יהושע

באם אכן מתארים הפרקים הראשונים של ספר יהושע לרבות הקרב נגד חמשת המלכים את כיבושי נחלת בנימין על ידי שבט בנימין, כי אז אך טבעי יהיה שהמקור לסיפורי כיבוש אלו יהיה מקור בנימיני, וכן טבעי יהיה שמנהיג כיבושי נחלת בנימין יהיה דמות משבט זה.

בפרשת המרגלים (במד' יג' ח') המרגל משבט אפרים שמו הושע בן נון ובפסוק טז' נקרא הושע בן נון יהושע. שני שמות אלו לאדם אחד מעוררים תמיהה שכן הושע אכן היה שם נפוץ  ומקובל בשבט אפרים, ואילו השם יהושע מכיל את המרכיב "שוע" שהוא ממאפייני שבט בנימין. נראה שבדומה להאחדת דמויות היסטוריות לדמות תנכית אחת הרי שכך הוא גם במקרה זה, וראה דיון מפורט על האחדת דמויותיהם של יעקב וישראל.

לבד משמו של יהושע המצביע על מוצא בנימיני, הרי שיש לכך סימנים נוספים:-

1) יהושע הוא אכן מנהיג כיבוש נחלת בנימין.

2) בדומה לכידון, סמל המלכות של שאול, כך הדבר גם אצל יהושע. ואכן בשעת קרב העי (יהו' ח' יח' ועוד) נוטה יהושע את ידו בכידון.

3) נוהג הביזה של השלל בעת כיבוש עיר היה כנראה נוהג בנימיני, ואילו השלילה של הביזה בעת מלחמתו של שאול בעמלקים (שמ"א טו' ח' ואילך) היא כנראה ממקור יהודיי, או ממקור כוהני מאוחר מאוד, ומטרתה הכפשת שמו של שאול והצגתו כלא ראוי למלוכה. להלן מספר דוגמאות של ביזה לאחר ניצחון שלכולם יש ליחס מורשת בנימינית, ואי שלילת הביזה ואפילו ציון שהביזה היא לפי מצוות יהווה מוכיח על המקור הבנימיני של פרשיות אלו.

1) הביזה שלאחר קרב העי (יהו' ח' כז').

2)הביזה לאחר קרב מכמש (שמ"א יד' לב'), והחטא שם הוא רק היותם אוכלים את הביזה על הדם ולא עצם שלילתה.

3)וראה גם תיאורי הביזה שב-דבר' ב' לה' ודבר' ג' ו'-ז'.

4) מעניין שבספר יהו' ז' א' מואשמת דמות משבט יהודה כמועלת בחרם שהוטל על יריחו. ויתכן שגם זה היה נוהג מאוחר שבו שבט בנימין האשים את שבט יהודה שאישיות חשובה ממנו מעלה בחרם.

באם הייתה דמותו של יהושע דמות ממוזגת של דמות משבט אפרים- הושע, ושל דמות משבט בנימין-יהושע, כי אז יש בידינו למיין פרשיות שונות, וליחסן לדמויות אלו.

הדמות העורכת את טקס הברכה והקללה היא כנראה דמות אפרימית, כפי שנדון בפרק  הדן בטקס זה. גם הדמות שמתה ונקברה בתימנת-סרח היא דמות אפרימית שכן גיל מותה -110 היה גיל החיים המלא לפי המורשת המצרית. לעומת זאת שתי פרשיות המיוחסות ליהושע בדרום הארץ- קרב רפידים והאוהל אשר מחוץ למחנה (ראה דיון להלן) יכול להיות משויך לשני השבטים שכן שניהם שייכים לשבטי הדרום.

למרות היות שני השבטים אפרים ובנימין ממורשת דרומית הרי שבכל זאת נראה שקרב רפידים הוא ממורשת בנימין שכן:-

1) המצביא הוא יהושע, ובכך יש לנו דמות אחידה עם יהושע המצביא כובש נחלת בנימין.

2) ראה הפסוק "אפרים שרשם בעמלק", מה שמלמד אולי על מוצא עמלקי של שבט אפרים, ואז לא יתכן שקרב זה יהיה ממורשתו.

בספר שמות לג' ז'-יא' מתואר אוהל השונה מאוד מאוהל-מועד שתואר בפרטות בספר שמות. אוהל זה ניבנה מחוץ למחנה (ומכאן שמו) זאת בניגוד לאוהל מועד.

מהשימוש במילה "ונטה" ברור שמדובר פה באוהל ממש, ולא כשל אוהל-מועד שהיה לו מבנה שונה מאוהל. כן אין זכר לכלי פולחן כלשהם שהיו צריכים להיות באוהל-מועד. נאמר גם שלא משה  בלבד יצא אל האוהל אלא כל מבקש דבר ה', שלא כדין האוהל אשר בתוך המחנה. אין כאן זכר לכוהנים ובמקומם נזכר כאן "יהושע בן נון נער משה שלא מש מפתח האוהל".

יש להניח שגם פרשיות נוספות הקשורות באוהל-מועד מתייחסות דווקא לאוהל זה:-

1) בסיפור האצלת רוח הנבואה על שבעים מזקני ישראל (במד' יא' טז'-ל') מדובר על יציאה אל אוהל-מועד.

2) כך הדבר גם בסיפור צרעת מרים (במד' יב' ד'-יג').

3) גם בסיפור התייצבותם של משה ויהושע באוהל-מועד לפני מותו של משה (דבר' לא' יד'-טו') נראה שמדובר באותו אוהל בשל אזכורו של יהושע שאין לו קשר לאוהל שהיה בתוך המחנה.

ישנם חוקרים שכבר הציעו  שהאוהל אשר מחוץ למחנה שייך למורשת שבטי הדרום, ושמורשתו שונה לחלוטין מזו של אוהל-מועד. הקושי בהצעתם נוצר שכן הם הבינו את דמותו של יהושע כדמות אפרימית השייך למלכות הצפון. אולם אם מתייחסים לא למצב שלאחר ההתנחלות, אלא דווקא למצב המקורי של לפני ההתנחלות הרי שהן אפרים והן בנימין שניהם שייכים לשבטי הדרום, ואולי זהו המניע להאחדת דמויותיהם של הושע ויהושע.

בספר שמות לג' ה' מורה משה לאיש-ישראל לאסוף את עדיים, ו-אח"כ מוקם אוהל-מועד "אשר מחוץ למחנה". זהירות רבה יש לנקוט בקריאת המלה "ישראל", שכן לעתים משמעותה מצומצמת "אפרים", לעתים במשמעות קבוצת שבטים, ולעתים במשמעות כלל העם. ישנה כמובן האפשרות שכאן נאמר במפורש שהאוהל אשר מחוץ למחנה הוא של שבט אפרים בלבד.

 בספר שופ' ח' כה' מתפרקים איש-ישראל מנזמי הזהב שלהם ונאמר "כי ישמעאלים הם". כבר שם שאלנו האם הישמעאלים הם המדיינים או דווקא איש-ישראל? הקשר של האוהל אשר מחוץ למחנה לאיש-ישראל, אשר להקמתו נאספו העדיים יכול לסייע לקביעה שאיש-ישראל היו גם ישמעאלים. בספר שמ' לב' ב' נאספים במפורש נזמי הזהב לצורך הקמת עגל-הזהב, וזה דומה מאוד למעשהו של גדעון. ואכן לאחר הקמת עגל-הזהב נאמר "אלה אלהיך ישראל אשר…", והקשר נזמי זהב-עגל-הזהב-ישראל ברור מאוד. מדיון זה עולה האפשרות שגדעון ומשפחת העזרי שייכים לפלג האפרתי של שבט מנשה שכן הערך "ישראל" מלווה את כל הפרקים הקשורים בגדעון. ובכלל אפשרי שספר שופטים במקורו היה ספר שנוצר בממלכת אפרים שכן הערך "ישראל" מופיע בו פעמים רבות. וראה הדיון שגם יפתח היה משבט אפרים.

ובכלל יתכן ששתי העליות של משה להר-סיני, ושני לוחות-העדות, מתייחסים כל אחד למורשת שונה של יציאת-מצרים. וראה דיון בנושא זה במקומות נוספים. כן יש לשם לב שבפרק שמ' לב' טז' נאמר "והלחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלחות". וגם בנושא האלוהות אלוהים ראה דיון במקומות המתאימים. באם נכונה ההצעה שהאלוהות אלוהים היא האלוהות של שבט אפרים, כי אז כל סיפור שבירת הלוחות הוא סיפור פסילתה של תורת שבט אפרים, וקבלתה של תורת שבט לוי.  

יתכן  שאת האוהל אשר מחוץ למחנה אפשר ליחס למורשת שבט בנימין, זאת בשל העובדה שבבמה אשר בגבעון היה משכן ה' (דה”א כא' כט') וגם (דה”א טז' לט'), וזאת גם לאחר שהעלה דוד את הארון לירושלים (דה”ב א' ד'). יתכן גם שבתקופה מסוימת הייתה תחרות בין שני האוהלים, זה שבבמה שבגבעון, וזה שנטה דוד בגורן בירושלים. אין כמובן כל מניעה שהיו בעם-ישראל גם יותר משני אוהלים, ושרק שלושה מהם מוזכרים במפורש.

גם בנושא ארון-העדות יתכן שמדובר בשני ארונות שונים, שכן לפי ספר שמות השאילה בגורל היא לפי גורל האורים והתומים, ואילו לפי שמ"א יד' יח' ואילך מדובר על שאילת רצון האל דווקא תוך היעזרות בארון, מה עוד שארון האלוהים היה צריך אז להימצא במשמרת בקרית-יערים. יתכן אפוא שגם ארון זה הוא ממורשת בנימינית ושמורשתו הייתה שונה מהארון אשר תואר בספר שמות ואשר שימש לאחסנת לוחות-הברית בלבד.