Post date: Jan 27, 2019 7:58:51 PM
בתאריך ה- 19.1.19 סיימתי לקרוא את הספר שנת המתנות מאת יובל אברמוביץ'. זה הספר העלילתי הראשון שלו שאני קוראת, לפניו קראתי בעיקר את הרשימה, יש לי אבל אין לי – ספר ילדים וקצת מההזדמנות שיחד עם הרעיון ממתינים לי על מדף הספרים.
לא היו לי ציפיות מהספר, אני לא מכירה את הכתיבה העלילתית של יובל אז קראתי את הספר בלי ציפיות.
כבר שבועיים התחושה הזאת של אני חייבת לכתוב לא עוזבת אותי.
שנת המתנות הוא ספר שמתחיל ביום ההולדת ה- 39 של מיכל הופמן. מיכל היא סופרת שהוציאה לאור שני ספרים בנושאים של התנהלות כלכלית , הספרים שלה הפכו רבי מכר בארץ, תורגמו לשפות שונות ונמכרו בהצלחה ברחבי העולם, וכך גם היא הפכה לאישה מעוררת השראה שמעבירה הרצאות בארץ ובעולם מלמדת ומעבירה את השיטה הכלכלית שפיתחה.
היא מגיעה הביתה ולמתנת יום הולדת ממתין לה בבית מכתב מבעלה רונן, גם הוא מחכה לה שם. במכתב רונן מודיע לה שהוא עוזב אותה מסיבות כאלה ואחרות, אורז בגדים בתוך שקית זבל גדולה ועוזב.
כשסיימתי את הפרק הראשון דילגתי ישר לסוף, רכשתי את המהדורה של הספר עם ההערות של יובל. לא התאפקתי וקראתי אותם מיד אחרי הפרק הראשון. אני הרי ידועה בתור מי שסבלנות במקרים מסוימים היא ממנה והלאה.
המשכתי לקרוא את הספר. מיכל לוקחת מחברת כותבת עליה שנת המתנות ומחליטה להעניק לעצמה שנה של מתנות. שנה שבה היא עוברת תהליך שלם עם עצמה. תוהה למה רונן עזב אותה? למה בחר בדרך הזאת ללא התראה מוקדמת ? היא לומדת להכיר את עצמה מחדש ועוסקת בנושאים שבחברה הישראלית נחשבים לסוג של טאבו. והשאלה הראשונה שנשאלת מדוע לא להעניק לעצמי מתנות? למה בעצם מחנכים אותנו על הפתגם "שונא מתנות יחיה"? למה לא בעצם אוהב מתנות יחיה?
היא ממשיכה לסוגיה קדושה עוד יותר בחברה הישראלית- ילדים. ההתעסקות הבלתי פוסקת ברחם שלה והנשי בכלל, בגיל שלה, למה אין לך ילדים הרי את בטוח תצטערי על זה וכמובן מה התגובות שהיא מקבלת על ההצהרה שהיא לא מעוניינת להביא ילדים לעולם. מבחירה. היא אוהבת לישון, היא אוהבת את העצמאות שלה, ואת חייה ולא ממש מעוניינת להגביל את עולמה ליובל המבולבל ולדאוג באופן תמידי לילדים שבעצם הם הכי שלך בעולם אבל אולי לא באמת יש לך שליטה עליהם. והקונפליקט שכל אישה/אמא יכולה להזדהות איתו התפתחות אישית ופיתוח קריירה למול הבאת ילדים לעולם טיפולם וגידולם.
החיים של מיכל הופמן ושלי בכלל לא דומים אפילו לא בקצת. אבל מצאתי את עצמי קוראת את הספר ומזדהה עם כל כך הרבה דברים שקרו לה. יש בספר תפיסות עולם ופסיקאות שכל כך הסכמתי איתן שהרגשתי כאילו כתבתי אותן בעצמי.
אחת הפסקאות שהכי הזדהתי איתה גרמה לי לכתוב פוסט במחברת שאני מחזיקה ליד המיטה הכותרת של המחברת שלי היא- פוסטים שלא בטוח שיפורסמו בכתום +.
הפוסט שנכתב באותו יום במחברת נכתב על דברים שלא העלתי על הכתב מעולם. זה תחום בחיי ששיתפתי בו מעט מאוד אנשים.
זאת הפסקה מהספר-
"כבר שנתיים מאז התפרסמתי, שאנשים כמעט לא שואלים לשלומי. הם מניחים שמצויין לי. הם בטוחים שהם מעודכנים בכל מה שעובר עליי, ומסתפקים בשכבה הראשונית והשטחית של מה שהפייסבוק מספר להם."
מפורסמת אני לא. אבל, המשך הפסקה הרגישה כל כך אמיתית ונכונה כאילו אני כתבתי את זה. והתחושה שחלפה בי שכל עוד מגיע יום חמישי ואני מעלה את הסטאטוס בפייסבוק של חמישי שמח אז הכל בסדר.
הקטע הזה גרם לי לכתוב דברים שלא העזתי לכתוב אותם, שלא חשבתי שאני יוציא החוצה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהתעסקתי עם הנושאים האלו ובכלל בעצם גיבשתי אותם והעלתי אותם על הכתב כמו פוסט לכל דבר. ניבהלתי. אני לא אפרסם את מה שכתוב שם. לא כרגע בכל אופן אם בכלל.
הנחתי את זה בצד, חשבתי שאם זה הפוסט שיצא מהספר אולי אני לא צריכה לכתוב על שנת המתנות. לא צריך בכוח. אבל, המחשבות על הרצון לכתוב ולתרגם את התחושות והמחשבות לכדי פוסט לא הניחו לי.
המשפט השני שהתחברתי אליו-
"נמאס לי להיות שקולה, יציבה וחזקה עבור כל כך הרבה אנשים. גם אני רוצה להיות פגיעה וחלשה. ובעיקר להשתנות. אני לא רוצה לחזור על טעויות העבר."
את המשפט הזה פרסמתי בסטורי באינסטגרם, במחשבה שזה מספיק כי הרי אני לא יכולה לפרסם פוסט עם מה שבאמת כתבתי שעה קודם לכן, אז אני אשחרר קצת את המחשבות שלי בסטורי וזהו. נחזור לשגרה עד הפוסט הבא.
כשהחצי שאל אם להחזיר את הספר למדף עניתי שלא. הרגשתי שאומנם סיימתי לקרוא את הספר, אבל לא סיימתי איתו באמת ושיש לי עוד מה לכתוב. השארתי אותו בסלון הסתכלתי עליו הוא הסתכל עלי בחזרה. מצאתי את עצמי מדפדפת בו מחפשת את המילים הנכונות כדי לשחרר את המחשבות שלי לפוסט שאני גם ארגיש שלמה עם פרסומו.
שבוע שעברה נפלה לי המערכת בעבודה לאיזה שעתיים ואני מילמלתי שחבל שלא הבאתי איתי איזה ספר לקרוא. אז המחשבות על הפוסט שלא נכתב החלו שוב לצוף והדפים במחברת התחילו להתמלא. הטיוטה לפוסט הזה. היום בהפסקת הצהריים החלטתי לתת לזה עוד הזדמנות אחרונה, לנסות לסיים את מה שהתחלתי לכתוב. שוב מצאתי את עצמי מסתבכת עם המילים, כותבת ומוחקת ושוב כותבת ובעיקר חוזרת על עצמי. כשיצאתי מהעבודב חזרו המחשבות והתערבבו מצויין עם השיר שבקע מהמערכת שלי באוטו-
Coldplay-talk
כמעט תמיד המערכת שלי והמוזיקה שלי יודעים לקלוע בול למצב הרוח והמחשבות שלי ואז הופיע המחנק בגרון והדמעות בעקבותיו- אני בוכה הרבה שאני מיואשת עצובה או מתרגשת או הכל ביחד, והתחלתי לדבר לעצמי אני אלופה בזה. התחלתי לחשוב על צמד המילים שנת המתנות ולשאול את עצמי מה זה אומר בשבילי? מה אני רוצה שיקרה בשנה הזאת?
אני רוצה שהשנה תיהיה השנה שבה לשם שינוי אני אדאג קודם כל לעצמי כי אני חייבת לגרום לשינוי לקרות. יש דברים שחייבים להשתנות. אני חייבת את זה לעצמי. אני לא רוצה לחכות למכתב מטלטל או לאיזו הודעה דרמטית. אני רוצה לשנות ולהשתנות ולא לחזור על טעיות העבר.!
כמובן שנרשמתי לאתגר שנת המתנות וקיבלתי את המייל שמודיע שעוד שבוע זה מתחיל!! אני בהחלט מתרגשת. כשנרשמתי לאתגר הבטחתי לעצמי שלא משנה מה יקרה אני אבצע. גם כי זה מעניין שנה של מתנות וגם אם אני עייפה וגם אם אין לי כוח וגם אם לא נעים אני אעשה הכל כדי לא סתם כדי לקבל הודעות ולהתעלם מהן אני אהיה חברת מועדון מתלהבת ולא מתעלמת.
החלטתי לנצל הזדמנויות ונתתי לעצמי מתנה ראשונה לשנה הזאת, החלטתי לומר כן לתהליך שאני בקרוב מתחילה. ההזדמנות נפלה בחלקי נשמתי עמוק והחלטתי ללכת על זה. אולי זה יעזור, אולי אני אצליח יותר להאמין בעצמי, זה מה שחשוב בעצם לא? זה לא משנה מה חושבים עלי או מה יגידו אחרים, אני צריכה להרגיש את זה ולהאמין בעצמי. בטח בהמשך יגיע פוסט נפרד בנושא.
ואם לחזור רגע לספר, תקראו אותו. לי הוא גרם לחשוב והמון ואני גם ככה תמיד חושבת המון אז בכלל. אני לא אגלה לכם איך הוא נגמר אפילו שאתם מנחשים מה יהיה הסוף, מה שנדמה לכם נכון לא תמיד נכון. אני ממליצה לקרוא את שנת המתנות ולחשוב עם עצמכם.
ואם גם אתם רוצים להצטרף לאתגר שנת המתנות – תוכלו להרשם בלינק המצורף
https://www.theyearofgifts.com/index.php?action=etgar
זה ממש בחינם ובטח שלא מחייב ומה אכפת לכם להעניק לעצמכם מתנות?
מתנות זה כיף. תמיד. בכל מצב. מתנה לא חייבת להיות דבר חומרי אגב, היא יכולה להיות זמן איכות עם עצמכם או עם אדם אהוב, חבר קרוב, זאת יכולה להיות ההבנה הזאת שמובילה לשינוי ואפילו זמן פנוי לסרט או שעות שינה (בתור אמא אני אומרת לכם שזאת מתנה לגטימית והכרחית)
כולי תקווה באמת להצליח בשינוי שאני רוצה לעצמי, שהשנה לא תתבזבז ותעבור לה סתם. ואחרי שנה של השרדות הגיע הזמן לחיות.