יציאת מצרים
כבר ציינתי במספר מקומות שמאורעות המסופרים בספרי התורה ויהושע כמאורעות כלל לאומיים הם למשה ממקור שבטי מסוים, או ממקור של קבוצת שבטים קטנה. כן הודגש כבר שקרבות הצפון והדרום אשר בספר יהושע הם ממקורות נפתלי ובנימין בהתאמה. באופן דומה מוצע כאן שספר שמות הוא ממורשת שבט לוי או קבוצת שבטים קטנה ולא ידועה . הצעה זו נובעת מהעובדה שבנוסף ליציאת מצרים המאורעות המרכזיים בספר שמות הם מעמד הר-סיני והקמת אהל-מועד, שניהם שייכים למורשת שבטי הצפון (במיוחד לוי). גם העובדה שהדמויות המרכזיות של ספר שמות הן משה ואהרון הן משבט לוי מסייעות למסקנה זו.
מסיכום פרישת השבטים בתקופת "מצרים" עולה שבארץ-גושן ישבה קבוצת שבטים קטנה (חמישה) שהבולט בהם (למעשה היחיד הידוע לנו) הוא שבט אפרים, ואילו בארץ רעמסס (צפון בקעת-הירדן) ישבה קבוצת שבטים (יעקב ובניו) שהידועים לנו הם: לוי כותב ספר שמות, יהודה הנמצא ב"ארץ יהודה" בעמק היבוק, נפתלי המוזכר בתצפית משה ונמצא בבקעת-הירדן ושבט אפרים המוזכר בטבח שבוצע בשבט אפרים, וכן בסיפורי יפתח אשר כבר אמרנו שהיה משבט אפרים. מותר להניח שבני לאה המאוחרים (יששכר וזבולון) היו בגליל, ושבני בלהה היו ביהודה ושומרון.
כמו כן הוזכר כבר הפסוק מספר דברים (א' יט') "ונסע מחורב ונלך....דרך הר האמורי...ונבוא עד קדש ברנע". מסלול זה מלמד על מסלול תנועה מהר-חורב (צפון מזרח ים-המלח) לקדש-ברנע דרך הר האמורי (יהודה ושומרון) כלומר מצפון לדרום , ומכאן המסקנה לגבי הדו-סטריות והרב פעמיות של מסלול תנועה זה. נראה אפוא שבין שבטי ארץ-גשן וארץ-רעמסס היה קשר ותנועה דו-כיוונית בתקופת "מצרים".
שתי דרכים חיברו את שבטי ארץ-גושן וארץ-רעמסס. המסלול האחד חצה את הירדן במעבורות הירדן (ליד היבוק וליד שפך הירדן ים-המלח) והמשיך וחצה את הר-האמורי (יהודה ושומרון) עד לארץ-גושן. המסלול השני (הארוך) עקף את ים-המלח מדרומו וחצה את הנגב הישראלי דרך נחל-צין. נראה בהמשך (מגרסת יפתח) שהיה גם איגוף עמוק יותר מרמת מואב שאגפה גם את האוכלוסיה שגרה שם ולא רק את תוואי השטח הגאוגרפיים.
ניתן כעת לנתח את מסלולי המדבר המוזכרים ב-תנ"ך.
לפי במדבר לג' היציאה הייתה מצפון בקעת-הירדן מרעמסס (אולי בית-שאן), ירדה דרומה עד לים-המלח תוך שהיא חונה בדרך ליד סוכות , חציית הים הוא היבוק , חנייה ליד ים-סוף הוא הירדן. בהמשך הלכו ממזרח ובצמוד לים-המלח תוך הגעה לרפידים המזוהה עם נחליאל, שניהם שמות של המעיין שבודי זרקא מעין, מעמד הר-סיני, וחניה במדבר-סיני הוא שדה הבזלת שממערב לקלת א' שייח וחניה ליד המעיין לו נתתי את השם "עין מדבר סיני" (במפות גוגל עין אום הודייב)
התחנה הבאה "קברות התאווה" נמצאית לפי הצעתי באתר הקבורה מתקופת הברונזה אשר בדרום-מזרח ים-המלח ( במפות גוגלBab edh Dhra ) ומקור המים הוא כנראה נחל זרד. אח"כ הם הולכים מצפון דרומה עד אילת (עציון גבר) תוך אזכור התחנות מוסרה (עין צין), יוטבתה, עברונה ועציון גבר. אח"כ בצד המצרי של הגבול עד קדש-ברנע, חציית הנגב מזרחה, איגוף ים-המלח מדרומו וסיומו בערבות-מואב (ליד הר-סיני).
לפי ספר דברים פרקים א' ו-ב' היציאה מהר-חורב (צפון מזרח ים-המלח) איגוף ים-המלח מצפונו, חציית יהודה ושומרון (הר האמורי) והגעה לקדש-ברנע. ראו לציין שכתוב "דרך הר האמורי" אולם נתן גם להבין ולומר "דרך ארץ פלישתים" שכן הם הולכים מערבה. מקדש-ברנע נמשך המסע עד אילת, עליה צפונה בדרך הערבה, איגוף ים המלח ממזרחו ובצמוד לו וסיום המסלול בערבות-מואב. לגבי מסלול זה ראוי להדגיש עוד שאיננו מוזכר בהקשר ליציאת-מצרים, וגם התוספת של פרשת-המרגלים ניתן להסבירה על ידי הבנה שגויה של עורכי ה-תנ"ך שכן הם חצו כבר את יהודה ושומרון ופניהם היו דרומה לעבר אילת.
בגרסת יפתח נאמר "...ונלך עד ים סוף ונבוא קדשה...". כל הגרסה מסופרת במספר פסוקים קטן והיא מאוד לא ברורה שכן ניתן להבינה שים-סוף הוא מפרץ-אילת וגם נהר הירדן, בחרתי שהם חוצים את הירדן בדומה לגרסת ספר דברים זאת משום שאחרי אילת הם עולים צפונה בדומה לגרסת ספר דברים, אולם בהבדל ממנו הם עושים איגוף מזרחי עמוק ומגיעים לערבות-מואב ממזרח.
ביציאת שבטי ארץ-גושן (ארץ גרר) הם חוצים את הארץ מזרחה בדומה לבמדבר לג' בקטע שאחרי קדש-ברנע. שזהו מסלול עצמאי ניתן ללמוד משני קטעי שירה. האחד בשמות טו', הקטע שמתחיל במילים "...חיל אחז את יושבי פלשת..." . קטע זה איננו מסתיים בערבות-מואב אלא נמשך גם לכיבוש כנען "...אז ימוגו כל יושבי כנען...", ואפילו עד הקמת בית-המקדש "...מכון לשבתך פעלת יהווה מקדש אדוני כוננו ידיך...". ובסיכום קטע זה איננו רק סיפור יציאת שבטי ארץ גושן אלא הסיפור כולו, וכדאי גם לשים לב שהמקדש אינו מוקם במדבר אלא בארץ לאחר הכיבוש.
קטע השירה השני נמצא בישעיהו יא' ומתחיל במילים "...ועפו בכתף פלישתים ימה..." ומסתיים בחציית הנהר ההופך לשבעה נחלים שהוא בהכרח הירדן, והוא מספק בסיום הקטע מידע שקיים רק בקטע זה שלא כל יוצאי חרן הגיעו ארצה אלא רק חלק מהם. כמו כן אנחנו לומדים מהקטע שהייתה גרסה נוספת לגבי מקום חציית הירדן לזו הנמצאית בספר יהושע. בקטע זה בישע' יא' ישנו הפסוק "והיה ביום ההוא יוסיף אדוני שנית ...ומפתרוס ומכוש...". המילה שנית מוכיחה שכבר היה אירוע אחד בו קיבץ אדוני את נידחי עמו, שזהו אישור מצויין לכל הרעיון של מוצא השבטים, וכן מצויים בו השמות פתרוס וכוש, ומהפסוק בעמוס ניתן ללמוד ששבט אפרים (ישראל) הוא זה שבא משם. ניתן כעת להסביר את הרושם הכללי של יציאת-מצרים שהם באים ממצרים ארץ-הנילוס ושמסלולי המדבר רק הולבשו על רושם כללי זה, וכל זאת כדי לחבר את כל סיפורי יציאת-מצרים ולקבל סיפור יציאת-מצרים אחת בה לקחו חלק כל השבטים ובחוויה אחת.
שני פסוקים מעידים על מסלולי יצאת-מצרים: "והעמלקי והכנעני יושב בעמק, מחר פנו וסעו לכם המדברה דרך ים סוף" (במדבר יד' כה'). פסוק זה נאמר לאחר פרשת-המרגלים ואותו ניתן לייחס ליציאת ארץ-גושן, שכן אחריו בה הקטע של חציית הנגב מזרחה. באותה המידה ניתן לייחס את הקטע לקטע הסיום לגירסת המסע לפי במדבר לג'.
לאחר חציית הים נאמר הפסוק "והיה בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי...ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף ..." (שמ' יג' יז'-יח'). הפן הגאוגרפי של פסוק זה הוא שבני-ישראל אינם הולכים מערבה בדומה למסלול שבדברים א' ב' אלא דרומה לכיוון ים-המלח ו-אח"כ לאילת וזאת בדומה למסלול שבספר במד' לג'. הפן השני של הפסוק בוא הפן האנושי של יוצאי מצרים והוא מיוחס לישות "ישראל" ולאלוהות "אלוהים" שהייתה האלוהות של שבט אפרים. מכיוון שספר שמות נכתב על ידי אנשי שבט לוי הרי שיש פה צורך להסביר מדוע בחרו אנשי שבט לוי לספר את סיפורו של שבט אפרים (וראה דברי השיר "רק על עצמי לספר ידעתי"). נראה שההסבר לכך הוא שבשבט יהודה הייתה גם משפחת האפרתי שהייתה פלג של שבט אפרים וגם משפחת המלוכה.
ואולי ההסבר לכך שכל המסורות על יציאת-מצרים מיוחסות לשבט אפרים הן ששבט אפרים היה הגדול והחזק דמוגרפית ותרבותית מכל השבטים. גם את מורשת 40 שנות המדבר ניתן לייחס לשבט אפרים, וראה הפסוק החוזר מספר שופטים "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".
בחינת אורכה של גלות מצרים, 430 שנה (שמ' יב' מ'), מעלה אף היא תוצאות מעניינות. שכן אילו הייתה כוונה לבחור מספר עגול וסמלי היו בוחרים מספר "יפה" יותר למשל 400 או 480 שנה. גם הניסיונות להסביר את משך השהות במצרים דרך קומבינציה מתמטית הנובעת מגילאי האבות רק מחזקת חשד זה (לגבי חשיבותו), שכן גילאי האבות הם בפרוש דמיוניים, והמסקנה היחידה המתבקשת היא שהם הותאמו כך כדי לקבל את המספר 215 שנים שהם מחצית מ-430, וע"י כך "מנבאים" את משך הגלות.
אם ננסה לחפש תקופה היסטורית שמשכה 430 שנה ואשר משכה הושלך על גלות מצרים, הרי שמן הסתם ההגיון מחייב שהתקופה הרלוונטית תהיה תקופת גלות, כאשר המשמעות של גלות ומדבר-העמים היו חרוטים היטב בתודעת העם, ומן הסתם אנו מדברים על תקופה בה תמה כבר תקופת השעבוד. דרישות קשות? אולי, אולם מסתבר שהבדיקה הייתה קלה ביותר , שכן משך התקופה שבין גלות- יהויכין (597 לפה”ס) ועד לפרוץ מרד-החשמונאים (אירוע מודיעין 167 לפה”ס), הוא בדיוק 430 שנה, ולפי דיוננו נראה שסופרי שלהי בית-שני הם אלה שהכניסו לפחות את משכה של תקופת מצרים.
מעניין גם שעל משכה של תקופה זו מתנבא יחזקאל, תוך חלוקת התקופה לשתים: 40 שנה עבור חטאי יהודה, ו-390 שנה עבור חטאי ישראל (יחז' ד' ד'-ו'). מנבואה זו משתמע שיהודה תגאל אחרי 40 שנה, ואילו ישראל לאחר 390 שנה נוספות. הבדיקה מעלה שהתאריך הקרוב ביותר ל-40 שנה הוא עלית כורש לשלטון, שהייתה בשנת 559 לפה”ס, כלומר רק 38 שנים, מה עוד שבתאריך זה עדין לא נכבשה בבל. ואולי ההסבר הוא שונה שכן תקופת ה"חטאים" היא התקופה שקדמה לחורבן, וחישוב לאחור מתאריך החורבן מביא אותנו בערך לימיו של שאול. וכדאי לבדוק גם את נבואת יחזקאל אשר בפרק כ' לג'-לז', בה מופיעים ביטויים כמו "מדבר העמים", "יד חזקה" ו"זרוע נטויה". שימוש כזה במושגים השמורים ליציאת-מצרים, מחייב שיווצרו בתקופה יחסית קצרה ושיהיו נחלת אסכולה מסוימת של סופרים אשר החדירו מושגים אלה למקרא בעקביות ובאחידות בהקשר ליציאת-מצרים.
ולבסוף כדאי להציע הסבר חדש ונוסף ליציאת-מצרים, כלומר שבני-ישראל לא יצאו מעבדות לחירות כמשתמע מספר שמות, אלא שהבריחה הייתה מפני הענן-הוולקני שנחת על בקעת-הירדן והפכה את החיים שם לבלתי נסבלים ובלתי אפשריים. מלבד בני-ישראל ברחו מאזורי בקעת-הירדן גם תושבים נוספים ואולי אפילו המצרים עצמם, ושזהו ההסבר לתופעת ה"ערב רב" שנלווה לבני-ישראל מחד ואולי אף לתם שלטונם של המצרים בארץ מאידך, וראה הדיון גוג מארץ מגוג אשר בספר יחזקאל.
מסלולי המדבר שבתנ"ך