ארץ רעמסס

לפי בראשית פרק מז' יא', נתן יוסף ליעקב ולבניו "אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ, בארץ רעמסס....". מפסוק זה עצמו ניתן להבין שיוסף עצמו המשיך לשבת בארץ-גושן, שכן כל המפגש בין יוסף לאביו ולאחיו מתרחש בארץ-גושן. גם האמור לגבי יוסף בברכת-יעקב (ברא' מט') שכבר צוטט, מתייחס ליוסף בלבד, ומקומו בארץ-שור, כשכבר אמרנו שהיא זהה, בערך, לארץ-גושן. ובכן היכן היא ארץ-רעמסס?

נעשו ניסיונות רבים לזהות את העיר והארץ "רעמסס", כולם מתוך הנחה שהיא חייבת להימצא במצרים של הדלתה, בגבולה המזרחי. אולם לעומת זה, ידוע שהיו ערי רעמסס מחוץ למצרים ואפילו בכנען.

באיגרת הכתובה אכדית, ששיגר פרעה רעמסס ב' (1290-1224 לפה”ס) אל חתשלש ג' מלך-חת, הוזכר הנציב אשר בעיר רעמסס שבארץ אפ (=דמשק), והנציב אשר בעיר רעמסס בארץ כנען. ישנן הצעות שונות לזיהויה של עיר רעמסס זו, ואין ראיה מכריעה לשום עיר.

לפי דיוננו בפרקים האחרונים, נראה שסביבת בית-שאן היא המתאימה ביותר להיות "ארץ מצרים", שחלק ממנה נקרא "ארץ רעמסס". קשה להכריע היכן בדיוק הייתה ארץ-רעמסס, אולם הנטייה היא לעברו המזרחי של הירדן, כנראה ליד שפך היבוק לירדן, וזאת בשל העקבות הרבים שהותירו אחריהם השבטים העבריים וגם של שבטי מערב-הירדן, שכבר נדונו, והמצביעים על שהות ממושכת ביותר של שבטים אלו באזורים אלו, ואשר יכלו להיווצר רק בתקופת "מצרים" שלפני הכיבוש וההתנחלות. הבחירה המצומצמת באזור שפך היבוק, נובעת מכך שהמצרים העדיפו ככל הנראה את אזורי שפכי הנחלים לירדן להקמת עריהם, כמו בית-שאן ויריחו, תוך ניצול ידע ההשקיה שלהם. וראה לעיל תיאורה של כיכר-הירדן בהשוואה ל"מצרים": "כולה משקה" (ברא' יג' י').

בברא' פרק מז' נאמר שישראל ישב בארץ-גושן ויעקב בארץ-רעמסס, ואילו בפרק נ' נאמר שישראל מת ונחנט בארץ גושן כלומר גם נקבר שם. לאחר מכן אנו קופצים לגורן האטד שם מתקיימים טקסי אבל לאישיות בלתי ידועה. מכיוון ש:-

1)      ארץ-גושן  נמצאת בנגב הצפוני-מערבי שלנו, כלומר לא בבקעת-הירדן.

2)      אנחנו מניחים הנחה בסיסית  שיעקב חי, מת ונקבר באותו המקום כלומר בסביבות  ארץ-רעמסס  ,מתקבל התרגום שארץ-רעמסס נמצאת בסביבות גורן-האטד.

וראה גם דיון בפרק "הים" על פי-החירות אשר יש להניח שזו תעלת-השקיה שהשקתה את האתר המכונה "אבל-מצרים".

היותה של בית-שאן עיר-רעמסס נתמכת גם ע"י הממצאים הארכיאולוגיים שכן בסוף המאה ה-יד' לפה”ס כאשר המצרים חידשו את אחיזתם בכנען, הם בונים ומבצרים את בית-שאן, ויתכן שלכך מתייחס הכתוב  "ויקום מלך חדש על מצרים" (שמ' א' ח') ועל בנין ערי המסכנות (פסוק יא').

ראה גם הדיון בפרקים "הים" ו"ים סוף" המשתלבים היטב במודל "מצרים" של צפון בקעת הירדן.

ממצאי הארכיאולוגיה של השנים האחרונות מלמדים שהחדירה של בני-ישראל ארעה במעברות גשר-אדם, התבססה באזור נחלת מנשה ולאחר מכן התפשטה צפונה ודרומה.

קושי רב יוצרת הזכרת פיתום ורעמסס בספר שמות, שכן נראה שלנגד עיניו של בעל ספר שמות היה מודל גיאוגרפי ובו מדובר בפיתום ורעמסס אשר בארץ מצרים (של הדלתה). גם התחושה האינטואיטיבית של המסע במדבר ממצרים לקדש-ברנע, היא של מסע ממערב מזרחה שכן אחריו מדובר על פרשת-המרגלים והמשך המסע אל ממזרח לירדן, וכל זאת מארץ מצרים לארץ כנען, שבה לא היו מעולם. נראה שבעל ספר שמות פרש וטעה בהבנת המושג "ארץ רעמסס", שכן בימיו ארץ-רעמסס שליד בית-שאן כבר לא הייתה קיימת, ממש כפי שבעל ספר דברים פרש וטעה בהבנת הפסוק "לסבוב את אדום דרך ים-סוף" שכבר נדון (וראה בהמשך, המודל הגיאוגרפי והאנושי המוצע ליציאת-מצרים). 

הסבר הגיוני לעריכת ספרי התורה באופן שיתקבל הרושם כאילו עם-ישראל בא ממצרים לכנען הוא, שמי משבטי ישראל אכן בא ממצרים ועשה בדיוק את המסלול שבתורה. במקרה כזה אין יציאת-מצרים זו המשך לירידה למצרים אשר בספר בראשית, אלא "לך לך מארצך" אשר עבר מי משבטי ישראל, ואשר בדומה לשבטי חרן הגיע הוא ממצרים. השבט הטבעי למוצא מצרי הוא שבט יוסף, וזאת הן בשל מחזור סיפורי יוסף שהוא חריג ושונה משאר מחזורי הסיפורים, והן בשל דמותו של יוסף אשר דבק בה מורשת מצרית באופן שוטף. במקרה כזה הגיע שבט יוסף לארץ גושן-שור ממצרים(מנקודות המווצא פתרוס וכוש הנמצאות במעמקי מצרים במעלה הנילוס. נקודות אלו דומות במעמדן וחשיבותן  לנקודות אור-כשדים וחרן, ועוד אשוב וארחיב בנושא זה)  ושהה בה תקופה ממושכת ביותר, שכן רוב הציטוטים והתיאורים מתייחסים לאזור זה, ואילו ליציאת-מצרים של שבט יוסף יתכן ומתייחס רק הציטוט שבתה' פא' ו', וראה גם הדיון על הציטוט ",יקבץ נידחי עמו שנית" אשר בישע' יא', ולפסוק על העלאת ישראל ממצרים וארם (יהודה?) מקיר (באשור) אשר בספר עמוס.

בנוסף לעיר רעמסס שידוע מן התעודות שהייתה עיר בשם זה בארץ כנען, לא מן הנמנע שעיר נוספת בתחומי כנען נקראה גם פיתום. נראה שהשם פיתום, הוא שיבוש של פר-אתם שפירושו בעברית בית-אל, כלומר ישנה אפשרות שבני-ישראל הועסקו בבניית בית-אל ע"י המצרים ושבאופן זה דבק בה לתקופה קצרה השם בתרגומו המצרי פר-אתם שהשתבש אח"כ לפיתום. ראוי להדגיש בנקודה זו שבחפירות שנערכו באתר המזוהה כבית-אל אכן נמצאו ממצאים מצריים. וראה דיון נוסף על בריחת משה ממצרים, תוך השוואת בריחתו לבריחת יעקב מפני עשו שהחלה בבית-אל.

השבעים בשמות א' יא' מזכירים ליד פיתום ורעמסס, ערי-המסכנות שנבנו במצרים גם את "און היא עיר השמש". והלא גם בית-שמש שבישראל מתאימה לתיאור.

גם פוטיפרע כהן און, אבי אסנת אשת יוסף (ברא' מא' מה' נ') מתאים להיות דמות מצרית  שחייתה בארץ, שכן  פוטי היה שם מצרי מקובל ואילו פר-רע  פירושו בעברית בית-שמש, ובסיכום אסנת הייתה  בת פוטי מבית-שמש , וזה דומה לשימושי לשון נוספים דומים כגון אבישג השונמית (כלומר מהישוב שונם), אליהו התישבי ועוד. וראה ברא' מו' כ' שם כתוב "פוטי פרע" המחזק את הטיעון שנאמר לעיל.

לפי ברא' מז' כז' ישב ישראל בארץ-גושן. ובכן האם ישבו בני-ישראל בארץ-גושן או בארץ-רעמסס, האם טעות סיפורית יש פה, או שמא ארץ-גושן זהה לארץ- רעמסס?

לפי דיוננו אין פה כל טעות. נראה שהפרקים האחרונים של ספר בראשית הם מלאכת מחשבת של סינכרוניזציה ואיחוד שתי מסורות שונות. בסיפור האחד מסופר כיצד הגיעו ישראל והשבטים המזוהים עמו בתקופת "מצרים" לארץ-גושן, ובסיפור השני מסופר כיצד הגיעו יעקב ובניו (כלומר שוב השבטים המזוהים עמו) לארץ-רעמסס. בהמשך נטען שגם ספר שמות ממזג שתי מסורות שונות,. זו של צאצאי ישראל, וזו של צאצאי יעקב. כעת נדגים רק את השילוב של המסורת העוסקת במותם של יעקב וישראל. לפי בראשית פרק נ, מסופר שישראל מת בארץ-גושן, ונראה שבחלקו הראשון של הפרק מסופר על מותו של ישראל ועל חניטתו (וגם קבורתו) בארץ-גושן, ואילו בחלקו השני של הפרק מסופר על מסע ההלוויה של יעקב שהתרחש בארץ-רעמסס כלומר בצפון בקעת-הירדן (כנראה בעמק היבוק).

הסינכרוניזציה וההאחדה של סיפורי הגעתם של יעקב וישראל לארץ-גושן וארץ-רעמסס נראה שמתחילים כבר מתחילתו של סיפור ירידת יוסף למצרים (פרק לז'). בתחילה הולך יוסף מחברון לעמק-דותן לפגוש את אחיו, ונראה שזהו הגשר הדרוש בין הסיפור הבסיסי שמקורו דרום הארץ לסיפור נוסף המסתיים בבית-שאן ומתחיל בעמק-דותן.

בסיפור ירידתו האחד של יוסף למצרים הוא נמכר לאורחת ישמעאלים הבאה מן הגלעד, ובפרשיה זו הדמות הבולטת במניעת הריגתו ובמכירתו של יוסף הוא ראובן, וכנראה שמדובר בהגעתו לבית-שאן.

בפרשיה השניה נמכר יוסף לסוחרים מדיינים. הדמות הבולטת הפעם הוא יהודה ונראה שמדובר הפעם בירידתו של יוסף למצרים-עזה.

בהמשך, הדו-שיח מתנהל בין יהודה וישראל (פרק מג'). כלומר באם כבש כבר יהודה את נחלתו (ופרק לח' עוסק בכך) ושגם ישראל שייך למורשת הדרום, הרי שדו-שיח זה שייך כולו למורשת הדרום. הקשר של יהודה למורשת הדרום נמשך גם הלאה, שכן בפרק מד' הוא הדובר היחידי ובהמשך, בפרק מו' מתעכבים בני-ישראל בבאר-שבע (ושם האב שם הוא ישראל), ועוד בהמשך הם נפגשים עם יוסף בארץ-גושן ויהודה הוא הנשלח קדימה למפגש זה (מו' כח').

גם בפרק מז' נמשכת אותה המגמה, שכן בתחילת הפרק מציג יוסף בפני פרעה חמישה מאחיו. האחים הם הדוברים וכל הדיון הוא על ישיבתם בארץ-גושן. ואילו בהמשך מוצג יעקב לבדו לפני פרעה (פסוק ז'). יעקב הוא המדבר עם פרעה, ואז נותן יוסף ליעקב ולבניו אחוזה בארץ-רעמסס (פסוק יא').

גם העובדה שיוסף מעכב את שמעון (מב' כד') כערובה לחזרת אחיו מחזקת את הטיעון שנחלת יהודה כבר נכבשה, שכן לפי שופטים א', מדובר בכיבוש משותף של יהודה ושמעון, וכך גם שמעון שייך למורשת הסיפור הדרומי.

בסיכום, הסינכרוניזציה וההאחדה של שני הסיפורים מתחילה כבר בסיפור ירידתו של יוסף למצרים. מהדגש על ארץ-גושן ומהעובדה שיוסף הוא הדמות הראשית בסיפור, נראה שהסיפור ביסודו, הוא סיפור ממקור דרומי, שהתרחש בעזה ובארץ-גושן ואילו הסיפור של הגעת יעקב לארץ-רעמסס הוא תוספת לסיפור הבסיסי שמקורו דרומי.

מתפקידו המרכזי של יהודה בסיפור הירידה למצרים, ומקשריו הברורים לסיפור הדרומי (לבאר-שבע, לארץ-גושן, ולישראל שהוא מצדו קשור גם כן באופן ברור לסיפור הדרומי) עולה שבהיכרך מדובר בתקופה שלאחר כיבוש נחלותיהם של השבטים יהודה, שמעון ובנימין, שכן שפילת יהודה המערבית נושקת, או אף כוללת את ארץ-גושן.

אם כך היה סדר האירועים כי אז יש בכך הסבר מניח את הדעת לקשריו של בנימין עם יוסף, שכן כפי שכבר נאמר, בית בת-שוע הוא פלג של שבט בנימין והוא זה שהתנחל בשפלת יהודה המערבית.

יתכן שגם הסיפור הצפוני הוא סינכרוניזציה והאחדה של שני סיפורים. מרכזו של הסיפור האחד הוא ממזרח לירדן וכך נקשר שמו של ראובן לסיפור זה, שכן לפי דיוננו לא חצה ראובן את הירדן. גם העובדה שבסיפור זה נמכר יוסף לאורחת ישמעאלים הבאה מהגלעד מחזקת טיעון זה, ואפילו הביטוי "לרדת למצרים" (לז' כה') מרמז על הפרשי הגובה שבין הגלעד לאזור בית-שאן. מרכזו של הסיפור השני הוא עמק-דותן ויתכן שבכך נקשרת דמותו של יעקב לסיפור הצפוני.  ראה הפרק "הטבח בשבט אפרים" בו הראנו שהייתה  אכלוסיה אפרתית שחיה בגלעד. מכאן ההסבר הפשוט שלא רק העובדה שחלק מהשבטים בילה את תקופת "מצרים" בארץ-גושן, וחלק מהשבטים בארץ-רעמסס, גרם לכך שהיו שתי מכירות-יוסף, אלא שגם שבט אפרים עצמו התפלג בין שתי ארצות אלו, ולכן המכירה לאורחת הישמעאלים מהגלעד היא תיאור מדויק והוא מתייחס לאכלוסיה האפרתית שחיה באזור זה.   לבד משתי מכירות-יוסף, חלם יוסף פעמים, ופעמים פתר את חלומות משרתי פרעה ופרעה עצמו. כל זה מצביע שיש פה מעשה מרכבה של שתי מורשות שונות של שני פלגי שבט-אפרים אשר עברו את תקופת-מצרים, האחד בארץ-גושן והשני בארץ-רעמסס. ראה בהמשך דיון בפרק "יציאת מצרים" על כך שלשבט אפרים היו שתי מסורות של יציאת מצרים, האחת מארץ-גושן והשניה מארץ-רעמסס. 

נראה שגם הסיפור הדרומי הוא סינכרוניזציה של שני סיפורים. האחד הוא סיפורו של יהודה המתחיל בחברון וסיומו בהגעת חמשת האחים לארץ-גושן. הסיפור הדרומי השני הוא סיפורו של ישראל המתחיל בבאר-שבע ומסתיים אף הוא בארץ-גושן.

בסיכום, סיפור הירידה למצרים הוא איחוד כל מרכיביו של עם-ישראל, עם אפשרות של זמן התרחשות ממושך ולא רצוף.

יתכן מאוד שההסבר למסורת הצפונית של הפלג האפרתי שחי בגלעד איננה של מקור אפרתי אחד אשר סיפר על כל קורותיו של שבט אפרים, אלא ששני פלגים של שבט אפרים סיפרו כל אחד את קורותיו שלו ולימים אוחדו שתי המסורות למסורת אחת. הפלג האפרתי הצפוני שעבר את תקופת מצרים ואת יציאת-מצרים מארץ-רעמסס קשור כנראה לשבט לוי שכן ספר שמות הוא הספר של שבט לוי, והסבר הגיוני לקשר כזה הוא שבית המלוכה של ממלכת יהודה הוא מהפלג האפרתי הצפוני, ועל כך ראה דיון נפרד בהמשך.