Post date: Sep 2, 2018 4:30:58 PM
היום, באופן רשמי התחילה שנת הלימודים התשע"ט. כמה אוויר אני צריכה לקחת מהיום הזה. ואנחנו רק מתחילים.
גילוי נאות: בנוסף להתרגשות, לשמחה ולהבנה שהבנות שלי גדלות כל פעם מחדש, התנדבתי לקחת חלק בוועד ההורים של הגן. בשני הגנים, גם של אדר וגם של שי. אני יודעת שהתנדבתי מרצון, ובאופן מודע, הייתי בהכרה מלאה ובדעה צלולה כאשר שאלו מי מההורים רוצה להתנדב לוועד ואני הרמתי יד ועוד בהתלהבות!
זה משהו שאני רוצה לקחת בו חלק, להיות מעורבת, כדי שאני אוכל להיות מעודכנת, לדעת מה אתן מקבלות ואלו רעיונות יש ומה מתקבל. לקראת מוצאי שבת שאלו מי מוכנה לאסוף את הכסף המזומן כי היום יש גם אפליקציות לאיסוף כספים, מי מאיתנו שעדיין מעדיף מזומן צריך מישהו שיוכל לרכז את הכסף.
אני בתור מדריכת נוער וגרעינרית לשעבר עם קילומטרז' עצום באיסוף כספים למחנות קיץ/ פסח/ טיולי חוג ועוד. מה הבעיה בואו נעשה זאת שוב.. אז נידבתי את עצמי. תוך חמש דקות משליחת ההודעה הפכתי בין רגע לגיזברית. מילה שלא שמעתי שנים...
כמות ההודעות, השאלות והפניות שקיבלתי בעשרים וארבע השעות האחרונות עלה פי 200. מודה שלא ראיתי את זה בא, אז אחרי סוג של נאום של- בשביל מה הייתי צריכה את כל זה????? ועלתה התהייה המרכזית- למה?!?!?!?!
(צופי הפיג'מות מתבקשים לחזור ולקרוא שורות אלו בהתאם לטונצית הדמויות ג. מנדלבאום וא. רוזנפלד.)
נשמתי עמוק, נכנסתי להתקלח, המקום שיש לי את השקט הרצוי כדי לחשוב ולחשב מסלול מחדש. יצאתי רעננה עם כוחות מחודשים להתמודד עם תפקיד הגזברות שקיבלתי על עצמי.
אדר ושי המקסימות, אמא, בתור חלק פעיל בועד תשתדל שהחלטות שמתקבלות שם יהיו רק לטובתכן ולטובת החברים שלכן בגן. ועוד יותר ממש תשתדל לא לעשות לכן פאדיחות. אבל, אל תשכחו שאני עדיין אמא שלכן, יש ואני מניחה שיהיו פאדיחות שהן בלתי נמנעות.
אחרי שפרקתי את החלק הזה אני מניחה שאפשר להמשיך הלאה.
היום הזה היה קצת מוזר בשבילי, לאדר אין ימי הסתגלות ועם שי לא הייתי, למרות שקיבלתי מלא תמונות.
הלכתי עם אדר לגן, נכנסה ילדה בוגרת, ילדה שמכירה את הצוות והגןשמה את בקבוק המים וקופסת האוכל במקום, והלכה לה לשחק. הרגשתי מעט מיותרת, נפרדתי ממנה בחיבוק והלכתי.
איך שיצאתי, רגשי האשם שמתלווים לכל אמא בשנייה שהיא הופכת לכזאת, החלו לצוץ:
מה פתאום את ממהרת לעבודה ביום כזה?
איך לא ישבת לשחק איתה?
והגרוע מכולם- איך לא צילמת כלום???
רציתי להסתובב ולחזור לגן באותו הרגע. במקום, התקשרתי לאמא שלי, שהיא קודם כל אמא. וגננת בדימוס כדי לקבל אישור שאני בסדר ולהרגיע את המצפון שלי. ויותר מזה לשמוח שאדר היא כזאת ילדה עצמאית וטובה וזה ממש בסדר שהלכתי לפעמים ההורים רק מפריעים.
עם שי לא הייתי היום, קיבלתי רק תמונות, שמחתי לקבל את התמונות האלו, ראיתי ילדה בוגרת שמשחקת יפה ונהנת מאוד.
אדר ושי שונות. אני מניחה שכששי תבין את הקונספט שבו משאירים אותה לבד בגן, אז יהיה שמח. או שאולי היא תפתיע מי יודע.
אתן גדלות לי מהר. מצד אחד אני ממש שמחה על זה, כי אני רוצה לראות אם אני צודקת ואתן תגדלו להיות הנערות ואז הנשים שאני יודעת שתיהיו. מצד שני יש לי את הרצון לבקש להקפיא את הזמן, להשאיר אותו בדיוק ככה.
אני מאחלת לכן שנת לימודים פוריה, מהנה ומאתגרת. שתלכו כל יום לגן בחיוך, שתדעו תמיד להשאר נאמנות לעצמכן ולמצוא את המקום שיחודי רק לכן.
שתדעו לקבל את כולם גם את מי שלא תמיד יסכים או יריב איתכן. גם את אלו שאולי יראו טיפה שונים מכן.
אני תמיד פה בשבילכן, לשמוע חוויות, סיפורים וגם לפרוק תסכולים. אני סומכת עליכן ומאחלת לכן שנה טובה!
אני הלכתי לספור כסף ולהכין רשימות
אוהבת אתכן הכי בעולם,
אמא.