משה

כבר הזכרנו לעיל שסיפורים הקשורים במשה הם ממורשת צפונית, כמו הר-נבו והר-סיני, שבהם נדון להלן. כבר הוזכר המוטיב של משה התינוק הנשלח לחסדי גורלו בנהר (הנהר האל), שהוא ממורשת צפונית. גם מוטיב המינקת, שבו נמסר לאמו להנקה תמורת שכר, הוא ממוצא צפוני, שכן אילו התרחש אירוע זה במצרים הייתה המינקת מובאת לארמון המלוכה. גיל מותו של משה-120, שהוא גיל החיים המלא לאשים חשובים במיוחד, לפי מורשת צפונית, ואילו גיל מותם של יהושע ויוסף-110 (משבט אפרים) הוא ממורשת מצרית, ושימש במורשת זו את אותה מטרה כמו גיל 120 של המורשת הצפונית.

נצטט קטע מספר דברים, תוך השוואה לחוזה אסרחדון (שליט אשורי מהמאה ה-7, לפנה"ס), מה שמלמד על מקור ומורשת קדומים, ממקור מסופוטמי אשר שימשו הן את ספר דברים והן את חוזה אסרחדון: "והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל" (דב' כח' כג'). "יעשו (האלים) את ארצכם כברזל..., כשמי נחושת אשר לא ימטירו מטר ..." (חוזה אסרחדון).

"יככה ה' בשחין ובגרב" (דב' כח' כז'), "ילבישכם סין...בגרב (בצרעת)" (חוזה אסרחדון).

"יתנך ה' ניגף לפני אויבך...והייתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ" (דב' כח' כה'-כו'). "יככם נגרתה בכיר האלים... את השדה ימלא בפגריכם ייתן בשרך למאכל לנשר ולזאב (או לתנים)" (חוזה אסרחדון).

הזכרנו לעיל ש"פקודת" משה לצאת ולהלחם ברפידים, וכן הוראתו לבנות את המזבח שנבנה אח"כ בשכם לטקס הברכה והקללה, הן נוסחאות קשר להפוך את מורשת קרב רפידים (שהוא כנראה ממורשת שבט אפרים (בנימין) לבדו), ואת טקס הברכה והקללה (שהוא כנראה ממורשת שבטי בית-רחל כולם או אולי שבטי בית-רחל  ובילהה) למורשת כלל שבטי-ישראל, וזאת לאחר איחוד השבטים לעם אחד בעת ולאחר הכיבוש וההתנחלות.

גם הזדהותו של אלוהים בפני משה (שמות ו' ב') בשני שמות (יהווה ואל-שדי), היא נוסחת קשר ברורה של שתי קבוצות שבטים שהחזיקו אם לא בשתי אמונות שונות, הרי שלפחות בשמות אלים שונים. ובספר בראשית מוזכרים שמות אלוהויות נוספות כגון: "אל בית-אל" (וראה עמוס ה' ה' "ועל תדרשו בית-אל…", ומן התוכן ברור שהכוונה ל"אל בית-אל")   , "אל רואי", "פחד יצחק". גם כאן ההסבר בצורך לגשר על שתי אלוהויות אלו בהוראת האל ששתי האלוהויות חד הן, היה כנראה צורך שנוצר בעת איחודו של העם בכנען בעת ההתנחלות.

גם היפוך שמו של יעקב לישראל מרמז על האחדה של שתי מורשות אבות שונות. מהדיון הנוכחי עולה שיעקב היה אביהם של שבטי הצפון ואילו ישראל היה אביהם של שבטי הדרום, ורק בעת גיבוש המסורות של עם-ישראל כעם הומוגני הואחדו הן המורשת ההיסטורית, הן מורשת האמונה והן מורשת האבות. וראה "...והבכורה ליוסף בן ישראל" (דה"א ה' א').  כדאי לציין שיעקב היה שם מקובל במסופוטמיה של האלף השני לפה”ס, ואילו השם ישראל יתכן והיה שם קדום שהכיל את שם האלוהות המצרית "רע". שם קדום זה יתכן והתפתח לשני שמות בעלי משמעות עברית: ישראל מחד ויזרעאל מאידך. (היו שני יישובים בשם יזרעאל. האחד בדרום הר-חברון, והשני בעמק-יזרעאל. מה שמלמד שמשפחת יזרעאל התפצלה והקימה שני יישובים). דיון זה מסתמך גם על שמו הקדום של יצחק שהיה כנראה ישחק, וזה השתנה לפי מדרש השמות של עורך מאוחר של המקרא. השם ישראל מוזכר ב"מצבת-ישראל" של מרנפתח משנת 1210 לפה”ס בערך, כישות אנושית (לא יישוב) שהושמדה. קשה להבין באיזה אזור בארץ שהה השבט שהושמד, אולם כינויה של ממלכת הצפון בשם ישראל משייך ככל הנראה ישות נוודית זו למורשת השבטים אפרים ו/או מנשה. וראה "כי ירחם יהווה את יעקב ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם" (ישע' יד' טו'), אשר מכאן ברור שבזמנו של ישעיהו עדין היה ברור שיעקב וישראל הן ישויות שונות, ואוחדו לדמות אחת רק בתקופה מאוחרת בהרבה (וראה גם ישע' מ' כז', מב' כד', מג' כח', מד' א', מה' ד' ועוד). וראה גם הנאמר בשמ' יט' ג' "… כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל… ". וכן "שמעו דבר יהוה בית יעקב וכל משפחות בית ישראל" (ירמ' ב' ד'). וכן "ואתנה יעקב לחיים ישראל לגידופים" ישע' מג' כח' וברור לחלוטין שישראל ויעקב הן דמויות שונות.

חשוב מאוד הוא גם הפסוק  "...והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוהי ישראל יעריצו" (ישע' כט' כג'). אשר מכאן ברור שלכל ישות שבטית הייתה גם אלוהות שונה. וראה על-כך דיון חוזר בפרק "מקור המונותאיזם".

גם איחוד דמויותיהם של הושע משבט אפרים עם זו של יהושע היא נוסחת קשר של מורשות שבטיות שונות למורשת כלל ישראלית אחת, אלא שהפעם מדובר בהאחדת דמויות של מנהיגים חשובים ולא של אבות. ועל כך ראה בהרחבה  בפרק "יהושע".

ראה דיון דומה על מורכבות דמויותיהם של אהרון ואלעזר בפרק "הר-ההר".

לגבי הישות "ישראל" מעניין לנתח את הפסוקים דבר' ב' י'-יב' "...ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם, כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן יהווה להם". מפסוקים אלו עולה שכאשר ישות כלשהי נודדת במדבר הדרומי לפני הגיעה לכנען, כבר נמצאת הישות "ישראל" במצב של התנחלות בנחלתה. ולא רק זאת, אלא שהישות "ישראל" נמצאת בהשוואה לעמים השכנים אדום מואב ועמון. ניתן להסיק מפסוקים אלו שהישות הנודדת במדבר שונה מהישות "ישראל", ונראה שמדובר בשבט לוי, שבטו של משה. וראה מסקנה דומה בדיון על ספר שמות.

יש בתנ"ך גם מצב הפוך, כלומר שבסיפור אין נוקבים בשם כלשהו. גם מצב זה נוצר ככל הנראה ע"י עורכים שייצגו את שתי הקבוצות שהיו בעם-ישראל ולא יכלו להכריע באיזה שם לנקוב. כך היה המצב בעת שהמלאך אינו מזדהה בשמו בפני יעקב "...למה זה תשאל לשמי..." (ברא' לב' ל'), ובדיוק אותו הנוסח גם שופ' יג' יח', וכן גם באי הזדהותו של האלוהים בשמו בפני משה "אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (שמ' ג' יד'), וכן גם "כי אם אל המקום אשר יבחר יהווה אלוהיכם מכל שבטיכם לשים את שמו שם...", ומקומות רבים נוספים כבדוגמה אחרונה זו (דב' יב' ה'). וכן גם "על אחד ההרים אשר אומר אליך" (ברא' כב' ב').

ובכן מי היה משה במקור לפני שהפך לדמות כלל ישראלית?

1. אפשרות אחת היא לקבל את גרסת התורה שהוא היה מנהיגו של כל העם בתקופה מסוימת. אולם לאור הניתוח שלעיל, יוצא שהתקופה המתאימה הייתה תקופת הכיבוש, ותקופה זו מיחסת התורה ליהושע, מה עוד שלפי הדיון הנוכחי גם קרבות יהושע הם בעיקר ממורשת השבטים בנימין ונפתלי.

2. משה היה מנהיגם החילוני של שבטי בית-לאה או לאה וזילפה, בתקופה חשובה כלשהי, אולי התקופה הקשורה במלחמות מזרח הירדן ערב הכניסה לכנען.

3. משה היה מנהיגם של שבטי בית-לאה בעת נדודיהם מאזורי הפרת בצפון אל ממזרח לירדן.

4. משה היה דמות דתית ממורשתו של שבט לוי בלבד, לו יוחסה במקור מורשת חשובה כלשהי, כמו התגלות אלוהית ו/או נבואה (וראה דיון בפרק "מוצא המונותיאיזם").

5. משה היה מנהיגו של שבט לוי בלבד בעת יציאת-מצרים (וראה הדיון בפרק הדן ביציאת מצרים).

6. בדומה לנוסחאות הקשר שדנתי בהן לעיל, יתכן שגם בדמותו של משה הואחדו מספר דמויות אותנטיות, ואז כל הרעיונות שהועלו הם למעשה דמויותיהם של אותם אישים. כך למשל היות משה ספוג במורשת המסופוטמית מעלה ששבטים שמוצאם צפוני השתמשו באישיות החשובה שלהם והוסיפו לה את מורשת הוצאת עם-ישראל ממצרים, ואילו במקור יתכן שהמנהיג שהוציא את שבט אפרים לבדו ממצרים היה יהושע (הושע?), שכן היותו ספוג במורשת מצרים ברור בהחלט (גיל מותו למשל). כך אפשר שהואחדו בדמותו של משה שתי דמויות (חילונית ודתית), אולם לאפשרות כזו אין ביכולתי להציע דמות מתאימה (אולי אהרון, וראה גם הדיון על אפשרות לכפילות דמותו בהמשך). רמז אפשרי לכפילות דמותו של משה הן כפל הגרסאות לגבי אשתו וחמיו של משה (וראה דיון להלן על אשתו הכושית של משה).

7. בספר בראשית ב' י'-יד' כתוב: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ חוילה אשר שם הזהב....ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש. ושם הנהר השלישי חידקל....והנהר הרביעי הוא פרת". מהאמור, הנהר היוצא מעדן מתפצל לארבעה ראשים, יוצא שמדובר באותו אגן נהרות, ומכיוון שהנהרות פרת וחידקל מזוהים בוודאות יוצא שגם פישון וגיחון צריכים להיות מיובליו של הפרת, ולכן את ארץ כוש יש לחפש באגן הנהרות המסופוטמי.

לפי ברא' י' ו', כוש הוא בנו של חם, ובשל נתון זה (וידע חוץ תנכי) זוהתה ארץ-כוש במצרים העלית, והנהרות פישון וגיחון זוהו כיובליו של הנילוס. אולם זיהוי זה חוטא לפשוטו של האמור בברא' ב' שהנהר היוצא מעדן מתפצל לארבעה ראשים.

האם הייתה ארץ-כוש נוספת באזור הנהרות המסופוטמי, ושבעל ברא' י' איחד אותו עם כוש בנו של חם? כבר בברא' י' ח', ניתנת תשובה חיובית לשאלה, שכן כוש הוא אבי נמרוד, ונמרוד מצדו הוא דמות מסופוטמית מובהקת, ופשוט לא יתכן שכוש בן חם יהיה אבי נמרוד, וכנראה שחסר פה כוש נוסף המייצג ארץ ועם השייך לאגן הנהרות המסופוטמי. נראה שכוש אבי נמרוד, אכן שייך לארץ-כוש אותה סובב נהר הגיחון, אלא שהשם "כוש" נשתבש מעם ה"כשים" שהיה עם הררי לא שמי מהרי הזגרוס. עם זה הביא למפלת השושלת הראשונה בבבל ושלט בה עד 1200 לפה”ס בערך.

היות גן-עדן (ברא' ב' ח') באגן הנהרות המסופוטמי נובע גם מפרוש המלים אשר משמשות את התיאור, שכן "עדן" משמעו באוגריתית השקיית האדמה, וזהו כנראה מקור השם. כגבוי לפרוש זה של השם עדן באה המילה "אד". פרושה לפי האכדית שטף-מים, ואילו בשומרית פירושה נהר, כלומר שגן-עדן הושקה ע"י נהר. אגן הנהרות המסופוטמי מתאים לתיאור גם בשל העובדה שבאזור זה חשיבות הגשמים היא אפסית ("וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ…כי לא המטיר יהוה אלוהים על הארץ" (ברא' ב' ה')), וההשקיה סימלה יציבות כלכלית, ואילו הגרוש מגן-עדן אל אזורים אחרים שבהם יש תלות בגשם מהוה ירידה עבור המגורשים.

ובסיכום נראה שהנהר היוצא מעדן הוא השט-אל-ערב של ימינו המתפצל כלפי מערב וצפון לנהרות המרכיבים אותו, ויש לשים לב שזהו מודל הפוך למודל ההתכנסות של נהרות כאשר מדברים על מוצא הנהרות מההרים. ושאלה מעניינת ואחרונה בנושא זה היא, האם לא יתכן שאבות אבותינו אשר חיו באזורים אלו לא רק הביאו ל-תנ"ך פרשיות מסופוטמיות קלאסיות, אלא גם חוו חוויות באזורים אלו, ואז יתכן וחוויות כמו "גירוש גן העדן"  והפיזור בארץ אשר באו לאחר כשלון הבניה של מגדל-בבל, הם ה"לך לך מארצך" אשר עברו מי משבטי עבר-הנהר?

נראה שסיפור גן-העדן הוא שילוב של נעורי האדם עם נעורי האנושות. נעורי האנושות ברורים בשל פשוטו של כתוב, שכן אדם וחוה הם אבות האנושות, ואילו גרושם מגן העדן הוא סיפור התפשטותם מן המקור להיווצרם  על פני כל הארץ. נעורי האדם מסתברים  מן הסיפור שכן לאחר אכילת פרי עץ-הדעת, סמלי העונשים שהוטלו על אדם וחוה  הם: עבודה, מין ומות , כלומר סמלי הבגרות של האדם. גם פרוש המילה ל"דעת" כקיום יחסי-מין מסייע לכיוון זה של הפרוש. ואז הפרוש של האכילה מפרי עץ-הדעת היא משולבת: הן רכישת השכלה (דעת) בגרות ערכית (טוב ורע) והן קיום יחסי מין לראשונה, ולזה היו דרושים כמובן הן אדם והן חוה. גם את מאבק האדם בנחש ניתן להבין שזהו סמל למאבק הקיום של האדם באופן כללי.

נראה גם שהתיאור של כיכר-הירדן המושקה "כגן יהווה כארץ מצרים" נובע מאותה מורשת של אזור מועט בגשמים המושקה ביציבות על-ידי מעיינות.

כל הדיון הזה חשוב שכן באם נשותיו של משה היו כשית (ולא כושית) ומדיינית, כלומר האחת דמות מסופוטמית והשניה דרומית, כי אז נוסחה זאת זהה בדיוק לזו של רחל ולאה נשות יעקב, ולתמר ובת-שוע נשות יהודה. יתכן אפוא שהייתה מורשת קדומה ובה היה משה לא דמות מנהיג אלא דמות אב בדומה ליעקב המאחד בדמותו ובנשותיו את איחודו של עם-ישראל ממקורות מוצא שונים ביותר זה מזה. גם ה"פגם" באשתו הכשית (כושית) של משה  (במד' יב' א'- טו') מקביל בדיוק ל"פגמים" שנמצאו בלאה ובתמר.

להצעה שארץ כוש נמצאת בהרי אירן נמצא חיזוק מדיון נוסף בארץ-חוילה.

לפי ברא' ב' יא' הפישון סובב את ארץ חוילה, ולפי הדיון בפרק זה גם ארץ-חוילה נמצאת בהרי אירן.

במהלך העבודה הבאתי דוגמאות רבות של יישובים (תוכן, לוז) והרים (שעיר, צלמון, צפון), אשר כונו כך בתחומי כנען על שם מקומות מארצות מוצאם של השבטים, ובכך ישנם רמזים ברורים על ארצות מוצאם של מרכיבים מעם-ישראל. נראה שכך הוא הדבר גם בנושא ארץ- חוילה. ארץ בשם זה נמצאת גם בדרום הארץ, ונראה שאחד משבטי הצפון, כינה חבל ארץ זה על שם ארץ מוצאו. המועמדים הטבעיים לדיון כזה הם שמעון או יהודה  שארץ-חוילה נמצאת בנחלתם (אולי גם שבט לוי, וראה דיון בנושא זה בפרק  "יציאת מצרים"). ארץ-חוילה מוזכרת בברא' כה' יח' כארץ בתחום נדודי הישמעאלים "מחוילה עד שור אשר על פני מצרים", ולפי הדיון על ארץ שור מדובר בנגב הדרומי מערבי, ורושם זה מתחזק גם מהאמור בשמ"א טו' ז' על תחום נדודי עמלק, "ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים".

בהסבר כזה יתכן שיש רמז למוצאו (מוצאם) של מי משבטי בית לאה לפני הגיעו לאזור חרן, והאמור בספר ברא' יא' כח'-לא', על הולדת אברהם באור-כשדים והליכתו לחרן לפני מסעו לכנען, מסייע לדיון זה, וראה גם הדיון על כדרלעומר מלך עילם (ברא' יד' א'). בהליכתו של אברהם מאור-כשדים לחרן ניתן כמובן לתת גם את הפירוש של האחדת דמויות אב האחת מאור-כשדים והשניה מחרן.

אחד מפירושי שמו של הירדן הוא על-פי הפרסית העתיקה ופירושו " הנהר הזורם כל השנה". מוצא פרסי של מי משבטי חרן יכול לתת את ההסבר הדרוש לכינוי הירדן על-פי הפרסית.

בהקשר זה ראוי לשים לב לניגוד מעניין. לפי התורה היו במקור בעת מעמד הר-סיני, כל הישראלים מאמינים באלוהי-ישראל, ואילו הנהיה אחרי המנהגים ואמונות הכנענים נוצרה לאחר ההתנחלות. אם נקבל את ההסברים שהצעתי, יוצא שהמציאות הייתה בדיוק הפוכה. כלומר, חלק או אף רב השבטים היו מלכתחילה בעלי מנהגים ואמונות בעלי אופי כנעני, וזאת עד לבואו של שבט בעל אמונה שונה (כנראה לוי), או קבוצת שבטים (כנראה שבטי בית-לאה), והחל ממפגש זה מתחיל מאבק בן מאות שנים על השלטת אמונת שבט לוי על כלל העם מחד, ומאידך, פילוג העם לצורך שמירת הזהות העצמית והאמונות המקוריות שמלפני האיחוד, שהיו בעת ההתנחלות. מאבק זה הוכרע רק בתוקף הנסיבות ההיסטוריות החיצוניות שעברו על עם ישראל, ואילו במערכת היחסים הפנימיים בין השבטים, פעל דווקא תהליך של התקרבות, הן במשמעויות ביטחוניות וכלכליות, והן במישור התרבותי ובמישור האמונה.

כדאי לשם לב שמרכיבים רבים בדמותו של משה מופיעים גם בדמותו של יעקב הנה:-

1. שניהם בכירי המורשת של קבוצת השבטים המסופוטמיים.

2. שניהם חצו את היבוק, וראה השוואה בין חציות אלו בפרק "הים".

3. לשניהם מסרב המלאך להזדהות בשמו.

4. לשניהם יש ברכות לשבטים, וגם זה מרמז שלמשה הייתה בעבר דמות אב ששונתה לדמות מנהיג.

5. לשניהם שתי נשים, האחת דרומית (רחל וציפורה) והשניה צפונית (לאה והאישה הכושית).

בפרק "ארץ רעמסס" הדגמנו את הסינכרוניזציה של שני סיפורים כיצד ירדו חלק מהשבטים וישראל בראשם לארץ-גושן, וכיצד ירדו חלק מהשבטים ויעקב בראשם לארץ-רעמסס. נדגים כעת כיצד גם סיפורי יעקב ומפגשיו עם רחל ולאה הם למעשה סינכרוניזציה של אירועים משני מקומות שונים.

לפי בראשית כט' א' ברח יעקב מארץ-כנען לארץ בני-קדם ואילו לפי המשך הסיפור הוא מתרחש בחרן, ומכאן הרושם שבאזור חרן נמצאת ארצם של בני-קדם.

מכיוון שהגענו למסקנה שרחל היא דמות דרומית הרי שמותר לראות את ארץ בני-קדם כפשוטו, כלומר מזרחית לכנען. רושם זה מתחזק מבריחתו של משה מפני המצרים (מכנען) למדיין. הנמצאת במדבריות המזרח יחסית לכנען. ומכאן שבריחתו של משה מפני המצרים היא מקבילתו של בריחת יעקב מפני עשו. בהמשך שניהם בורחים למדבריות המזרח ופוגשים את נשותיהם הדרומיות. גם הסיפורים ליד הבאר של משה ויעקב נראים דומים להפליא. מכיוון שיעקב יוצא לארצות בני- קדם מבית-אל ומהיות סיפור זה מקבילו של סיפור בריחת משה מפני המצרים, הרי שניתן לראות בכך אישוש להצעה שכבר הועלתה שבית-אל היא פיתום אשר בספר שמות.

נקודה חשובה נוספת העולה מניתוח זה היא דמותה של רחל. באם הייתה רחל כפילתה של ציפורה אשת משה הרי שמן הסתם הייתה גם מדיינית כמוה. מסקנה זו נמצאת בסתירה לדיון על אופיו של שבט בנימין , בו הגענו למסקנה שבנימין היה שבט אדומי. כדי להסביר סתירה זו, יש צורך לטעון שבהרכב שבטי-ישראל היה גם מרכיב מדייני.

לפי ברא' כה' ד' נמנים על בני-מדיין: עיפה, עפר, חנוך, אבידע ואלדעה. עיפה נזכר יחד עם מדיין כשבט נוודים בעלי גמלים בישע' ס' ו'.

השמות עיפה, עפר וחנוך נזכרים גם ברשימות היחס של משפחות יהודה וחצי שבט המנשה (דה"א ב' מו', ד' יז', ה' כד'), וחנוך הוא שם בכורו של ראובן.

נתונים אלו מצביעים באופן ברור על מרכיב מדייני בין משפחות השבטים שצוינו. לפי הדיון על שהייתם הממושכת של השבטים יהודה ובנימין ממזרח לירדן, עולה שמרכיבים מדייניים התערבו בשבטי מזרח הירדן, וכן מסורות של ידידות, שיתוף פעולה, קשרי חיתון ואף מסורות של איבה ומלחמות היו חלק ממורשת תקופת השהות של שבטי-ישראל ממזרח לירדן. היותו של חנוך בכור ראובן, מצביע על אפשרות  של מרכיב מדייני חשוב שנוצר בהרכבו של שבט ראובן, ויתכן שזהו ההסבר להישארותו של שבט ראובן ממזרח לירדן.

מרכיב מדייני בין שבטי-ישראל מסביר היטב את קשרי הידידות עם המדיינים אשר בספר שמות ובתחילת ספר במדבר. כן הוא מסביר את גרסת-יפתח המדברת על חדירה אל מזרח-הירדן ממזרח כלומר מאזור מחייתם של המדיינים.

בדומה לנאמר שמשה ויעקב הן למעשה דמויות ממקור אחד ושהתפתחו האחד בדמות מנהיג והשני בדמות אב, נראה שכך הדבר גם עם ישמעאל ועשו.

נראה שישמעאל ממחזור סיפורי אברהם, במקורו, היה בן דמותו של אפרים ממחזור סיפורי יוסף. קווי הדמיון שבין אפרים וישמעאל הם:

1.      האימא והאישה המצריות של שניהם.

2.      אזורי המחייה של שניהם שהיו בנגב.

3.      ראה גם שבני-ישראל כונו "ישמעאלים" (שופ' ח' כד'), וכן גם שהשם "ישמעאל" הוא נגזר ונובע מהשם "ישראל"

4.      גם עשו ממחזור סיפורי יצחק, אפשר שהוא בן דמותו של בנימין, ובכך יש הסבר מלא להיותו של בנימין אדומי מחד ואחיהם של בני-יעקב מאידך. יתכן גם שמאבקם של יעקב ועשו על הבכורה היא גרסה שונה ונוספת של מאבק השבטים יהודה ובנימין, ושל דוד ושאול על הבכורה. 

וראה הדיון על היתרי החיתון עם האדומי והמצרי.