלי. והייתי רוצה לנצל את המעמד ולהתנצל שזה לא תמיד מצליח או שהפתרון הקל והפשוט זה קצת טלויזה בשביל שאני שלפעמים שוקעת במחשבות ובאמת שלפעמים קשה לי ואין לי כוח.
אין לי איך לשלב פה מטרות,יעדים ואיחולים לשנה החדשה. כי אני קצת אובדת עצות בעצמי ואני לא מוצאת את כל האופטימיות שאני צריכה כדי שזה יקרה. הייתי רוצה לחשוב פחות, או את היכולת להתמודד עם כל המחשבות שלי, הייתי רוצה להיות יותר חזקה עבורכן בנות יקרות שלי, אני רוצה שתיהיו גאות בי כי כרגע התחושה שלי שאין לכן כל כך במה, כי למרות כל מה שכתבתי פה וכל ההתלבטויות שלי, אני אמשיך להיות כנה וללכת עם האמת שלי וכנראה שלא אדע לשחק את המשחק וסביר להניח שזה מה שאני אלמד אתכן לעשות, ניסיתי להתנהג אחרת זה הרגיש לי מוזר וממש לא אני, אני אמשיך לפעול לפי הלב ולהילחם על מה שאני חושבת שהוא הנכון למרות שאולי זה קצת פוגע ואני אמשיך להקשיב ללב יותר מאשר לראש כי זה פשוט מרגיש לי נכון יותר. אני אמשיך לקוות ולהאמין שהכל יסתדר כמו שאני רוצה ותמיד לטובה, אני מקווה שאני מייצגת עבורכן בצורה הטובה ביותר את המשפט החינוך מתחיל בבית. ואני מקווה שאתן אוהבות לחזור לבית שאני חלק ממנו.
אני מאחלת לכן בנות יקרות שלי שנת לימודים מאתגרת ומוצלחת שתהנו ותלמדו ורק תיהיו לי בריאות ושמחות. לעצמי אני אאחל קצת שקט ובריאות כי בלי זה שום דבר לא שווה ואת היכולת להתמודד עם החיים וכל מה שמצפה לנו יחד.
שנה טובה