מלך מצרים ומלך גרר
הסיפור המשולש על מסירת שרה ורבקה למלכי מצרים וגרר, מעלה את ההצעה שמדובר בסיפור מקורי כלשהו שנתפצל לשלושה סיפורים שונים. על שרה מסופר שנמסרה פעם למלך מצרים ופעם למלך גרר. ואילו על רבקה מסופר שנמסרה ל"מלך פלשתים היושב בגרר" (ברא' כו' א'). באם נאחד את שני הסיפורים הקשורים בשרה לסיפור אחד, ברוח הסיפור השלישי, נקבל, שאברהם מסר את שרה ל"מלך מצרים היושב בגרר".
הסבר זה בא לשרת את ההצעה שהמושג "מצרים" הוא מושג גמיש, ויתכן שסיפור אברהם ושרה מתרחש בגרר, ושאותו מלך-מצרים היה השליט האזורי על אזור דרום פלשת, או אולי אף על כל כנען, ושמקום מושבו היה בגרר. ישנה כמובן גם האפשרות שמלך גרר היה מלך כנעני, ושהוא קיבל סמכויות שלטון על דרום הארץ מטעם המצרים. בהמשך העבודה ידובר שירידתו של אברהם ל"מצרים" איננה הכפילה של ירידתו לגרר, שכן גרר נמצאת בארץ-גושן הנמצאת במצרים הדרומית, ואילו ירידתו ל"מצרים" הייתה לארץ-רעמסס הנמצאת במצרים הצפונית.
רמז לעבדות באזור פלשת ואפילו לפלישתים נשתמר ב-שמ"א ד' ט', כלאמר באם עבדו בני-ישראל את הפלישתים הרי סביר להניח שעבדו גם את המצרים באזור, ממש כפי שנראה בהמשך שנשתמר רמז לעבדות למצרים ול"לוחצים" אחרים באזור בית-שאן, ועל כך ראה בהמשך.
מורשת מצרית נקשרת לאזור גרר בארבעה מקרים:-
ישמעאל שהוא בן להגר המצריה ולכן מצרי בעצמו גר באזור. גם אשתו של ישמעאל הייתה מצריה ובכך יש לנו כפל סימן לגבי ישמעאל וצאצאיו. על ישמעאל נאמר "ויגר במדבר פארן, וגם זה מתאים שכן גם מדבר פארן נמצא בקרוב באזור זה.
בברא' כו' כה' בא אבימלך מלך גרר אל יצחק לבאר-שבע ועמו בעל תואר פקידותי –"מרעהו" , שזהו תואר פקידותי מצרי.
בברא' נ' חנטו את ישראל בארץ גושן הנמצאת אף היא באזור זה.
יוסף שגר בארץ שור כלומר באזור זה המורשת המצרית נקשרת אליו במקרים:-
גם יוסף נחנט בדומה לישראל.
יוסף מכונה "צפנת פענח" ו"צפנת" הוא מונח מצרי.
יוסף מכונה "אברך" ומילה זו היא מצרית ופירושה שיוסף היה אדם חשוב שכרעו לפניו ברך.
גיל מותו של יוסף 110 הוא גיל החיים המלא לפי המורשת המצרית.
ידועות בארכיאולוגיה המצרית תעודות המספרות על שבטי נוודים שהגיעו למצרים בעתות רעב ובצורת לשבור בר (פפירוס אנסטסי ו' משנת 1200 לפה”ס בערך), ומכאן ההשוואה שסיפורי ירידת האבות למצרים בעתות רעב בארץ בא על רקע נכון, מה שנותן תוקף לסיפור המקראי בנושא.
ראיתי לנכון להדגיש שההסכמה הכללית בנושא זה היא מהירה מדי וגם שטחית במידה רבה, כל זאת כמובן בהנחה שנתוני האקלים באזורנו לא נשתנו מאז תקופת המקרא, ומכאן שארץ-מצרים (ארץ הנילוס והדלתה) היא מדבר צחיח לבד מהאזורים המושקים שרק בהם נתרכזה האוכלוסייה. תעודות מצריות נוספות מספרות על הספקת דגנים ע"י המצרים לחיתים בעתות בצורת כשההספקה באה מאזורי השלטון המצרי לרבות ארץ כנען.
בתקופה שקדמה לתקופה ההיסטורית, כל המין האנושי היה מין שחי מלקט וציד, ואילו המעבר לתקופה ההיסטורית חל במידה רבה בשל העובדה שבני האדם למדו לגדל את מזונם (להוציא לחם מן הארץ). התפתחות זו לא התרחשה בו-זמנית בכל המקומות, והמעצמות הקדומות באזורי הנהרות הן שהקדימו את שאר האזורים. עובדה זו היא בעיקר שגרמה לעליית התרבויות הגדולות הראשונות באזורים אלו דווקא. עם הרחבת שלטונן של התרבויות הגדולות הראשונות הביאו איתן את הידע החקלאי גם לארצות שנכבשו על ידן. מכאן שאין כל מניעה ששבט-אברהם הנווד והפרימיטיבי שחי באזורי דרום הארץ, הושפע באופן קשה מבצורת באזור חיותו, ואילו אזור גרר היה גשום יותר מחד, ובעל ידע חקלאי רב יותר מאידך. וההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה שגרר הייתה יישוב של קבע, לרבות ידע על חפירת בארות. כפי שיוצע בהמשך, ירד בית-יעקב לא לאזור רצועת-עזה אלא לאזור אחר, (למצרים הצפונית). וראה בהמשך דיון על מפעלי השקיה שהוקמו ע"י המצרים בארץ: עמק-השידים, אבל-מצרים, יריחו, ומפעלי ההשקיה שהיו באזור צוער שבמצרים.
בתיאור גבולה הדרומי-מערבי של הארץ במד' לד' ה' כתוב: "ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו ימה". זיהוי הישוב עצמון נתקל בקשיים רבים ובהתאם גם מרחבי ההצעות לזיהויו, כך ישנן הצעות באזור האגמים המרים, ליד ואדי-אל-עריש, נאת-המדבר קסימה (בשל צלצול שם דומה) ועוד. אנסה כאן להציע הצעה נוספת אשר לפיה הביטוי "נחלה מצרים" מתייחס לתחום השלטון המצרי סביב העיר עזה, ואז הגבול המערבי שתיאורו מתחיל בקדש-ברנע נמשך בטבעיות לכיוון הים באזור רפיח, כלומר בדומה לגבול הבין-לאומי עם מצרים כיום, בהתאם יש לחפש את עצמון לאורך קו זה, אולי באזור העיר רפיח של היום. דיון זה הוכנס כמובן כדי לחזק את הטיעון שאזור עזה הוא "מצרים" של אברהם, יוסף ושבט אפרים, ועל כך ראה בהרחבה בהמשך. למעשה הביטוי "נחלה מצרים" אומר במפורש שבאזור העיר עזה היה שטח לא גדול המכונה "מצרים"וראה גם הציטוט מ-יחז' מז' יט', בתיאור הגבול הדרומי של ארץ-ישראל: "ופאת נגב תימנה מתמר עד מי מריבות קדש נחלה אל הים הגדול" (וכן גם יחז' מח' כח'). הציטוט מתה' עח' נה' "ויפילם בחבל נחלה " ברור מאוד,ואין להעלות על הדעת שהמלה "נחלה" היא שיבוש של "נחל" למשל.
הגבול המערבי-דרומי של נחלת יהודה (יהו' טו' ג'-ד') עוסק בדיוק באותו נושא: "ויצא אל מנגב למעלה-עקרבים ועבר צינה ועלה מנגב לקדש-ברנע ועבר חצרון ועלה אדרת ונסב הקרקעה ועבר עצמונה ויצא נחל מצרים והיה תוצאות הגבול ימה זה יהיה לכם גבול נגב". נוסח זה מעלה כמובן את ההצעה שעצמון ועצמונה זהות הן, וכן ישנה גם האפשרות שהביטוי "נחלה מצרים" הוא שבוש של "נחל מצרים", ודיון העוסק בזיהויו של נחל-מצרים ראה בהמשך. מקומות הישוב לאורך הקו מקדש-ברנע ועד למוצא נחל-מצרים (נחל הבשור) לים, מעלה את האפשרות שהגבול נע לאורך הקטע מקדש-ברנע דרך עזוז, קציעות, שבטה, משאבי-שדה, צאלים ושם נכנס לתוך נחל-הבשור והמשיך עמו עד לים. סדר הישובים שהוזכרו הוא כסדר הכתיב מדרום לצפון, ואז עצמונה צריכה להיות בערך באזור רביבים-צאלים. הצעה זו נשענת על הסיפור התנכי לגבי ידע בחפירת בארות. הבארות של תקופה זו היו בורות בערוצי הנחלים, ובכל התוואי שתיארתי יש בורות כאלה בשפע, לרבות יישובים (קציעות, שבטה) שהתבססו על סוג זה של מקורות מים.
גם הציטוט שכבר צוטט "ויכם יהושע מקדש-ברנע ועד עזה..." מלמד שהגבול מקדש-ברנע משך בדרך ישרה פחות או יותר מקדש-ברנע לעזה, ואין צורך לחפש את הזיהויים במרחבי מדבר-סיני (של ימינו).
גם הדיון על שיחור יכול לסייע לדיוננו. בספר יהושע יג' ג' כתוב "מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תיחשב". הדיון בפרק זה הוא על תחומי הארץ הנשארת שלא נכבשה ע"י יהושע ובפסוקים אלה הדיון עוסק בתחומי פלשת אשר באזור הדרומי-מערבי של כנען. העיר עקרון נמצאת בפינה הצפונית-מזרחית של פלשת, הישוב עקרון זוהה לאחרונה בוודאות והוא מאפשר לתחם את הארץ-הנשארת שבפסוק זה. ואז "שיחור שעל פני מצרים" חייבת להימצא בתחום ההתנחלות של שבט יהודה, אולי מול הפנה הדרומית-מזרחית של פלשת.
ואולי שיחור היא שרוחן? שרוחן נזכרת רק פעם אחת (יהו' יט' ו') וברשימות יישובים שלאחר מכן אין היא נזכרת עוד. ישנן הצעות שונות לזהות יישובים בעלי צליל שם דומה שהם שרוחן אשר בספר יהושע. היישוב שיחור אף הוא מתאים הן בשל צלילי השמות הדומים (וכן גם שור, וראה להלן), והן בשל סמיכות המקום הצפויה.
פרוש השם שיחור הוא "פי-(האל המצרי) חור" והוא מתאים לנחל, למעין, או בהשאלה ליישוב הממוקם על גדות נחל או מתבסס על מעין חשוב. נתונים אלה מתאימים לאתר תל-אל-פארעה המזוהה כשרוחן, והוא בנוי על גדות נחל-הבשור (נחל-מצרים), וניזון ממעין אשר בנחל, כלומר יתכן שלשרוחן היה שם נוסף, אשר ברבות הימים תפש את מקומו.
בספר דה”א יג' ה', כתוב "ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת להביא את ארון האלוהים מקרית-יערים". גם כאן היו שהשוו פסוק זה לגבולות ההבטחה וחיפשו את שיחור-מצרים במקומות שונים בתחומי ארץ מצרים. אלא שגם כאן ניתן לתת את אותו הפירוש שנתנו מקודם ,שכן הפסוק אינו עוסק בגבולות ההבטחה אלא בתחומי השלטון והמחיה של העברים בימי השיא של כבושי דוד. ומכאן אנו מגיעים לאותה מסקנה שהגענו בעקבות הדיון שלעיל. ראוי להדגיש עוד בנקודה זו, ש"מי שיחור" אשר בספר ירמיהו מדברים באופן ברור על הנילוס, ואין לערבב שימוש זה של ירמיהו בדיוננו. באם הביטוי "שיחור מצרים" הוא "נחל-מצרים", הרי שראה דיון בנושא זה בהמשך. גם ב-דב"ה ב ז' ט' נאמר "מלבוא חמת עד נחל מצרים" המאמת את ההנחה ש"שיחור מצרים" היא "נחל מצרים" כן רואים שלבוא-חמת מוזכרת בעקביות וזה מתקשר לפרשת-המרגלים.
שלושה ביטויים מבטאים את גבולה הדרומי-מערבי של ישראל והם: נחל-מצרים, העיר עזה והישוב שיחור הנה:-
1. "...וחבת יהווה משיבולת הנהר (פרת) עד נחל-מצרים..." (ישע' כז' יב'). וראה השימוש ב"נחל מצרים" במל"ב כ"ד ז'.
2. "והיה גבול הכנעני מצידון בואך גררה עד עזה בואך סדומה ועמורה ואדמה וצבים עד לשע" (ברא' י' יט'). בהמשך נביא דיון על זיהויה של סדום, בשלב זה כדאי לשים לב שמפסוק זה ניתן ללמוד שסדום נמצאת ממערב לירדן, ובערך באותו קו דרומי בדומה לעזה. בהמשך נביא עובדות ושיקולים נוספים בנושא זה.
3. "...עד בואך עזה..." (שופ' ו' ד'), וגם כאן הכוונה לתחום המחיה של בני-ישראל.
4. "בכל עבר הנהר מתפסח (על גדות הפרת) ועד עזה..." (מל"א ה' ד'), ושוב הכוונה זהה לזו שבציטוט הקודם.
5. ישנה אפשרות שמקור הטעות (המושך את כל הזיהויים למצרים) נובע מהפסוק אשר בגבולות ההבטחה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר-מצרים עד הנהר הגדול נהר-פרת" (ברא' טו' יח'). הנטייה האינטואיטיבית היא כמובן להניח ש"נהר-מצרים" הוא הנילוס וגם "נחל מצרים" בו-זמנית. אולם כדאי ללכת דווקא בדרך ההפוכה כלומר לבחון את הציטוטים בקשר לנחל-מצרים, לזהותו, ורק אח"כ להניח ש"נהר-מצרים" הוא "נחל-מצרים" אולם שאיננו הנילוס. וכדאי לשם לב ש"נהר מצרים" אינו נהר "גדול" כמו הפרת וגם זה יכול להיות רמז שאין הכוונה לנילוס. בספר מל"א ה' א' נאמר "מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים" וגם בכך ניתן לראות שבארץ פלשתים היה "נהר" ,ויתכן שהפתרון הוא פשוט שבאותם ימים לא הקפידו במיוחד שהמילה "נהר" מחייבת זרימת מים רצופה וגם נחל שהיו בו זרימות מידי פעם בשיטפונות גם הוא היא ראוי להיקרא "נהר". ישנו גם הסבר ספקולטיבי יותר שבו הייתה תקופה אקלימית גשומה יותר שהיא נתנה לבשור את השם "נהר". אימות נוסף לרעיון זה ראה בדיון על ים-סוף שליד מפרץ-אילת שהיה במקורו תחנת-מדבר כלומר ביצת-קנה שנתיבשה לימים.
6. מהשוואת הפסוק שכבר צוטט "ויכם יהושע מקדש-ברנע ועד עזה...", לפסוק "ועבר עצמונה ויצא נחל-מצרים והיה תוצאות הגבול ימה..." ניתן להסיק שנחל-מצרים נמצא ונשפך לים בקרבת העיר עזה.
7. "אשדוד בנותיה וחצריה, עזה בנותיה וחציריה עד נחל-מצרים..." (יהו' טו' מז'). לפסוק זה יש טעם רק אם מניחים שנחל-מצרים איננו עובר דרומית מדי לעיר עזה. רושם זה מתחזק גם מהאמור בשופ' א' יח' שכן שם כובש יהודה את עזה, אשקלון ועקרון, כלומר שעזה היא הדרומית שבערי יהודה באזור זה. כן ידוע מתעודה חיצונית המונח "נחל מצר", והנה בתעודה הידועה ככתובת-אסרחדון מוזכר שהעיר רפיח שוכנת ליד נחל-מצר.
8. בנוסח ההבטחה "מן הנהר נהר פרת ועד הים-האחרון..." יש בעיה שכו התקבל בתודעה ומוסכם ש"הים האחרון" הוא ים-תיכון . בשלב זה רק נסכים שהייתה הבטחה אחת ושכל הביטויים "נחל מצרים", "שיחור מצרים", "נהר מצרים" וה"ים האחרון" הם ארבעת שמותיו של הגבול הדרומי שהוא נחל הבשור . הביטוי השני של הים האחרון הוא בתצפית משה מהר נבו שעוד אדון בו ושהוא לפי הצעתי ים-הכנרת.
כדאי כבר בשלב זה להציע את הרעיון שבתקופה שמספר שבטים ישבו בארץ-גושן היא גרר כבר יצרו שבטים אלו תרבות ושהייתה להם "ארץ מובטחת" בה היה הבשור הגבול הדרומי שלהם.
גם כיבושי יהושע מקדש-ברנע ומההר-החלק (שהוא לפי הצעתי רמת-מטרד) מתאימים לפי רוח דברים אלו להיות מיוחסים לאותם שבטים בתקופת ישיבתם באר-גושן/גרר.
גם מקומן של שור וחוילה (וכן מדבר-שור ודרך-שור) יכול לסייע לענייננו. נרכז תחילה את הפסוקים הדנים בנושא ואח"כ נדון בו:-
1. "ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים" (שמ"א טו' ז') הדן באזורי המחיה של העמלקים. כדאי לשים לב לזהות הביטוי "על פני מצרים" בהקשר לשור ושיחור, המביא אותנו למסקנה דומה בהקשר למיקומן הכללי יחסית למצרים-עזה. יתכן אפילו שהישוב "שור" שנתן שמו לארץ שור זהה (שם שלישי) לשיחור ושרוחן.
2. "מחוילה עד שור אשר על פני מצרים" (ברא' כה' יח') הדן באזורי הנדודים של הישמעאלים, וראה גם "וישב במדבר פארן..." (ברא' כא' כא'). מחפיפת שני פסוקים אלו הדנים באותו נושא עולה באופן ברור שיש חפיפה רבה בין שלושת המושגים.
3. בפרק במד' יג' ישנו כל מכלול השמות המאפשר למקם את מדבר-פארן באזור קדש-ברנע ובמיוחד הביטוי "...מדבר פארן קדשה..." וכן הביטוי "מדבר צין". ולכן גם מדבר-פארן נמצא בנגב הצפוני-מערבי שלנו.
4. "ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר" (ברא' כ' א'), אשר מכאן ברור ששור נמצאת צפונה לקדש, אולי אפילו בסביבות גרר.
5. כשברחה הגר מפני שרה גבירתה מצאה המלאך על עין המים במדבר "על העין בדרך שור" (ברא' טז' ז'), ואילו לפי ברא' טז' יד' נמצאת באר-לחי-רואי בין קדש ובין ברד. ברד מצידה מזוהה כ-20 ק"מ בכיוון דרום מערב לבאר-שבע. מיקום כזה של ברד והיותה בארץ-שור בו זמנית מחייבים עם כן שארץ-שור נמצאת צפונה לקדש לכיוון גרר.
מכל האמור יוצא ששור נמצאת צפונה לקדש, ושדרך-שור מחברת את קדש עם שור. כמו כן ברורה חפיפה ו/או קירבה רבה בין כל המושגים: ארץ-גושן, פארן, שור וחוילה.
על שימוש נוסף בערך שור בעת יציאת-מצרים נדון במקום המתאים בפרק הדן ביציאת-מצרים. וראה גם דיון בהמשך על אזכור שור בברכת-יעקב.
לסיכום, כל הדוגמאות שהבאתי קשורות זו בזו, ומסייעות זו לזו. בהמשך הדיון נראה שזיהוי "מצרים" בדוגמאות אלו אינו פותר את כל הבעיות ושיהיה צורך להרחיב ולהגמיש עוד יותר את המושג החשוב הזה, אשר ללא הבנתו הנכונה אין באפשרותנו להבין את פשרם של סיפורי המקרא ופרשיותיו.
בסדרת הפרקים הקרובה אנסה להביא דוגמאות ולהראות שרק אזורי מחייתו של שבט אפרים היו קשורים בדרום הארץ, כלומר בארץ-גושן שנדונה לעיל. הדוגמאות יכללו כל קשר אפשרי המסופק לנו ע"י התורה כגון: מורשת תרבותית, מורשת גיאוגרפית וכדומה.
ולבסוף נסתכן ונציע שלנחל הבשור היה שם נוסף והוא "הים האחרון". מקובל שהשם "הים האחרון" הוא צידו האחורי של הים הקדמון (המזרחי, ים-המלח) שהוא הים-התיכון.
באם הנוסח "...מן הנהר, נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם (ספר דברים) אינו שונה במהותו מכל הנוסחים שדנו בהם, כלאמר מהפרת ועד הבשור, הרי שהשם "הים האחרון" הוא בפסוק זה (בלבד) נחל הבשור, ונראה שגמישות השפה הייתה כזו שאיפשרה שם זה.
