עגל הזהב לעומת הכרובים

סיפור עגל הזהב מוזכר בתורה כמשויך לכלל שבטי ישראל, בהקשר למעמד הר-סיני. למרות זאת יש להניח שזהו סיפור סימבולי-מיתי ולא כלשונו. לעומת סיפור זה יש להניח שבנית עגלי הזהב בבית-אל ובדן הם מורשת אמיתית, ויש להניח שהם אירעו באתרי הפולחן של השבטים אפרים ודן (דן, בן בלהה שפחת רחל). העגל משמש לפי מורשת האמונות הכנעניות כחית הרכיבה שעליה רוכב האל "אל", אבי אלילי כנען (ואולי גם אחרים). במשכן וגם בבית-המקדש היה לכרובים תפקיד דומה, ונראה שהכרובים הם דמות-מיתולוגית שמקורו במסורת המסופוטמית, ודמותם היא של אריות בעלי ראש אדם וכנפיים. דמויות של חיות מכונפות שימשו את האמונות במזרח הקדום כולו, ולכן מוצאם המסופוטמי של הכרובים מוסגר על-ידי שמם, שכן המלה "כרוב" היא מלה אשורית, וההנחה הפשוטה ביותר היא שחית האמונה הגיעה לאמונה הישראלית ביחד עם שמה.

נראה שגם כאן יש לראות את שתי המורשות כתוצאה של נתק רב שנים בין שתי קבוצות השבטים. הקבוצה האחת שבאה מחרן, ספגה את המורשת הצפונית, והשתמשה בכרובים כסמל לאלוהות. קבוצת שבטי הדרום מאידך, ספגה את מורשת עמי כנען, עם סמל העגל כסמל לאלוהות.

ההצעה שארץ-גושן נמצאת בדרום הארץ מאפשרת את הפתרון הדרוש, לשימוש בשני סמלי אמונה לשתי קבוצות השבטים, שכן, מקום כזה מאפשר השפעות תרבותיות מכל העמים השכנים: מצרים, עמלק, עמי כנען הדרומיים -קיני, וקניזי, ואולי אפילו מאותם פלשתים שהקדימו לבוא לפני גל ההגירה העיקרי שלהם (סביבות 1200 לפה”ס ). ראה בהמשך דיון על הדמויות אשר בחזון יחזקאל, לרבות ההצעה שדמויות אלו  מורכבות מדמויות מיתולוגיות שונות ממורשת מרכיביו של עם-ישראל, ובמיוחד של כרובים ועגל.

 כפי שנראה בהמשך ישנה סבירות שיתר שבטי הדרום חיו בהר המרכזי בתקופה שלפני ההתנחלות, ועובדה זו מסבירה עוד יותר טוב את המורשת הכנענית, שהייתה בין שבטי הדרום. מעיון בספר דברי-הימים עולה שגם שבט אפרים בילה את צעדיו הראשונים בארץ, בהר המרכזי. במקרה כזה הרי שמורשתו הכנענית קלה עוד יותר להסבר, ואילו הסתירה עם סיפורי התורה שכבר נדונו, מעלה את ההסבר שמרכיב שבטי מסוים של שבט אפרים אכן חי בתקופה האמורה בהר המרכזי (אפרים?) ושהוא התורם העיקרי של המורשת הכנענית אשר בשבט אפרים, ואילו המרכיב השבטי שחי בארץ-גושן (יוסף?) הוא המרכיב השבטי שהביא את המורשת הקשורה בדרום הארץ, ואת המורשת המצרית. במקרה כזה שיתופו של שבט אפרים בטקס הברכה והקללה נוח עוד יותר להסבר, שכן זיקתו לשבטי ההר המרכזי אינה דורשת כל הסבר נוסף. העובדה ש"יער אפרים" נמצא בגלעד מוכיחה שמרכיב שבטי משבט אפרים חי גם בגלעד, ומכאן גם הפרשיות של הטבח בשבט אפרים וסיפורי יפתח המרמזים שהיה משבט אפרים. וראה גם הדיון על בריחת דוד מפני אבשלום לגלעד שברח אל המרכיב השבטי שלו. 

ירבעם (מל"א יב' כח') כמו אהרון (שמ' לב' ד') משתמשים באותו ביטוי "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". כלומר ירבעם (משבט אפרים) תולה את העגל ביציאת-מצרים. מטרת פרק זה היא להראות את שני סמלי האמונה שהיו בעם ישראל ולא לפסוק מי באמת הביא את מורשת יציאת-מצרים. נקודה זו תישאר בספק גם בתום כל העבודה הזו.

ראה בהמשך דיון חוזר על מעשה העגל. בשלב זה ניטען רק שהפסוק "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" איננו אירוע חריג שנאמר בשני המקרים שהוזכרו בלבד, אלא שזהו אירוע שיגרתי, מסורתי וחשוב. יש להניח שפסוק זה הוא ממורשת שבט אפרים לבדו, ושנאמר בטקס חשוב כלשהו, כגון חג יציאת-מצרים האפרתי זאת כיוון:

1.      האירוע המוזכר בספר מל"א יב' מיוחס במפורש לשבט אפרים.

2.       כפי שעוד ידון ישראל איננו יעקב, אלא דמות אב ממורשת שבט אפרים לבדו.