פרשת המרגלים

אם כאמור לעיל חיו בני אפרים בארץ-גושן (דרום הארץ) במשך מאות בשנים, הרי שניסיונות חדירה לארץ היו עניין של שגרה. בספר דה”א ז' כא' מסופר על כמה מבני אפרים שנהרגו בתגרת רועים ליד גת. לפי ההנחה שארץ-גושן הייתה בקרבת הדלתה הדבר בלתי אפשרי, שכן בית-יעקב צריך היה להיות שם באותה תקופה. לעומת זה בהנחה שארץ-גושן נמצאת בדרום הארץ ושאולי אפילו גת נכללת בה. (ישנה אפשרות שמדובר בגת שבהר המרכזי, אולם הדיון אינו משתנה בעיקרו) וגם אם לא, הרי שבנקל מותר להניח שגת נכללה בקווי הנדודים צפונה בעתות הקיץ. בצורה זו הפרדוקס מתפרש בנקל. כלומר פרשה זו אף היא כמו "פרשת-המרגלים" וזהו עוד ניסיון לחדור צפונה. (וראה בהמשך הדיון שפרשת המרגלים היא ממקורו של שבט אפרים (האם מדובר באותו אירוע שסופר בצורה כה שונה בשני המקורות?).

גם פרשת המרגלים שבספר במדבר פרק יג', ופרשת ניסיון החדירה אשר בפרק יד' מד'-מה', מרמזים על מורשת הקשורה יותר בשבט אפרים, ולו מהטעם הפשוט שמי ש"יוצאים טוב" מהפרשה הם יהושע בן-נון (אפרים) וכלב בן-יפונה (קניזי, אשר כבר נאמר מקודם שאף הוא חי כנראה בארץ-גושן). כנראה שארץ-כנען נכללה בקווי הנדודים של בני אפרים (וראה להלן טקס הברכה והקללה) ,הקניזי והעמלקי, אולם אלה נהדפו או חזרו תמיד לארץ-גושן או לקדש-ברנע עד ל"כיבוש" הסופי, ומכאן מורשות הריגול שקדמו לכיבוש. (וראה הנאמר על אברהם "וילך למסעיו מנגב ועד בית-אל..." (ברא' יג' ג')).  גם המדקדקים בניתוח פרשת המרגלים כולל הגרסה של ספר דברים, ונספחי הפרשה, משערים שמדובר כאן בשתי גרסאות שונות המשולבות זו בזו. זאת של בית-כלב עם גרסה כלל ישראלית. ההצעה שהעליתי לעיל דומה בעיקרה, והיא שונה רק בפרט שבמקום גרסה כלל ישראלית, משולבת בגרסת בית-כלב גרסת שבט אפרים.

בהמשך העבודה נראה את תפקיד האמהות החשובות ונציע שתפקידן להצביע על מוצאו של שבט או של משפחה. גם בשבט יהודה (ועל בת-שוע ידובר בנפרד) ישנה דמות נשית בשם אפרת שהיא אשתו השניה של כלב (דה”א ב' יט') שהייתה אימן של מספר משפחות וישובים, לפי הדיון בעבודה זו מצביעה אפרת שבשבט  יהודה  ישנו גם מרכיב משבט אפרים. שיוכו של כלב לשבט יהודה פשוט הרבה יותר שכן משפחת כלב מופיעה במפורש בהרכבו של שבט יהודה.

מהסבר זה עולה שחלק מהמשפחות שחיו בנגב בתקופה שקדמה להתנחלות כלל לא השתתפו במסע אל ממזרח לירדן, במאורעות מזרח-הירדן ובכיבוש הארץ, אלא עלו ישירות מהנגב והתנחלו בהר-חברון. ובסיכום נראה שפרשת המרגלים במקורה הייתה פרשת ריגול של הר- חברון (בלבד) על ידי משפחות שחיו בנגב, ולימים התנחלו בהר-חברון (משפחת כלב ומשפחות נוספות משבט אפרים). ולימים הוצאה הפרשה מהקשרה המקורי וקיבלה משמעות של ריגול כל הארץ על ידי כלל העם.

כנראה שבעת השהות בארץ-גושן, והחדירה צפונה, היו גם ניצחונות ולא רק מפלות (הקרב עם מלך ערד, במד' כא' א'-ג'), והסיבה שניצחונות אלה לא מומשו, ולא הפכו לכיבוש (או חדירה צפונה) הייתה, שהמפלות והניצחונות גם יחד היו חלק משגרת השהות הממושכת בארץ-גושן ולא היו ניסיונות כיבוש של ממש כפי שמוצג הדבר בסיפורי התורה.

בפרשת המרגלים מופיע הפסוק "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען". פסוק זה מצביע על מועד התרחשותה של הפרשה (לפחות בקרוב). צוען הייתה בירת ההיקסוסים במצרים, וחברון נבנתה (כנראה) על ידם בדרכם למצרים (הפעם בארץ הדלתה). הקמת שתי ערים אלו התרחשה כנראה במאה ה-17 (צוען נבנתה כנראה בשנת 1720 לפה”ס) לפה”ס, ואילו מועד יציאת-מצרים צריך להיות בערך בשנת 1250 לפה”ס. בהנחה שלא היה תיעוד של בנין הערים האלו בזמן הקמתן, הרי שיש להניח שמדובר בזיכרון אותנטי של בני התקופה שחיו בזמן הקמתן של שתי ערים אלו. באם יש קשר כרונולוגי בין פרשת המרגלים לבין בנין הערים האלו, הרי שהפרשה לא התרחשה בשנת 1250 לפה”ס, אלא בערך בתקופה 1500-1600 לפה”ס, מה שיכול להעיד על המועד הקדום של שהיית שבט אפרים בארץ-גושן.

מכיוון שהגעתי לנקודה המלמדת ששבט אפרים שהה מאות בשנים לפני "הכיבוש וההתנחלות" באזור מחייתו בארץ-גושן, אביא להלן עוד דוגמאות המצביעות שגם שבטים נוספים חיו בארץ מאות בשנים לפני "ההתנחלות" אם כי באזורי-מחיה שונים מזה של שבט אפרים:-

1.      גרסתו של יפתח (שופ' יא' כו') "בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה וכל הערים אשר על ידי ארנון שלש מאות שנה ומדוע לא הצלתם בעת ההיא", מלמדת על אותו לוח זמנים, זאת בהנחה שפרשת יפתח מתרחשת בערך בשנת 1100 לפה”ס.

2.      עפ"י מל'א ו' א' נבנה בית-המקדש 480 שנה אחרי יציאת-מצרים. החוקרים נוקבים את השנה 960 לפה”ס כשנת הקמת בית-המקדש ומכאן שיציאת-מצרים הייתה צריכה להתרחש בשנת 1440 לפה”ס. החוקרים, מתוך הנחה שזוהי טעות חמורה ובלתי אפשרית מציעים, שהמספר 480 שנה הנו מכפלה של שני מספרים סמליים דהינו: שנים-עשר דורות בני 40 שנה בכל דור. מכל הדיון שנערך כאן נראה שבהחלט אפשרי שזיכרונות כלשהם הולכים אחורה לתקופה של 1400-1600  לפנה”ס, ולכן אפילו אם צודקים החוקרים בקשר לסמליות המספרים, הרי ההנחה הבסיסית בקשר ללוח הזמנים שמציעה התורה היא אפשרית בהחלט. ראה בהמשך שאותו אירוע מיתולוגי (התפרצות וולקנית ורעידת אדמה) התרחש בשנת 1650 לפנ"הס מה שהופך הנחה זו לסבירה מאוד.

3.      בדומה לפרשת המרגלים הרי שגם סיפורי הכבוש של ערים רבות נוספות (שכם, חשבון, יריחו, העי, ירמות ועוד) ששיוכם למועד קצר ומסוים, מתגלה כבלתי אפשרי שכן ערים אלו חרבו בזמנים שונים האחת מהשניה, וגם בזמנים קדומים מאוד לזמן המשוער ל"כיבוש". הבעיה נפתרת רק ע"י ההנחה שחלק מהשבטים שהה בארץ עוד בתקופה קדומה ממערב וממזרח לירדן, וכך יתכן שמדובר בזיכרון אותנטי של שבטים אלה, שרוכז בסיפור התנכי ושויך לתקופת ה"כבוש".

4.      גם מלחמת המלכים (ברא' יד') אפשר שיש פה זיכרון אותנטי של תושבי הארץ הותיקים, וגם הקשר של מלחמה זו עם אברהם מוכיח על מורשות עתיקות ביותר של שבטים עבריים שחיו כבר בארץ בעת ההיא. לגבי קרב זה ישנה בכלל האפשרות שארבעת המלכים הם ארבעה משבטי ישראל (הצפוניים) המגיעים ארצה ומתקבלים ע"י התושבים הוותיקים, ובני-ישראל הם חלק מהם.

5.      במקומות שונים בתנ"ך מוזכרים עממי-כנען הקדומים, וגם כאן בדומה לכל הדיון נראה שמדובר בזיכרון אותנטי שהולך אחורה לימים רחוקים ביותר. למשל רפאים תושבי הבשן הקדומים (דב' ג' ח', וכן גם יהו' יב' ד' וגם ברא' יד' ה'). או הזכרת העממים הקדומים (דברים פרק ב'): העוים שקדמו לפלשתים, החורים שקדמו לצאצאי עשו, האימים תושבי מואב הקדומים, וזמזומים שהיו תושבי עמון הקדומים.

מרחבי הריגול משתרעים מאזור יציאתם בקדש-ברנע ועד רחוב-לבוא-חמת, המזוהה בבקעת הלבנון (במד' יג' כא'), וראה לעיל הציטוטים על לבוא-חמת בהקשר לגבולות הארץ או אזורי-המחיה של הישראלים בתקופות מאוחרות יותר כן ראה דיון גם על בעל-גד הנמצאית אף היא בבקעת-הלבנון (במד' יג' כא'). קשה להבין מרחבי ריגול כה גדולים בארץ שמעולם לא בקרו בה, אלא אם מניחים שמקור סיפור פרשת-המרגלים הוא של שבט ממוצא דרומי שעליו הולבש היקף "ריגול", שהוא מרחבי המחיה של שבטים אחרים-צפוניים.

להצעה זו מסייעת גם הסתירה לגבי מרחבי הריגול שכן לפי פסוק כב' הריגול היה עד חברון בלבד (וכן גם במד' לב' ט', וגם דברים א' כד'), ואילו לפי פסוק כג' הריגול היה עד רחוב-לבוא-חמת. על מרחבי פרישה אלה של שבטים עבריים ניתן ללמוד גם מספר דה”א ה' ט' שם נאמר (על ראובן) "ולמזרח ישב עד לבוא מדברה למן הנהר פרת כי מקניהם רבו בארץ גלעד" ומן התוכן נראה שמדובר בתקופה שקדמה להתנחלות.

גם האמור בספר דה”א ה' כג' מלמד שחצי שבט מנשה המזרחי התפרשו בבשן וצפונה עד לחרמון, וגם כאן המדובר הוא כנראה בתקופה שקדמה להתנחלות, וראה דיון נוסף בנושא זה בהמשך.

יתכן שגם הפסוק "דן גור אריה יזנק מן הבשן" מתייחס לתקופה בה  שהה שבט דן בבשן בתקופה שקדמה להתנחלות.

בדומה לפרשת המרגלים שהוסברה על רקע שגרת שהותו של שבט מסוים בדרום הארץ, כך ניתן להסביר גם את כל הפרשיות המסופרות על אזור זה.

פרשת השלו למשל אינה אירוע שארע בעת מסע חד פעמי באזור זה, אלא אירוע שגרתי ממורשת שבט (שבטים) שחי באזור, ובדומה לשבטים באזורים אחרים שהתפללו לגשם כברכת-שמים, התפללו תושבי אזור זה לשלו.

פרשת הוצאת המים מהסלע גם היא איננה אירוע נסי בעת מסע חד פעמי במדבר, אלא זהו סיפור איטיולוגי (הבא לבאר תופעה טבעית מסוימת) של תושבי הקבע באזור על מקורו של המעין שהיה בעל חשיבות קיומית גורלית לתושבי האזור.

תופעת המן היא הקשה ביותר להסבר ולכן לא נדון בה כלל. כדאי אולי רק לציין שהיא דומה במשהו לתופעת הדבש הפזור על פני הקרקע לאחר קרב מכמש (שמ"א יד' כה'), ולכן יתכן שאת המורשת של סיפור זה יש לחפש במורשתו של שבט בנימין ולא במורשתו של שבט אפרים (יוסף).

אפשרות נוספת היא שמדובר במזון מיתולוגי הניתן לאלים, ושמכאן הביטויים: "לחם שמים" (תה' קה' מ'), "דגן שמים" (תה' עח' כד') וגם "לחם אבירים" (שם פס' כה'), כלומר מזון-אלים (אביר-יעקב או אביר-ישראל). גם המטרת המן מן השמים (עח' כד') מסייע לכיוון זה של מקור שמימי של המן.

שהתופעה היא אלוהית ניתן גם ללמוד מהניסוח "מן הוא כי לא ידעו מה הוא" (שמ' טז' טו'), וכן גם מהתופעה שהמן לא ירד בשבת (שמ' טז' כה'-כז') ושהנותר מן המן אשר נלקט שלא ביום  השישי , נתלע ונבעש, אך הנותר ליום השבת לא נתקלקל.