Post date: Feb 12, 2018 7:18:51 PM
טוב, אז אני חושבת כבר הרבה זמן על הפוסט הזה ולא ממש יודעת איך לכתוב פוסט על השגרה ועל החיים עצמם ועל התוכניות שמתכננים שלא תמיד אותם תכנונים מסתדרים עם המציאות.
החיים שלי בשנים האחרונות מורכבים מרשימות. מרשימה על המקרר לרמת הניקיון והסדר שצריך (וצריך) לעשות בבית ועד לרשימת קניות בגדים, רשימת תחביבים שאני צריכה לפנות להם זמן ורשימת דברים שאני רוצה לעשות עם המשפחה שלי, הבנות הבן זוג. רשימות. בפתקים בטלפון, על הדלת אבל בעיקר במחברת ליד המיטה ועל המקרר. אני יודעת שחלק ממה שצריך לעשות כדי להגשים את החלומות שלי או כדי למחוק סעיפים מהרשימה זה תאריכים, לחלק את כל הדברים למשימות קטנות וככה בעצם לבצע משימה משימה. אגב זה לא אני המצאתי זה יובל אברמוביץ'
אבל האמת, אין לי כוח. אין לי מוטיבציה. אין לי אנרגיות ולפעמים גם אין לי מצב רוח. זהו אמרתי אין לי כוח. אם היה אפשר ללכת לישון ושכל הדברים שנמצאים ברשימות האלה יעשו מעצמם. שאני אקום ואז אני אגלה שהכל כבר נעשה מהסדר והניקיון ושסל הכביסה יהיה ריק, ועד לקריאה ריצה וציור.
שלא תבינו לא נכון, בשנה האחרונה עשיתי המון יחסית לכלום שעשיתי לפני, אני קוראת יותר, מעורבת יותר בניהול ובמטלות הבית מה שפעם כמעט ולא עשיתי, אני משחקת יותר עם הבנות הרבה דברים השתפרו. אבל אני מרגישה שזה ממש לא מספיק. אני מרגישה שבנקודת הזמן שאני נמצאת אני יכולה לעשות יותר. אני גם רוצה לעשות יותר בשבילי. אבל אני מרגישה שאני לא מצליחה להרים את עצמי ולהביא את עצמי לעשיה להקנות לעצמי הרגלים חדשים/ישנים שזנחתי והתגעגעתי אליהם, שיביאו אותי למי שאני רוצה להיות, הידיעה שהחיים לא סתם חולפים ומתבזבזים להם, לדוגמה שאני רוצה לתת לבנות שלי.
כשאני מרגישה מיואשת או מצוברחת ממצבים מסויימים, לא משנה איזה: ריבים תיסכולים כל דבר- אני תמיד מצליחה להרים את עצמי גם מבחינת המצב רוח וגם מבחינת דרך הפעולה. אני מגיעה למצב של התפרקות אם זה בכי, כעס, מדברת אל עצמי, אחר כך אני נרגעת לרוב זה על ידי שמיעת מוזיקה בווליום מפחיד ואז לאט לאט מתגבשת אצלי תוכנית הפעולה. תמיד הייתי כזאת. כי הרי אם אני לא אצליח להרים את עצמי ולעודד את עצמי סביר להניח שלא הייתי מגיעה לאן שהגעתי ועושה את כל מה שעשיתי עד היום.
ואז מגיעה במלוא הדרה המציאות. החיים עצמם מן ביטוי כזה שלמדנו לחיות איתו. במציאות שלי יש אותי ואת הרצונות שלי למול הבנות שלי, מקום העבודה, הזוגיות, העיפות ואפילו היאוש. תכף ההסבר.
אותי חינכו שאקסיומה מספר אחת אומרת שהמדינה לא דואגת לאזרחים שלה. זה מה שלימדו אותי בערך מאז שאני זוכרת.שאני צריכה לדאוג לעצמי. אז התנדבתי לעשות שנת שירות, התגיסתי לצבא, למדתי תואר כדי שתיהיה לי השכלה, שגם אם אני לא אעסוק במקצוע שלמדתי או לא בחרתי ללמוד איזה מקצוע כזה מבטיח או בטוח כמו שאומרים. אבל יש לי את יכולת הלמידה אני יכולה להראות רצינות ואני יכולה גם ללמוד דברים אחרים. ולא למרות מה שאני הולכת לכתוב בהמשך אני לא מצטערת על מה שלמדתי כי אני לא הייתי מצליחה להתחבר ללימודים שאני פחות אוהבת. אני מאוד משתדלת להתנהל נכון כלכלית לא לבזבז כסף יתר על המידה לנסות לחסוך ועדיין כן להנות ואולי טיפה להתאוורר.
כשאני מדברת על המציאות אני מתכוונת למציאות שהיא פחות בשליטתי. המציאות שמכתיבה לי לילות בלי שינה, כי צומחות שיניים/ברח לנו פיפי/חום מכיוונים לא צפויים. ואז הרבה יותר קשה לבצע רשימות ולהגשים חלומות שלא לדבר על דברים שבשיגרה שחייבים לעשות כמו מקלחות, ארוחות ערב, איזה סידור מינימלי של הבית שיראה רק כמו פוגרום ופחות אחרי מלחמת עולם. וכמובן שכמעט אחרי כל לילה כזה הולכים לעבודה כי צריך לעבוד ואם אני לא אעבוד אפאחד לא יממן לי את הקפה שאני שותה בבוקר ואני אוהבת קפה. ואין לי לצערי את האפשרות להישאר תמיד בבית ואני גם לא בטוחה שאני רוצה.
המציאות היא אחרת כשיש אחריות על ילדים, משפחה שכר דירה. אז המציאות ממש מכה בפנים. יש הרבה דברים שאפאחד לא מספר על האחריות הזאת. כי בעצם צריך גם לפרנס משפחה בכבוד, ולפעמים קצת קשה לעשות את זה שמקבלים שכר מינימום, ומצד שני אני רוצה לחנך את הבנות שלי לערכים לעצמאות מסויימת וכאן יש סימן שאלה מאוד גדול האם להכריח אותן בעתיד ולכוון אותן מעכשיו ללמוד איזה מקצוע כזה מפוצץ כדי שיתפרנסו בכבוד אבל בעצם אולי לא יאהבו את הלימודים או את העבודה ויהיו מתוסכלות בעבודה או לתת להן יד חופשית ולתמוך בהן גם אם ירצו ללמוד אמנות או מוזיקה. ואולי יהיו כמוני? ובגיל שלושים וכמעט חמש עם הניסיון שלי והלימודים שלי והיכולות שלי בשורה התחתונה ירוויחו שכר מינימום? ועכשיו מה? ברור שיש את האפשרות לעזוב ולחפש משהו אחר אבל מה יהיה עד שמוצאים? עדיף מינמום על כלום לא? עדיף להשקיע במקום העבודה הנוכחי כי אז הסיכוי להתקדם גבוהה יותר במקום להתחיל כביכול מאפס במקום חדש ואז שוב אני צריכה להוכיח את עצמי וזה הרי לוקח זמן.ואצלי בדרך כלל יותר זמן מלאנשים אחרים כי בנוסף לזה שאני אמא והרבה יותר קשה לי לעבוד שעות נוספות כי צריך להוציא את הבנות מהמסגרות, הלוואי ויכולתי לעבוד יותר. אני גם עם C.P החברה רואה אותי עם מוגבלות וזאת המציאות. אני יכולה לחשוב על עצמי הרבה דברים ואני יכולה גם לעשות הרבה דברים, עובדה שעשיתי ואני עדיין עושה יש דברים שעשיתי שאנשים ללא מגבלה פיזית לא יעשו לעולם. אבל עד שהחברה לא תשנה את דרך החשיבה שלה ויסתכלו על היכולות ולא על המגבלות זה לא באמת יעזור מה שאני חושבת על עצמי. אז מה אני בעצם מלמדת את הבנות שלי? איזה דוגמה אישית אני נותנת להם? הרי אי אפשר להילחם כמו שאני עושה בדרך כלל . תמיד נלחמתי תמיד השגתי את המטרות שלי. אבל עכשיו יש לי אחריות יש לי משפחה שצריך לפרנס אז מה בעצם התשובה הנכונה? אני מאמינה בלדבר, אני מאמינה בעשייה, אני מאמינה בלהילחם על מה שחשוב לי. ויש מקרים ויש מצבים שאני פשוט לא יכולה לעשות את זה. וזה לא אני והדיסוננס הזה מכעיס.
אני רוצה שיהיה טוב לבנות שלי. אני רוצה שיהיה לי טוב. אני לא לגמרי ויתרתי אני עדיין מחפשת דרכי פעולה להתמודד עם המציאות הכמעט בלתי אפשרית הזאת. אני מודעת למיגבלות שלי וליכולות שלי, אני מודעת לאמת שלי. משום מה לרגע אני מרגישה שכתבתי את זה כבר ואין לי כוח לחפש כדי לראות אם צדקתי אפילו התחלתי למחזר חומרים.. אבל זה אולי סימן טוב זה אומר שזה עדיין מפריע לי ולא התיאשתי לגמרי.