הים

מקובל על כולם שבני-ישראל חצו בעת יציאת-מצרים את ים-סוף. מנגד מפורט שוב ושוב בספר שמות בפרקים יד' ו-טו' שבני-ישראל חצו את "הים", ורק בספרים אחרים כגון בספר דברים יא' ד' כתוב במפורש שבני-ישראל חצו את ים-סוף. ולכן עולה השאלה האם "ים" הוא קצור של "ים סוף", או שהוא "ים" שונה ממנו ורק בעלי ספרים אחרים פרשו וטעו בזיהויו של ה"ים".

את הפסוק "הים ראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור" (תה' קיד' א'-ג') ניתן לפרש בשני אופנים. לפי הפרוש האחד שני חלקי הפסוק הם זהים ובאם בתקבולת לשונית במילים שונות. במקרה כזה  ה"ים" הוא הירדן ולפי הדיון בפרק הקודם הוא גם ים-סוף. לפי פרוש נוסף הן הים והן הירדן עברו אירוע דומה של חסימת הזרימה. במקרה כזה ה"ים" הוא נהר הנשפך לירדן, ובא בחשבון רק  נהר  אחד-היבוק. שכן החסימה באזור שפך היבוק לירדן גורמת להצפות הן במעלה הירדן והן במעלה היבוק.

לפי הפסוק "מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלשיו טובעו בים סוף" (שמ' טו' ג'-ד'), יוצא שאירוע הטביעה של המצרים ארע הן בים והן בים-סוף. ומכאן ההסבר, שהים וים-סוף הם נהרות שונים, ומכיוון שכבר הוכחתי שים-סוף הוא הירדן הרי שיוצא שה"ים" הוא נהר שונה. ננסה כעת להוכיח מיהו הים אותו חצו בני-ישראל בעת יציאת-מצרים (למעשה כבר השיקול של חסימה בנקודת החיבור של הירדן והיבוק מכוון את החיפוש ליבוק). אולם, בהתחלה נביא מספר דוגמאות המוכיחות שים הוא שם נרדף לנהר:-

1.      ביחז' לב' ב' הנביא משתמש במלה "ים" והכוונה לנילוס ואילו בירמ' נא' לו' הוא משתמש במלה "ים" והכוונה לפרת. בישע' יח' ב' "השולח בים צירים..." והכוונה לנילוס. ישע' יט' ה' "ונשתו מים מהים..." והכוונה שהנילוס יחרב. "אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש" (איוב יד' יא'). "משא מדבר ים..." (ישע' כא' א') והכוונה לפרת. "...ומטהו על הים..." (ישע' י' כו') הכוונה כאן היא לים יציאת מצרים, אולם האם ידע ישעיהו שזהו היבוק?

2.      "הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל..." (תה' סו' ו').

3.      "גפן ממצרים תסיע... תשלח קצירה עד ים ועל נהר יונקותיה" (תה' פ' ט'-יב').

4.      בספר יהושע יט' מה'-מו' נאמר "...ומי הירקון..." ואילו בנוסח השבעים נאמר "...ומים הירקון...". ואין זה משנה באם תרגום השבעים נעשה לפי נוסח קדמון של המסורה  בו היה כתוב "ים" ולא "מי", או שהמתרגמים ידעו שתרגום כזה הוא נכון ואפשרי.

5.      "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק, כי שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול" (דבר' לג' יט'). גם פה נראה שמדובר במעיינות מים מתוקים המרווים את נחלאות השבטים יששכר וזבולון, באם "זבולון לחוף ימים ישכן" מתייחס לאותם "ימים" שבברכת משה הרי שהנחה זו היא ודאית, ואולי   אפילו במים תת-קרקעיים. יתכן אפילו שהביטוי "כי שפע ימים ינקו" אינו מתייחס למעיינות, אלא למי הגשמים, כך שרואים שאין כל מגבלה בשימוש במילה "ים" ושימושה רחב ביותר.

6.      בבית המקדש היה "ים" והכוונה לאגן נחושת גדול.

7.       בקינת ירמיהו על מואב נאמר "מבכי יעזר אבכה לך הגפן שיבמה (עיר בנחלת ראובן) נטישותיך עברו ים ועד ים יעזר נגעו" (ירמ' מח' לב'). מכיוון שמדובר על ארץ מואב כי אז לא בא בחשבון השימוש במלה "ים" במשמעות מקווה-מים, ובה בחשבון רק השימוש במשמעות נהר, ובאם לפי דיון קודם הים הוא היבוק (או הירמוק) כי אז ים-יעזר הוא הארנון. פירוש כזה מאושש גם לפי תיאור ארץ-יעזר אשר לפי ספר במדבר לב' ב' נמצאת בין היבוק לארנון. (היות ארץ יעזר משתרעת בין היבוק לארנון משתמע מפירוט הערים המוזכרות בפסוק ב') וכן גם מהציטוט אשר בדבר' ג' טז' "ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול ועד יבוק הנחל גבול בני עמון", זאת כיוון שארץ-יעזר ניתנה לבני גד.  לפי במדבר כא' כב'-כה' הייתה  ארצו של סיחון מלך האמורי משתרעת למן הארנון ועד ליבוק, וגם זה מלמד שחבל ארץ זה היה טריטוריה מוגדרת טבעית מחד, ולאומית מאידך. ובסכום משמעות הפסוק היא שאוכלוסיית העיר שיבמה התפזרה לכל עבר והפליטים "נטישותיך", ברחו אל מחוץ לגבולות הארץ. לפי יהו' יג' כב' "ויהי להם הגבול יעזר..." רואים שיעזר הוא גבול נחלת שבט גד והכוונה כנראה לים-יעזר ולא לישוב יעזר.                                          

היות "גפן שיבמה" אוכלוסיית העיר שיבמה מוסבר לפי משל הגפן של ישעיהו שכן בו הגפן הבודדת היא האדם ואילו הכרם משול לעם-ישראל (ישע' ה' ז'), וזה גם ברור מהפסוק המקביל שבישעיהו "גפן שיבמה בעלי גויים הלמו שרוקיה (זן גפן)" (ישע' טז' ח').

זיהויים נוספים בקרבת היבוק מחזקים את ההצעה שהיבוק הוא ה"ים" אותו חצו בני-ישראל בעת יציאת-מצרים:-

1.      הישוב סוכות המצוי ליד היבוק, היה התחנה השנייה ולפני חצית הים.

2.      הישוב צפון אשר לפי דיון נפרד הוקם על-ידי משפחת צפון משבט גד, נמצא ליד סוכות. לפי הדיון משפחה זו הביאה את פולחן בעל-צפון, אשר נמצא מן הסתם ליד הישוב צפון ולכן גם ליד הישוב סוכות.  (וראה  דיון מפורט בפרק "בעל צפון" בהמשך).

3.      פי-החירות הנמצא אף הוא לפני חצית הים, שמו מתפרש לפי האוגריתית כפי-התעלה, ומדובר כנראה בתעלת השקיה שמימיה נמשכו מהיבוק והשקו אזור מושקה המזכיר כמובן את אבל-מצרים שבה נדון בנפרד. (הפירוש האוגריתי לפי-החירות כמו הפירוש העברי למלה מיגדול מלמדים שהמיקום הוא בארץ ולא במצרים. גם הביטוי אבל-מצרים מלמד שמקומו פה בארץ והוא מלמד שהייתה טריטוריה קטנה שנקרא "מצרים" שכן במצרים הגדולה אין לביטוי כזה שום משמעות)

4.      המיגדול היה כנראה מצודה ששמרה ופיקחה על מעברים מוסדרים שהיו ביבוק ובירדן. (במקום זה היו הן מעברות הירדן והן מעברות היבוק). מכיוון שבני-ישראל חנו בין המיגדול ובין הים, יוצא שהמיגדול לא היה צמוד לנהר, ונראה שהיה ממוקם מעל ערוץ הנהר במישור , ואילו פי-החירות ולכן גם אבל-מצרים היו בערוץ הנהר הנמוך ומשוקע בכ-30-40 מ' מהמישור.  

5.      בספר שמות יג' כ' נאמר "ויסעו מסכות ויחנו באתם בקצה המדבר", ואילו בבמד' לג' ז' נאמר "ויסעו מסכות ויחנו באתם אשר בקצה    המדבר". נראה ש"אתם" הוא שיבוש של המילה המצרית "ח'תם" בהוראת "מבצר". פירוש כזה מתאים היטב לזיהוי המיגדול כמבצר בקצה הדרומי של המישור בבקעת-הירדן אשר לפני ערוץ היבוק, ונראה שלבד מהשם "מיגדול" היה למבצר גם שם מצרי "ח'תם" אשר נשתבש ל"אתם". במקרה כזה "מדבר אתם" הוא המישור שמצפון ליבוק וממזרח לירדן.

6.      על פי ברא' מז' נתן פרעה ליעקב ובניו אחוזה בארץ מצרים. נראה בסכום שה"אחוזה" הייתה בפשטות עמק-היבוק, וזה מחוזק מהאמור שלוט לקח את כיכר-הירדן. מהיות סיפורים כפולים מקבלים את הזהות אחוזה בארץ מצרים ועמק היבוק. יודגש גם שהמלה "אחוזה" מופיעה בעוד ביטויים תמיד ממזרח לירדן. ועוד נחזור לדיון על עמק היבוק בדיון על התצפית של משה מהר-נבו שם מכונה עמק היבוק "ארץ יהודה".

כבר דיברנו במבוא לעבודה על מודל השגרה. גם כאן לפי מודל השגרה האנשים שחיו בעמק היבוק בזמן האירוע הם אלו שחוו את בקיעת ה"ים", ורק אח"כ נארך האירוע וסופח לסיפור יציאת—מצרים. 

מכיוון שחצית הים בהנהגת משה הייתה למעשה חצית היבוק, היוצא מכך שכפילה האמיתי של חציה זו לא הייתה חצית הירדן בהנהגת יהושע אלא דווקא חצית היבוק של יעקב בבואו מחרן. לבד מהעובדה שבשני המקרים מדובר ביבוק הרי שבשני המקרים ישנה נוכחות מלאך, ובשני המקרים ישנה חניה ליד הישוב סוכות. לבד מכך ישנם בשני הסיפורים מוטיבים משותפים כגון "בריחה", "מאבק" ו"ניצחון".

השימוש בחצית היבוק בשני סיפורים כה שונים שבהם  באחד הוא תחילתו של מסע יציאת-מצרים, ובשני הוא סיומו של מסעם ארצה של שבטי הצפון, מעלה  הצעה שלמעשה סיפורי חצית היבוק הם יחידה עצמאית שאינה קשורה לא ליציאת-מצרים ולא למסע דרומה של שבטי הצפון. טיעון זה הוא בסיס לדוגמאות נוספות של הרכבת סיפורים-מורכבים מיחידות בסיסיות.

גם הביטוי משירת דבורה "נחל קישון גרפם" (שופ' ה' כא') דומה לסיפור בקיעת הים והטבעת המצרים בו, ונראה ששניהם שואבים ממורשת אנשים שחיו בקרבת נהרות ,ובמורשת זו היו מוטיבים של מאבק האדם בנהר מחד ,ושל סיוע הנהר למאבק האדם באויביו מאידך.

לצורך הבנת הפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" שמ' יד' כב' יש צורך בשתי חסימות. האחת בצומת היבוק והירדן כבר נידונה וכאן יש צורך בחסימה על היבוק עצמו. אין עדות ודאית על חסימה כזו, אולם התופעה ידועה לאורך כל בקעת-הירדן הערבה והנגב.

על פרק חבקוק ג' נדבר בהמשך בינתיים נדגיש כאן שהוא מקדיש מספר פסוקים (ח' י') לנהרות בלשון רבים ובהם הביטוי "נהרות תבקע" ובכך ישנו אישור להקבלה ים-נהר מחד וללשון הרבים של נהרות מאידך. בחבקוק פרק ג' מופיע גם הפסוק  "תרכב על סוסיך מרכבותיך..." (ט') בהקשר לבקיעת הנהרות ו-אח"כ "דרכת בים סוסיך..." האם יתכן שיש פה קשר ל"מרכבות פרעה וחילו ירה בים" (שמ' טו') כלומר שמרכבות פרעה הן מרכבות אלוהיהם, והאם יש קשר בין מרכבות הסוסים שבפסוקים אלו למרכבות הסוסים בהן עלה אליהו השמימה שהרי כבר נאמר על מוצאו המצרי של שבט אפרים ושישראל הוא דמות אב שלו.

כדאי להביא כאן ציטוט מכתבי אוגרית שבו מנצח בעל בעזרת צמדים (מטה כפול) את זבול הים (דהינו נשיא הים) ואת שופט הנהר. באם גם כאן  המונחים ים ונהר הם מילים נרדפות לנהר, כי אז יתכן שציטוט זה הוא אבי אבות המורשת של  מאבק האדם בנהר וממילא של סיפור בקיעת הים.

ראה בפרק על משה דיון על מורכבות דמותו של משה, ויתכן שיש להוסיף לדיון שם גם את האפשרות שבדמותו של משה הוכנסו מרכיבים של דמות אל. זאת כיוון שבקיעת הים של משה בעזרת המטה מזכירה בדיוק את הציטוט שלעיל על ניצחון הבעל בעזרת הצמדים, וכן גם הציטוט מישע' יא' בו מניף אלוהים את ידו על נהר, הופכו לשבעה נחלים, ומכשיר בכך את הנהר למעבר רגלי ("והדריך בנעלים"). וראה גם הציטוט מספר שמות ז' א' "....ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך". אירועים נוספים המרמזים שבדמותו של משה מוזגו גם אלמנטים אלוהיים הם מעשה העגל ומכת השחין. במעשה העגל מבקשים בני-ישראל מאהרון "עשה לנו אלוהים…". ניתן כמובן להבין בקשה זו שהאלוהים (משה) עזבם והם מבקשים מאהרון שיעשה להם אל מחליף.   על דמותו  של משה במכת השחין ראה דיון בהמשך.  בתה' צ' נאמר "תפילה למשה" והרי ניתן להבין ביטוי זה גם כפשוטו כלומר תפילה לאלוהות משה.

גם הביטוי הנאמר בימינו "כדת משה וישראל" מתאים שכן גם בישראל ישנם אלמנטים  אלוהיים, ובביטוי זה נאמר שטקס הנישואין נעשה באופן המקובל על שני חלקי העם כשבצד היהודאי לויי משה הוא האלוהות, ואילו בצד האפרתי ישראל הוא האלוהות.                         

באם ניסי היבוק הם יחידה עצמאית שאינה קשורה ביציאת-מצרים, כי אז עולה השאלה מתי אירעה אותה רעידת-אדמה שגרמה לחסימת הירדן ולנס בקיעת-הים. ישנה כמובן האפשרות שהיו יותר מאירוע אחד כזה, ואחד יחיד ומיוחד היה בערך בתקופת  השהות במצרים. למרות זאת אנסה להציע שאירועים מתקופה אחרת נאגרו והושלכו על סיפור יציאת-מצרים כדי לפארו ולהאדירו. במקרה כזה רעידת האדמה אשר הייתה חלק מהאירוע המיתי היא זו שגרמה לבקיעת הים המיתולוגית.

עמוס הנביא התנבא על ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתיים לפני הרעש הגדול, ונבואתו נמשכה שנים רבות אחר-כך.

בימיו היו אירועים של  ארבה, דבר, ליקוי חמה ורעידת-אדמה מפורסמת המכונה "הרעש הגדול".. בין מכות מצרים היו גם מכות ארבה ודבר. גם מכת חושך מוסברת הסבר טבעי  על-ידי ליקוי-חמה. וראה דיון חוזר בנושא זה להלן. לגבי רעידת האדמה כדאי לציין שההיסטוריון הקדמון ארטיפנוס מציין שהמכה האחרונה שבאה על המצרים הייתה של רעידת-אדמה, וראה דיון בנושא זה בפרק "ים-סוף". רעידת אדמה זו יתכן והיא מוזכרת בפסוק שכבר צוטט מתה' קיד' ג' "ההרים רקדו כאלים הגבעות כבני צאן" והיא מסבירה כפי שכבר צוין בפרק על ים-סוף את נפילת מצוקי החוואר לירדן וחסימתו.   

בשלושה פסוקים נפרדים מתייחס עמוס בנבואותיו להשפעת רעידת- האדמה  בימיו על "ים" כלשהו ועל יאור-מצרים הנה:-

1.        "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ יהווה שמו" (עמ' ה' ח').

2.      "העל זאת לא תרגז הארץ...ועלתה כאר (קריא יאור) כלה ונגדשה ונשקה כיאור מצרים" (עמ' ח' ח').

3.      "...הנוגע בארץ ותמוג...ועלתה כיאור כולה ושקעה כיאור מצרים" (עמ' ט' ה'). נראה שעמוס שחווה את       רעידת-האדמה פה בארץ מדבר על מאורעות שאירעו פה בארץ ולא במצרים. העולה מכך שזירת המאורעות של ביקעת-הירדן שימרה את השמות של תקופת היותה "מצרים", שכן הים העולה ומציף שטחים , וגם היאור העולה ושוקע הם סימנים ברורים של חסימת נהר, ואחר כך פתיחת הסתימה, או עלייתו מצד אחד של החסימה ושקיעתו מהצד השני שלה. יתכן מאוד שעמוס משתמש בכנויי הירדן מהתקופה המצרית, בשל העובדה שגם בתקופה המצרית היה אירוע דומה, וגם בכך יש רמז שאכן הירדן הוא זה שעבר את אירוע בקיעת הים בתקופה המצרית של האזור. רעיון ספקולטיבי במידה רבה אולם אפשרי מבחינה לוגית לשאלה מדוע משתמש עמוס בכינויי "מצרים" לאזור זה , וראה גם הטלתי בכם דבר בדרך מצרים, הוא שהאזור היה "מצרים" לא כזכר לימי התקופה המצרית של האזור אלא בשל היותו נחלתו של שבט אפרים שהמשיך להיקרא "מצרי" וארצו המשיכה להיקרא "מצרים".

ראה הביטוי "יבקעו הנהרות" בחבקוק פרק ג' ואת הקטע "חבקוק פרק ג' אשר בפרק "התיזה הגדולה" שכן זהו המקום היחידי בתנך בו נאמר שנבקעו נהרות ולא "ים". (ועוד בלשון רבים והרי לפי דיוננו נבקעו הן הירדן והן היבוק.

ראה בהמשך דיון על "כיכר-הירדן "  (מל'א ז') אשר שימשה כאזור מעברות-הירדן והיבוק מחד, וכאזור מאגר מים בעת התהוות החסימה. הצפת אזור מעברות-הירדן והיבוק, היא ששימשה כמודל לשירה על טביעת המצרים באזור זה.