מנשה

כפי שראינו לעיל, שמורשת הקשורה בדרום הארץ, וכן מורשת שמקורה במצרים נקשרה בשבט אפרים. ונשאלת השאלה, מדוע אין הדבר כך עם שבט מנשה? לכך יכולות להיות מספר סיבות:

 

בחינת מפת ההתנחלות של שבט מנשה יכולה לתת הסבר ללבטים שהועלו לעיל. שבט מנשה התנחל בצפון השומרון, צפון הגלעד וכן גם מצפון לעמק-יזרעאל. מרכז אזורי ההתנחלות של השבט היא העיר בית-שאן, שכידוע הייתה מרכז שלטון מצרי בכנען בדומה לעזה. כלומר יתכן מאוד ששבט מנשה הגיע ארצה בתקופה קדומה לתקופת "ההתנחלות", ישב כשבט נוודים ליד העיר בית-שאן, וקיים יחסי גומלין עמה, בדומה לשבט אפרים עם מרכז השלטון המצרי בעזה, כמו מתן שירותים שונים, בניה, שרות כשכירים בצבא המצרי ועוד. בהדרגה עבר השבט מאורח חיים של נוודים לאורח חיים של תושבי קבע, בלי הצורך לנדוד לעבר נחלתו, אלא ישב שם בעת שהגיעו גלי מתנחלים נוספים שמצאו אותו כבר בנחלתו.

באם אכן הייתה נחלת שבט מנשה "מצרים" בתקופה שלפני ההתנחלות, ובאם אכן עברו חלק משבטי ישראל את חווית "מצרים" בטריטוריה זו, הרי שלבד מחוויית : שיתוף הפעולה, העבדות ויציאת-מצרים, עברו גם חוויה נוספת, והיא עזיבת המצרים את הארץ, אשר הייתה ככל הנראה לאירוע המפתח שגרם להתחזקות שבטי הנוודים, הכיבוש וההתנחלות.

אירועי מלחמת גדעון במדיינים הם ככל הנראה פרשיה אשר הייתה בעיקרה פרשיה של שבט מנשה, והנה  ב-שופ' ו' ח'-ט' נאמר ע"י הנביא: "...אנכי העליתי אתכם ממצרים ואוציא אתכם מבית עבדים. ואציל אתכם מיד מצרים ומיד כל לוחציכם, ואגרש אותם מפניכם ואתנה לכם את ארצם". למרות שהפסוק איננו חד-משמעי מותר להניח שהן המצרים והן ה"לוחצים"  הנוספים, היו כולם בכנען, ולכן גם המילה "ארצם" מתייחסת הן לארצם של המצרים וה"לוחצים" גם יחד. פירוש כזה הוא אפשרי רק בתנאי שהייתה בכנען טריטוריה שנקראה "מצרים", ושאנשי שבט מנשה ושבטים נוספים ירשו את ארצם של המצרים.

 כבר הדגשתי לעיל ש"הארץ המובטחת" הייתה חלק מאזור השליטה של מצרים רבתי, ויתכן כמובן ששהייתם של שבטים אלו ב"מצרים" או "ארץ מולדתם" כלשון התורה, הייתה בפשטות בכנען. זווית הראיה לסיווגם כילידי מצרים היא של תושב חרן הצפונית ולאו דווקא הראיה המצומצמת של מרכזי השלטון המצריים בעזה ובית-שאן.

גם זיהוי הירדן עם "ים סוף", "יאור-מצרים" ו"ים-מצרים" (ראה דיונים נפרדים בנושאים אלו) הזורם בבקעת-הירדן בתוך מצרים מהווה סיוע מצוין לרעיון זה, וראה דיון בהמשך על גורן-האטד וארץ רעמסס. גם הביטוי "דרך מצרים" עמ' ד' י' למרות שהוא מאוד כללי ולא ממוקד הרי שבאופן ברור הוא נמצא בממלכת הצפון כלאמר בכנען.  מענין גם לקרוא את הקטע כולו וממנו משתמע באופן ברור שהדבר בנוסף לארבה ולחורבן סדום הם נגעים שפגעו בבני ישראל ומכאן משתמע שהם היו כאן בארץ וביחד עם המצרים נפגעו גם הם ממכות מצרים.

היותה של סביבת בית-שאן "מצרים" בעיני השבטים העבריים עולה גם מפרשת חלוקת הארץ שבין אברהם ללוט (ברא' יג' י') "וישא לוט את עיניו וירא את כל כיכר הירדן כי כלה משקה לפני שחת יהווה את סדום ואת עמורה כגן יהווה כארץ מצרים בואך צוער". לוט ואברהם נמצאים בין בית-אל ובין העי. מכאן שהם צופים על בקעת-הירדן שלרגליהם. ההשוואה מרמזת שהן ערי-הכיכר והן "מצרים" היו בבקעת-הירדן. ערי-הכיכר היו כנראה בחלקה הדרומי של בקעת-הירדן, ואולי אף מצדו המזרחי של הירדן בלבד, ואילו "מצרים" של אברהם ולוט הייתה צפון בקעת-הירדן. (וראה הדיון על צוער הצפונית, זו הנמצאת במצרים, בדיון בפרק "כגן יהווה").

 

השוואת מפת-ההתנחלות של  משפחות השבטים, מעלה עובדה מעניינת מאוד. משפחות רבות התנחלו באזור ההר המרכזי (ראה בהמשך דיון מייצג על משפחת פנואל בלבד), באזורי נחלותיהם של השבטים אפרים ומנשה, למשל משפחות מהשבטים: אשר, נפתלי, שמעון ועוד. עובדה זו מעלה הצעה מורכבת יותר, שבתחילה היה סביב העיר המצרית בית-שאן ריכוז של משפחות עבריות, בתקופה שהאופי השבטי עדיין לא גובש, תקופת "שבט יעקב". חלק מהמשפחות עבר להתנחלות, ולימים כאשר החל תהליך ההתפשטות בארץ, קביעת הנחלות השבטיות, וכן גם הגיבוש השבטי שלאחר ההתנחלות, נדדו גרעיני השבטים מאזור הריכוז אשר בנחלת מנשה, בהר המרכזי וממזרח הירדן לעבר נחלותיהם.

להצעה שהמשפחות בתקופה הקדומה היו יותר חשובות מהשבטים בטרם התגבשו באותה תקופה מסייעות גם פרשיות כיבוש עצמאיות של משפחות מסוימות למשל:

פרשת כיבוש נחלת משפחת יאיר (במד' לב' מא' ואח"כ דב' ג' יד'). ישנה גם אפשרות שמשפחת יאיר שייכת לקבוצת היאורי הנזכרת בתעודה אשורית משנת 1300 לפה”ס לערך, אשר הוכנעו ע"י מלך אשורי על גדות הפרת.

פרשת כיבוש הגלעד ע"י משפחת מכיר (במד' לב' לט'), תוך מתן "גושפנקה כלל ישראלית" על-ידי משה לכיבוש זה.

כיבוש קנת ( עיר בבשן), שנכבשה ע"י משפחת נובח משבט מנשה (במד' לב' מב').

לפי במד' כא' לב' כבשו בני ישראל את יעזר, ונראה שמדובר גם פה בפרשיה עצמאית ממורשת שבט גד, שכן לפי במד' לב' לה' ויהו' יג' כה' ניתנה ארץ-יעזר לבני גד.

לפי המסופר בספר שופטים ה' יד' משפחת מכיר שחצתה כנראה בינתיים את הירדן מערבה, השתתפה במלחמת ברק ודבורה ואילו משפחת גלעד לא השתתפה. כלומר המשפחות הן עצמאיות ושבט מנשה אינו קיים בשירת דבורה.

בספר דה”א ז' יד' מצוין שאמו של מכיר הייתה ארמית. בדומה למוצא השבטים המתייחס לאמהות, נראה שגם מוצא המשפחות נושא אופי דומה. יתכן אם כן שמוצאה של משפחת מכיר הוא שבט ארמי ממוצא צפוני, עם סבירות שארץ מוצאם הקדומה הייתה הבשן (וראה להלן). כמו כן נראה שמשפחת מכיר ביחד עם משפחת יאיר נספחו למשפחות נוספות אשר התגבשו להיות שבט מנשה (משפ' גלעד?). גם היות מעכה אשת מכיר  (דה”א ז' טז'), תומך במוצאו הארמי של מכיר, שכן מעכה היה שבט ממוצא  ארמי שארץ מושבו הייתה הגולן והבשן, ובדומה למוצא נשים אמהות נוספות גם מטרת נישואין אלו לציין שצאצאיה הן משפחות ממוצא ארמי.

לרעיון שמשפחת מכיר הנה שבט ממוצא ארמי יש תמיכה גם מקשרי הנישואין (שיוזכרו בהמשך) של משפחת מכיר עם שבט יהודה, שכן לפחות בתחילת התגבשות העם והשבטים למוצא ולקרבה התרבותית הייתה חשיבות רבה ביותר, וכפי שיוצע בהמשך גם שבט יהודה היה ממוצא ארמי (ודיון זה מתאים גם לקשרי הנישואין של שבט בנימין עם משפחת גלעד).

גם האמור בספר דה”א ה' כג', "ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו", תואם היטב את הנאמר לעיל על משפחות מכיר ויאיר, שכן הדיון כאן הוא על חצי שבט מנשה המזרחי בלבד, והדיון נושא אופי של ישות מוגדרת ולא מקרית. כן ברור לחלוטין ש"הארץ" איננה נחלתו של שבט מנשה מתקופת ההתנחלות, אלא שמדובר בארצו הקדומה של שבט מנשה שהייתה בבשן. וראה גם הנאמר בספר דברים ב' יג' "ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה…", וכן גם "…ואת גולן (עיר מקלט בבשן) בבשן למנשי…" (דב' ד' מג'). בדומה לשאלה היכן ממוקם המספר, שנשאלה מספר פעמים, נראה שגם כאן התשובה הטובה ביותר שניתן לתת היא שהמספר ממוקם בכנען בצדו המערבי של הירדן, ושהוא מספר על חציו האחר של שבט מנשה שנשאר בבשן. ראוי להדגיש בנקודה זו שגבולות נחלת מנשה המתוארות בספר יהושע מגיעות רק עד חלקו הדרומי של הגולן, וגם בכך ניתן לראות ראיה שהבשן הוא נחלתו הקדומה של שבט מנשה, ולא נחלתו של חצי המנשה מהתקופה שלאחר ההתנחלות.

להצעה שמשפחת מכיר מוצאה מהבשן, מסייעת גם התנחלות משפחת אולם, שהיה מבני פרש, בן מכיר, בן מנשה (דה”א ז' טו' יז'). שני מקומות יישוב קרואים בשמו, האחד ליד טבריה והשני (אולם רבתא) בצפון הגליל. מפת התנחלות כזו, מרמזת על האפשרות שמשפחת אולם חדרה מהבשן מערבה לגליל, בעוד שרובה של משפחת מכיר ירד דרומה (באופן עצמאי), כבש את הגלעד, ובשלב מאוחר יותר חצה את הירדן מערבה תוך שהוא משאיר את משפחת גלעד בעברו המזרחי של הירדן.

וכעת נדון בפסוק מיהושע יז' א' "....כי הוא היה איש מלחמה ויהי-לו הגלעד והבשן". פסוק זה נאמר לאחר "כיבוש" חלקה המערבי של הארץ, וניתן להבין ששבט מכיר חצה את הירדן מזרחה וכבש לעצמו את הגלעד והבשן. אולם לפי דיוננו, נראה סביר יותר שמדובר פה על המצב שלפני חצית הירדן מערבה. כלומר המצב שלאחר כיבוש הגלעד, המתואר בפסוק שכבר צוטט מבמדבר לב' לט', והוא שייך לאירועי מזרח הירדן שקדמו ל"כיבוש". פרוש כזה מהווה חיזוק להצעה שהבשן הוא כור מחצבתה הגיאוגרפי והתרבותי של משפחת מכיר.

לפי תהילים סח' טו’ טז’' היה הר-צלמון הר מושלג, ומיתר הקשרים להרים בשן, גבנונים וסיני (וראה דיונים נפרדים בעניינם)  נראה שארבעתם הרים צפוניים. באזור שכם כונה הר נוסף בשם הר-צלמון (שופ' ט' מח'), ונראה ששבט שכור מחצבתו מהבשן, ושהר-צלמון  (הצפוני) היה בעל חשיבות רבה עבורו ואולי אפילו הר מקודש, כינה עם בואו ארצה הר בשם זה בתחומי נחלתו. מכיוון שמשפחת מכיר היא שהתנחלה באזור שכם הרי שמכאן קשר ברור למוצאה של משפחה זו. וראה דיונים דומים בהרים העמלקי, שעיר, סיני וצפון, וכן גם מקומות יישוב כגון תוכן ולוז ואף הדיון בארץ-חוילה.

ההר המזוהה עם הר-צלמון (הצפוני) הוא ג'בל-דרוז שבבשן. הר זה מזוהה גם כהר פעיל וולקנית מהתקופה התנכית. ראה בהמשך דיון על כך שמספר הרים מקודשים לשבטי-ישראל (סיני, חורב, גבנונים) היו גם הם הרים וולקניים. ישנה כמובן האפשרות ששבטי-ישראל שהאמינו בהתגלות אלוהית ע"י התפרצות וולקנית לאלוהויות שונות בהרים שונים במקור, יכלו ליצור את המכנה המשותף  שכל ההתגלויות הן של אל אחד, וזיהויו של הר-צלמון עם הר פעיל וולקנית מהתקופה התנכית תומך מאוד ברעיון זה ומעודד להמשיך ולחפש הרים פעילים וולקנית באזורים הצפויים להרים אלו, ובכך לקבל זיהוי ודאי של ההרים החשובים המוזכרים בתנ"ך.

לגבי הפסוק  "תשלג בצלמון" (תה' סח' טז') ישנה אפשרות נוספת והיא להניח שכל התיאורים של שינוי אקלימי: , מכת הברד שהתרחשה בבקעת הירדן, סופת הגשמים המתוארת בשירת דבורה ובתהילים סח' שירדו בהר-סיני כלומר ממזרח לים המלח וכן גם השלג בצלמון הם כולם מתרחשים באזור מצומצם יחסית בכנען, ולכן יתכן ויש להעדיף שהשלג המוזכר בצלמון ירד דווקא בהרי שכם ולא בבשן.

 התחלנו בחיפוש "מצרים" שונה לשבט מנשה, שכן אין נוכחותו מוזכרת בדרום הארץ. והנה ריכוז האירועים על מכיר, יאיר, נובח,  בנות-צלפחד וקשרי החיתון הרבים המוזכרים עם שבט מנשה, הם בפירוש אותם אירועים שחיפשנו, המצביעים על מרכז הכובד של שבט מנשה שהיה בצפון בקעת-הירדן ולא בדרום הארץ.

יתכן אפילו שחצית הירדן של משפחת מכיר (ואפרים) הייתה בלחץ שבט בנימין אשר כבש מידם את הגלעד. לימים חצה גם הוא את הירדן תוך שהוא משאיר מאחור בגלעד את משפחת גלעד, אשר כפי שיוכח בהמשך, הנה פלג של שבט בנימין.

באם השבט ששהה בארץ-גושן היה שבט יוסף ולא אפרים, ואילו אפרים שהה באותה עת בגלעד ביחד עם משפחת מכיר (יער-אפרים שבגלעד הוא הוכחה לשהותו של שבט אפרים בגלעד), הרי שכל ההיסטוריה של השבטים אפרים ומנשה קשורה גם בסמיכות גיאוגרפית ומאורעות, ונתון זה מסביר היטב את עובדת היותם של שני שבטים אלה "אחים" מחד ו"מצריים" מאידך.

יתכן גם שהדיון על בנות-צלפחד (ראה להלן) מתייחס למפגש של משפחות אלו עם משפחות שבטי בית-לאה בעת שירדו דרומה מהבשן לגלעד, ובקשו להיספח לתושבי מזרח הירדן ששהו שם כבר בעת ההיא.