בנימין

פסוקים שונים ומפוזרים מרמזים על כך שגורם דרומי כלשהו, שמוצאו מדרום אדום או אף מערב, נספח לעם-ישראל. להלן מספר דוגמאות:

הפרוט הרב של צאצאי ישמעאל, עשו וקטורה, מרמז על מערכת חיים משולבת של שבטים ישראליים עם שבטי עמים אלה.

כמו בדוגמא למעלה, המידע המפורט על מלכי אדום הקדומים, ועל העממים הקדומים שקדמו לבני-עשו מצביעים על אותו כיוון.

נשואי משה לבת-יתרו. זוהי נוסחת קשר ברורה בין אישיות צפונית חשובה (משה) לבין גורם דרומי חשוב (מדייני). להצעה זו מסייעת גם העובדה שישנן שתי גרסאות לגבי נשותיו של משה (כושית ומדיינית), וכן שתי גרסאות לגבי חותנו של משה (יתרו וחובב בן רעואל).

תאור קצות כיבושי יהושע שבהן מצוי הפסוק "מן ההר החלק העולה שעיר". כמו אזכור ארץ-גושן שהיא ארצו הקדומה של שבט אפרים לבדו, (כלומר מדוע אין הכיבוש מתחיל מיריחו, על-פי סיפורי ספר יהושע) ובעל-גד שבבקעת-הלבנון, אשר כפי שיוצע בהמשך, לבנון היא ארצו הקדומה של שבט גד.

הפסוק משירת דבורה "יהווה בצאתך משעיר בצעדכה משדה אדום...", (שופ' ה' ד') המצביע כנראה שאותו שבט ממוצא דרומי הביא גם מורשת אמונה חשובה שהונחלה אח"כ לכלל ישראל. וראה גם "אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן" (חבקוק ג' ג').

בלע בכור בנימין זהה בשמו למלך אדום הראשון, גם פרוש השם מתפרש היטב לפי מלים קרובות ממוצא ערבי. גם שאול מלך אדום (ברא' לו' לז', דה”א א' מח') זהה בשמו לשאול מלך ישראל משבט בנימין. שאול האדומי הוא מ"רחובות הנהר" ומכיוון שבאדום אין שום נהר הרי שאולי אפילו הכוונה היא לשאול מלך ישראל אשר המשיך להיחשב כשבט אדומי זמן מסוים. וראה גם הביטוי "רחוב לבוא חמת" (במד' יג' כא') המרמז שלבוא-חמת הייתה בקרבת נהר (הארנת).

אחישחר (דה"א ז' י'-יא') שחרים (דה"א ח' ח') ושחריה (דה”א ח' כו') כולם מכילים את יסוד השם "שחר" וכולם מתייחסים על שבט בנימין. היסוד שחר  מופיע בשמות דרום ערביים ומרמז על מוצא דרומי של שבט בנימין.

בלהן בן ידיעאל בן בנימין (דה”א ז' י'), הוא גם בן אצר מבני שעיר החורי (ברא' לו' כז', דה”א א' מב'). גם יעוש בנו מופיע ברשימת אלופי אדום.

החנית, שהיא סמל השלטון שביד שאול (משבט בנימין), היה סמל מלכות שהיה נהוג בערב שלפני האיסלאם. זאת, בניגוד למטה שהיה סמל המלכות הן במצרים והן במסופוטמיה.

הר-שעיר מזוהה ברכס שורש בית-מאיר (יהו' טו' י'), מה שמלמד ששבט בנימין, הוא זה שהביא את מורשת הר-שעיר, והוא שכינה הר בשם זה בתחומי נחלתו.  הר-שעיר הישראלי נמצא על גבול בנימין-יהודה וזה מרמז שהר-שעיר היה מקודש הן על שבט בנימין והן על שבט יהודה. ניתן להשתמש בנתון זה שהר-שעיר היה גם הר-סיני, שכן הר-סיני היה ההר המקודש על השבטים יהודה-לוי ואילו הר-שעיר היה כנראה ההר שהיה מקובל על שבט בנימין.

השעירים היו כנראה אלוהויות מדבריות זרות הקשורות בהר-שעיר, ועליהם מתייחס הכתוב "ולא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם..." (ויקרא יז' ז'). כדאי להזכיר שעל פי דה”ב כה' יד'-טז' אלוהי בני-שעיר הוכנסו לירושלים, ויתכן שאין מדובר בהשפעה זרה אלא דווקא בהשפעה בנימינית שהמשיכה באמונות אדומיות מקוריות עוד תקופה ארוכה.

דויג שמו' א' כב' הממונה על עבדי שאול היה אדומי, והלוא ישנה אפשרות שאין פה מקרה שאשיות אדומית הובאה לארמון שאול, ואולי אף יותר מכך שדויג היה לא רק אדומי אלא אף בנימיני ושרק הסופר התנכי הוא שהפכו ל"אדומי" כדי להדגיש את זרותו.

הממצאים הארכיאולוגיים שבהר-כרכום מלמדים שאלמנטים שונים שנמצאו בהר זה, לרבות המילה "יה", הוחדרו והשתלבו במשך הזמן באמונה הישראלית.

גרסתו של יפתח שכבר הוזכרה, המדברת בפירוש על גורם שבטי שהגיע מדרום אדום וחדר לערבות-מואב ממזרח "וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבא ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב" (שופ' יא' יח').

אם אכן הגיע גורם שבטי מדרום אדום ונספח לכלל שבטי ישראל, הרי שמלבד האפשרות שגורם זה הוא בלתי ידוע (שבט מדייני?), ישנן גם שתי אפשרויות נוספות. האחת שיפתח מדבר בשם עצמו ועל משפחתו שלו, כלומר שהוא מדבר על משפחת גלעד המצומצמת, שהגיעה מדרום ונספחה למשפחות נוספות, שנתגבשו אח"כ לשבט מנשה. כלומר שמשפחת גלעד המקורית לא נכללה במשפחת מכיר, וראה גם "אמו הזונה" של יפתח, וגם הדיון על משפחות מכיר ויאיר שמוצאן צפוני ככל הנראה.

אפשרות שניה היא שמדובר בשבט השלישי לשבטי בית-רחל והוא שבט בנימין. זאת, הן משום העובדה שעל שבטי אפרים ומנשה יש לנו חומר המצביע על מקום מושבם הקדום, והן משום שמו של שבט בנימין שפירושו "בן הדרום".

אפשרות נוספת היא שהן משפחת גלעד והן שבט בנימין היו ממוצא דרומי ומשותף, מה שמסביר את מערכת הקשרים ההדוקה והמפורטת החל בקשרי הנישואין של בני בנימין עם בנות יבש-גלעד, היחלצות שאול לעזרתם, חילוץ גופת שאול מחומות בית-שאן, וכלה בממלכה שניסה אבנר לקיים בגלעד לאחר מות שאול. הדי הקשר שבין בנימין לגלעד נשתמרו אף בנבואת עובדיה א' יט', "וירשו...ובנימין את הגלעד".

בעת הגעתו של יעקב מחרן לגלעד הוא מכנה את מקום מאבקו עם המלאך בשם פניאל המוסב מיד לפנואל (ברא' לב' לא'), ולאחר חצית היבוק הוא חונה ליד "סכת" ומשנה את שמה ל"סכות" (ברא' לג' יז'). השם פניאל הוא משושלת שבט בנימין ואילו פנואל הוא משושלת היוחסין של שבט יהודה. ניתן אפוא להבין ששבטי הצפון בהנהגת יעקב מוצאים את הישוב פניאל במקומו, כובשים אותו ומסיבים את שמו, ומכאן המסקנות ששבט בנימין הקדים בואו לפני שבטי הצפון וכן ששבט בנימין היה זר להם עד כדי כיבושו. גם השם סכת מתפרש לפי הערבית ויתכן שגם הוא נכבש כבדוגמת פניאל והיה שייך לשבט בנימין.

בשעת רדיפתו של גדעון אחרי המדיינים ממזרח לירדן הוא מבקש את שירותי הסיוע של סכות ופנואל ואינו מקבלן (שופ' ח') ולאחר הניצחון על המדיינים הוא נוקם בהם באכזריות. לאור ההסבר שפנואל וסכות הם ממוצא בנימיני, ואילו משפחת העזרי אליה השתייך גדעון היא מבית מכיר הרי שגם במקרה זה ניתן לראות ביחסים אלו זרות עד כדי מלחמה וטבח, ששורשיהם הם הבדלי מוצא הגורמים לניכור וניגודי אינטרסים. ראה דיון נוסף על האפשרות שמשפחת העזרי היא פלג של שבט אפרים.

בתעודות מארי (ליד הפרת) מהמאה ה-17 לפה”ס ישנו תאור שבטי בני-ימינה (בני הדרום) ובני-שמאל (בני הצפון) התוקפים את העיר מארי עד להבסתם. ישנה הצעה ששבט בנימין שלנו מקורו מאותם שבטי בני-ימינה שהגיע לאחר התבוסה במארי לכנען ונשאר בה, ושהוא הראשון לשבטים העבריים שהגיעו לכנען (ושמכאן מוצאו ה"ישראלי"). באם נכונה אפשרות זו הרי שמלכות יהודה הייתה מורכבת על טוהרת ההרכב המסופוטמי.

אפשרות זו למרות שהיא סבירה, יש בה פגם לוגי חשוב והוא, שאילו היה שבט בנימין שלנו אחד מאותם שבטי בני-ימינה שהוזכרו, הרי סביר להניח שהתנ"ך היה מסווגו כאחד משבטי הצפון. העובדה שהתנ"ך מסווגו על שבטי בית-רחל, עם סימנים שגם הוא היה מראשוני השבטים שהגיעו ארצה, מעלה אפשרות נוספת. כבר דנו לעיל בצורך לקבוע את מיקומו של המספר והצענו שסווג השבטים לפי אמהות הוא לפי מוצאם לפני הגעתם לכנען, וכן שהמספר ממוקם בארץ-כנען. כלומר, מאד יתכן ששבטי הצפון לא הביאו עמם שבט שהיה דרומי לאזורי הפרת ושמכאן שמו, אלא שהביאו עמם רק את הנוהג לכנות כך שבטים ממוצא דרומי, וכך מוצאו של שבט בנימין הוא מאזורי-מחיה דרומית לכנען.

אם הצעה זו נכונה, הרי שגרסת יפתח (של המסע במדבר מקדש-ברנע אל מזרח הירדן) אינה גרסה סותרת ושגויה של גרסת ספר במדבר, אלא דווקא גרסה מקבילה ומשלימה לגרסה ההיא, זאת בדומה לשתי הגרסאות על כיבוש נחלת יהודה שכבר נדונו.

בדומה לדיון על שהייתו הממושכת של שבט יהודה ממזרח לירדן, נראה שכך היה הדבר גם עם שבט בנימין, שכן גם הוא השאיר אחריו סמנים בצורת קשרי חיתון, ופיצול משפחות עם שבטי מזרח הירדן, ובנוסף, נשארו משפחות משבט בנימין והתנחלו שם בקרב שבטי מזרח הירדן. להלן הדוגמאות:

קשרי החיתון עם בנות יבש-גלעד (ראה הרחבה נוספת להלן).

פנואל, שכבר נדון בקשר לשהותו של שבט יהודה ממזרח לירדן, מופיע גם בשושלת היוחסין של שבט בנימין, כפניאל.

לגבי שחרים משבט בנימין (דה”א ח' ח') קיימת מסורת של הולדה בשדה-מואב שממזרח לירדן, יתכן  שיש לזהות גם את מקום התנחלותו של בערא בן שחרים בנחלת שבט ראובן, ליד שפך הארנון לים-המלח.

בלע בן בנימין שהוזכר לעיל, מופיע גם ברשימת היוחסין של שבט ראובן (דה”א ז' ז'), (דה”א ה' ח'), והמסקנה היא כמו שאר הדוגמאות שנידונו, על פיצול משפחות בעת שהייתן המשותפת והממושכת ממזרח לירדן. הביטוי "בלע היא צוער" (ברא' יד' ב') מרמז אולי שמשפחת בלע משבט בנימין כבשה את צוער והסבה את שמה לבלע (בדומה לפניאל, נבו ועוד), ומכאן שמקום מושבה של משפחה זו היה  בתחומי שבט ראובן. אם כי ישנה אפשרות שמדובר בפלג הראובני של משפחה זו. היות מקורה של המשפחה בנימיני מרומז על ידי מלך אדום הראשון שכבר צוין.

חופים מופיע בשושלת היוחסין של שבט בנימין (דה”א ז' יב'), ומשפחת גלעד (דה”א ז' טו'). וגם נתון זה קושר את שבט בנימין למשפחת גלעד, ולמזרח הירדן. פירוש השם אינו ודאי אולם מתפרש לפי הצעות שונות לפי השפה הערבית.

על-פי הכתוב בשופטים יא' יא', הייתה מיצפה מקום מקודש על תושבי הגלעד, בדומה למיצפה שבנחלת בנימין (שמ"א ז' ה'). הדים למסורת בדבר קדושת המקום, אפשר למצוא בסיפור על כריתת הברית בין יעקב לבין לבן בהר הגלעד (ברא' לא' מח'-מט'). כלומר יתכן ששבט בנימין, אכן שהה בגלעד תקופה ממושכת, וכשנדד אל נחלתו שלאחר ההתנחלות, הקים יישוב נוסף באותו שם ולאותו יעוד. יישוב נוסף בשם מיצפה היה בשפלת יהודה המערבית באזור לכיש, וראה הרחבה בנושא על מוצאה של משפחת בת-שוע להלן.

בדומה לדוגמאות של מעשי טבח בשבטים אפרים ומנשה, נביא להלן גם את  דוגמת הטבח בשבט בנימין (כולם שבטי בית-רחל), זאת למרות הסגנון הסיפורי השונה. סיפור פילגש-בגבעה (שופ' יט'-כ') דומה מדי לסיפור כבוש העי מחד ולסיפור סדום מאידך, ולכן בדומה לטפול בסיפורים הכפולים שכבר דנתי בהם נניח גם הפעם שהמספר עשה שימוש נוסף בסיפורים הקלאסיים ושאין חשיבות לפרטי הסיפור, ונשאר רק עם עובדת הטבח בשבט בנימין ועם סיפור קשרי הנישואין עם בנות יבש-גלעד הנראים כסבירים בשל אזכור הגיוני במקומות נוספים. מכל האמור לעיל, יוצא שגם שבט בנימין היה שייך לתושבי הארץ הוותיקים שהיו זרים, בעיני גל מהגרים מאוחר יותר, זרות הגורמת לטבח. היותם של סיפורי כיבוש העי והגבעה סיפורים כפולים, וכן סמיכות המקום הצפויה, מעלה כמובן את ההצעה שמדובר בשני שמות של אותו יישוב, זאת בדומה לדוגמאות נוספות שנידונו ועוד יידונו:  יריחו/סדום, הים/היבוק, וגרר/גושן.

למעשה הטבח איננו רק בבני בנימין אלא גם באנשי יבש-גלעד, כביכול על-כך שלא השתתפו בקרב נגד שבט בנימין. למעשה ניתן לראות בכך ראיה נוספת להיותה של משפחת גלעד פלג של שבט בנימין, ושזהו ההסבר לאי השתתפותה בקרב מחד, ולטבח שנעשה בה מאידך.

כבר דנתי לעיל בחשיבות הרבה של נקודת היציאה של השבטים יהודה ושמעון בצאתם לכיבוש נחלתם, שמלמדת על אזורי מחיתם שממזרח לירדן. נדון כעת באותו אופן גם בנקודת היציאה לכיבוש נחלת יהודה אשר בספר יהושע.

מסע הכיבוש יצא לדרכו אחרי פרשת גבעון, כלומר מאזור נחלת שבט בנימין, התחיל בכיבוש שפילת יהודה המערבית ורק אחר כך עלה לחברון. כמו כן צוין כבר שמשפחות בית בת-שוע אשת יהודה, התנחלו בשפלת יהודה המערבית. והנה, בין בני שבט בנימין מופיעים שמות בעלי המרכיב "שוע" למשל אבישוע ומלכישוע, ומכאן יתכן שמוצאה של משפחת בת-שוע הוא משבט בנימין, ולכן נראה שכל הקרבות הראשונים וקרב הדרום שבספר יהושע הם ממקורות ומורשת שבט בנימין לבדו.

לחיזוק ההצעה שבית בת-שוע מקורו בשבט בנימין מסייעות גם העובדות הבאות:

רשימת הערים הכנעניות שכבש תחותימס ה-ג' בשנת 1469 לפה”ס, כוללת ישובים באזור עמק-איילון: "מקרות" ו"ארת" שככל הנראה יש לשייכם לשני בתי-אב משבט בנימין, מקלות (דה”א ח' לא' וגם ט' לז') וארד (ברא' מו' כא' וגם במד' כו' מ'). באם נכונה הנחה זו הרי שיש לנו פה הוכחה מצוינת לגבי קדמות שהייתן של משפחות עבריות בכנען.

בספר דה”א ח' ו', מוזכרת הגליית בני גבע לאזור מנחת (המזוהה ליד גזר). אפשרות כזו היא הגיונית, רק אם מניחים שבני בנימין שלטו באזור זה, והקרב שבספר יהושע פותר את בעיית השליטה באזור גזר-עמק-אילון.

שתי הגרסאות לגבי מקום קבורת רחל מלמדות על מקור בנימיני שכן היא אינה קבורה במערת-המכפלה, ובנוסף לשתי הגרסאות יש קשר לשבט בנימין. לפי הגרסה האחת, מקום הקבורה הוא בנחלת שבט בנימין בגבול בנימין-אפרים (שמ"א י' ב', וראה גם ירמיהו לא' יד') ולפי הגרסה השניה, ליד בית-לחם (ברא' לה' יט'). כלומר אפשר ששבט בנימין שהתפצל, כל פלג גרר לנחלתו את מורשת קבורת רחל באזור מחייתו, ואולי אף קיים ציוני זיכרון וטקסים הקשורים בנושא. ישנה כמובן גם אפשרות ששתי המסורות של מקום קבורת רחל שייכות דווקא למורשת שבט אפרים ומאותם הנימוקים, שכן את קבורת רחל בבית-לחם ניתן לייחס לפלג האפרתי  אשר בשבט יהודה, שהיא עירו של דוד.

גם הישוב מיצפה שהוזכר לעיל מלמד כנראה שמשפחת בת-שוע הקימה יישוב שלישי בשם זה כאשר כבשה את שפילת יהודה המערבית, זאת בדומה למסורת קבורת רחל שנדונה.

הבאתי דוגמאות רבות על מערכת היחסים של שבט בנימין עם משפחת גלעד שכולם מוסברים ברעיון שמשפחת גלעד היא פלג של שבט בנימין. גם הרעיון שמשפחת בת-שוע הנה פלג של שבט בנימין מסבירה מאורעות רבים. למשל את העובדות ששאול עושה בנחלת יהודה כבתוך שלו בעת מרדפיו אחר דוד ובעת מלחמתו בעמלקים. למעשה ניתן להסביר את מלחמתו של שאול בעמלקים באותו אופן שבו הוסברה היחלצותו לעזרת אנשי יבש-גלעד, כלומר כהיחלצותו של שבט בנימין לעזרת אכלוסיה בנימינית במצוקה. כמו-כן זה מסביר את הסתפחותו של שבט בנימין לשבט יהודה בעת פילוג הממלכה.

בדומה לכך שעדיפותה של רחל על לאה במחזור סיפורי יעקב מוסברת ע"י הסופרים האחראיים למחזור סיפורים זה (כלומר צאצאי יוסף או בנימין), כך גם סיפור נישואיו של יהודה עם תמר ובת-שוע, נראים כהכפשת צאצאי תמר (מחד נישואי תמר ליהודה הם גילוי עריות, ומאידך תמר מתנהגת כזונה כדי להרות ליהודה). שתי הדוגמאות מעידות שגם כאן ידו של שבט בנימין בדבר (או אולי זוהיא עבודתם של משפחת האפרתי, משפחת המלוכה שהייתה פלג של שבט אפרים), שכוונתה להכפיש את שמו של שבט יהודה על-ידי שבט בנימין שהתחרה בו על ההגמוניה.

מסעו של שבט בנימין (שהוזכר כבר) מדרום אדום, מתחיל למעשה במצרים, כפי שעולה מהנאמר בשופטים יא' טו' "כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבוא קדשה". עוד נדון בבעייתיות של גרסאות יציאת-מצרים, אך אם נתעלם מבעית ים-סוף ונניח שבנימין הגיע לקדש ממצרים-עזה בדומה ליוסף, הרי יתכן שעובדת היותם של בנימין ויוסף "אחים" אינה נובעת רק מהיותם דרומיים (האחד ממוצא דרומי-מזרחי והשני דרומי-מערבי), אלא יתכן מאד שיש להם גם קשר אמיתי של מורשת משותפת ושנפגשו בצירי הנדודים ובתחנות מדבר משותפות ואולי אפילו בארצות גושן-שור, שהיו מרכז נדודיו של שבט יוסף.

ישנה גם אפשרות שמדובר כאן על מסע יציאת מצרים שתחילתו בבית-שאן (רעמסס), ושהוא היפוכו של המסלול שבספר דברים, ואז הכוונה כאן היא שים-סוף הוא מפרץ-אילת, וראה דיון נוסף בנושא זה בפרק הדן ביציאת-מצרים. ישנה כמובן האפשרות שהכוונה כאן היא על מסע שהוא היפוכו של מסע גרסת יפתח מקדש למזרח הירדן, וגם במקרה כזה ים-סוף הוא מפרץ-אילת.

הדגשנו שכנראה כל המאורעות הראשונים של ספר יהושע הם ממורשת שבט בנימין. לעומת זאת נראה שקרב הצפון של ספר יהושע הוא ממורשת שבט נפתלי לבדו, מהטעמים הבאים:

הקרב נערך באזור נחלת שבט נפתלי ונראה שמדובר בו על כבוש הנחלה.

על כבוש נחלת שבט דן יש לנו מקור נפרד.

יתר שבטי הגליל היו בגליל עוד בתקופה קדומה, (ועל כך ראה בהמשך).

ראה דיון בהמשך שכיבוש נחלת שבט נפתלי מאוחר לכיבוש נחלאות יהודה, אפרים ומנשה ואפילו של שבט דן, מה שמחייב פרשיה נפרדת שאינה כלולה בפרקים הראשונים של ספר יהושע.

למעשה רואים מכל הדיון ששבט בנימין לא היה רק "דרומי" אלא בפרוש "אדומי".

כדאי לבחון לאור מסקנה זו את קשרי החיתון עם העמים שכני ישראל. לפי דבר' כג' ד' "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל יהווה גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל יהווה עד עולם", ואילו על האדומי והמצרי נאמר (שם כג' ח'-ט') "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו: בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא בקהל יהווה". הביטוי "אחיך" בקשר לאדומים וגם היחס המיוחד למצרים שהוא חיובי למרות שיעבוד בני-ישראל במצרים, יתכן והוא מלמד שלפחות במקורו בעת מפגש השבטים והצטרפותם של בנימין (האדומי) ויוסף (המצרי) לברית השבטים ובכך הפיכתם ל"אחים", הותר החיתון עמם בהקלה מסוימת, ורק אחר כך הוסב היתר זה על שכני ישראל. וראה הדיון על דמותו של עשו, שהוא אח ליעקב מחד ואדומי מאידך.

היותו של אדום "אחי" ישראל מופיע גם בנבואות עמוס א' יא' "…על שלשה פשעי אדום… על רדפו בחרב אחיו…", כלומר אדום הוא "אחי" ישראל גם מזווית ראייתו שלו.

הביטוי "לא יבוא בקהל יהווה" מרמז שהיה כאן היתר חיתון למאמיני האלוהות "יהווה", וזה מצמצם את הדיון לשבטים המסופוטמיים מאמיני האלוהות "יהווה". וראה דיון בנושא האלוהויות בפרק "מקור המונותאיזם".

האם גם הביטוי "לא יבוא בקהל ישראל" מלמד על מקור אפרתי של הוראה זו? והאם יש לנו פה עוד נימוק להיותו של ישראל דמות אל, שכן "לא יבוא בקהל ישראל" ו"לא יבוא בקהל יהווה" הם פסוקים זהים ומקבילים במשמעותם.