ההתנחלות והכיבוש
לפי הניתוח שהצעתי, היו שבטי העברים בתקופה שקדמה להתנחלות שבטי נוודים, שהיו פרושים למן ארץ-גושן (יוסף) בדרום, ועד לחרן בצפון. מרכז נדודיו של שבט מנשה הייתה העיר המצרית בית-שאן, ושבטים עבריים נדדו גם ממזרח לירדן, בגליל הישראלי ובדרום לבנון. על אזור נדודיהם של שבטי-בית לאה יש בתנ"ך דממה גמורה, ואילו שבטי בית-בלהה היו בארץ מקדמת דנה ושהו ככל הנראה בהר המרכזי. שהייתו המאוד מוקדמת של שבט מנשה בנחלתו, והיותה של בית-שאן במרכז נחלתו מחד ומרכז שלטוני לשבטים העבריים מאידך, מסבירה היטב את הממצאים של השנים האחרונות שנחלתו היא העשירה ביותר באתרים מתקופת הברזל א' (ראשית ההתנחלות), שכן לפי ההסבר המוצע היה שבט אפרים צריך לשנות את נחלתו באותה עת. יכול להיות שסיפור ירידתו של שבט בנימין ושבטים נוספים למצרים היו במקורם לארץ-מנשה דווקא ולא לארץ-גושן, מה שמספק הסבר לעובדה שאזור זה היה מרכז ההתנחלות בראשיתה.
השבטים שהקדימו בואם ארצה בתקופה שלפני "ההתנחלות" חיו כשבטי נוודים בצד הערים הכנעניות, וקיימו איתן יחסי גומלין לטוב ולרע, ואת שתי הפנים של מערכת יחסים זו ניתן למצוא בשפע בספר בראשית ובספרים נוספים (סיפורי בית-יעקב ליד שכם למשל).
השבטים אפרים ומנשה ושבטים נוספים שהצטרפו אליהם, קיימו יחסי גומלין עם מרכזי השלטון המצרי בעזה ובבית-שאן. ומכאן כנראה המורשת לא רק של השהייה במצרים, אלא כנראה גם של העבדות בה. כבר ציינתי שיחסי גומלין של שבטי הנוודים העבריים עם מרכזי השלטון המצרי כללו גם שירות כשכירים בצבא המצרי, ומכאן ניתן לצעוד עוד צעד אחד ולהציע שמורשת קרבות הקשורה במקורה בצבא המצרי, נכללה אולי ב"מורשת" השבטים העבריים לרבות הרס ערים כנעניות, ויתכן גם שיהושע הוא דמות משבט אפרים שעלה לגדולה ביחידות צבא מצריות כאלו, ושמכאן הקשר שבין דמותו לכיבוש הארץ. וראה "וחמושים יצאו בני-ישראל ממצרים" (שמ' יג' יח'), המצביע אולי לא רק על בריחת שבטי רועים, אלא גם על עריקת יחידות צבאיות, ומכאן אולי גם על נכונותם להיכנס לקרבות במהלך המסע. וראה גם "...כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ-מצרים..." (שמ' יב' ז'), וגם "...בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהווה מארץ מצרים" (שמ' יב' מא').
לפי ברא' יד' יד' נלחם אברהם במלכים הפולשים כיחידה צבאית, ואנשיו מכונים "חניכים". המילה "חניך" היא מילה מצרית, וניתן לראות בכך אישוש לרעיון שהועלה, שהשבטים העבריים שרתו כיחידות צבאיות בשירות המצרים. בדיון קודם הוצע שאברהם מפרק ברא' יג' הוא אברהם האפריימי, שכן: היה לו רק צאן, וכן בשל הסיבה שנדד מ"נגב ועד בית-אל". באם גם כאן מדובר באותה הדמות, הרי שיש פה גם הצלבה לרעיון שהועלה.
כבר הוצע ע"י חוקרים שהמלה "עברים" השווה ל"ישראלים" נגזרה מהמלה הבין-לאומית עפירו או ח'בירו שהייתה בשימוש במזרח-התיכון באלף השני לפה”ס. עפירו אלו אפיינו עקורים כלכליים או ביטחוניים אשר שרתו את תושבי הקבע בכל השירותים שהוצעו, כמו עיסוק בבניה, שירותים ושירות בצבא המצרי. יתכן אפוא שהתווית "עברים" הוצמדה לשבטים הישראליים בתקופת השהות "במצרים". בשמ"א יד' כא', בעת קרב מכמש, עוברים ה"עברים" ממחנה הפלשתים למחנה ישראל, ומכאן ברור שהישות "עברים" שונה מהישות "ישראל", וגם מהישות "פלשתים", וכנראה שמדובר ביחידה צבאית שכירה.
פרוש המלים "עבר" או "עברי" הוא "הנודד", כך שיתכן שהתווית "עברים" ניתנה לשבטי הנוודים הישראליים ע"י המצרים או תושבי הקבע הכנעניים ואינה נגזרת מהמילה "עפירו" כפי שהוצע מקודם. כן יתכן שתחנת המדבר "עיי העברים", הנמצאת ליד שפך נחל-זרד לדרום ים-המלח (במד' כא' יג') היה מרכז קבורה של נוודי המדבר וכן הוצע לאותו אתר גם השם "קברות התאווה")S, ונתון זה מחייב מורשת קבורה בת מאות שנים במקום זה, שכן יש במקום זה אלפים רבים של קברים. וראה הדיון שהשם "הר העברים" הוא שם נוסף להר-חורב.
עם הזמן רבו החיכוכים שבין שבטי הנוודים ותושבי הקבע. הראשונים התחזקו כנראה מסיבות שונות, אם מפני ריבוי טבעי (וגם החשש מפני ריבוי העברים והיספחות לאויבים, מסתדר טוב יותר בכנען מאשר במצרים "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמ' א' ט'), אם בשל אופי לוחמני שהיה להם (וניסיון בצבא המצרי) לעומת אופי מתון לכנענים, אם בשל גלי הגירה נוספים שהצטרפו עליהם (שבטי בית-לאה), ואם בשל עזיבת המצרים את הארץ אשר הפרו בנוכחותם את האיזון ביחסי הכוחות האמיתיים בארץ. וראה גם הדיון על האפשרות שרעידת-אדמה והוולקניזם שנחת על הארץ גרמו לחורבן כללי בארץ, וגרמה להרס ערים כנעניות מחד, ועזיבת הארץ של המצרים מאידך. התיאורים המתייחסים לאותה רעידת-אדמה הם: בקיעת-הים, ונפילת חומות יריחו. האירועים המתייחסים לוולקניזם שנחת על הארץ הם: חורבן סדום, מכות-מצרים, האבנים מן השמים אשר בספר יהושע, וכן הארת הלילה אשר בספרים שמות ויהושע. יתכן גם שהדי המאורעות העולים ממכתבי אל-עמארנה במאות טו'-יד' והמדברים על החיכוך שבין תושבי הארץ הוותיקים לגלי מהגרים נוודים, משקפים את ראשית החדירה של משפחות עבריות בין נוודים אלה.
בשל חוזקם נספחו אל השבטים העבריים שבטי נוודים שהיו כנראה קרובים לשבטים העבריים באופיים אם לא במוצאם (קיני וקניזי למשל) וכן גם ערים כנעניות גמורות (גבעון). מעניינת במיוחד היא הזכרת העיר עזה בין הערים הכבושות (יהו' י' מא'), האם יש פה רמז ששבטי העברים בשלב כלשהו סייעו בסילוק המצרים מכנען ובכך יצאו "מעבדות לחרות"? הציטוט מ-שופ' ו' ח'-ט' מפורש הרבה יותר, שכן שם נאמר במפורש ש"מצרים" נכבשה ע"י בני-ישראל, ונראה שהכוונה מצומצמת למשפחת העזרי משפחתו של גדעון, שהייתה שותפה בכיבוש נחלת-מנשה מידי המצרים. שלב זה של התחזקות השבטים העבריים וההשתלטות על הארץ היה כנראה ממושך ביותר ונמשך מאות בשנים, ונסתיים כנראה רק בימי דוד ושלמה.
גם חצית הירדן שייך למיתוס הכיבוש ובו חצו שבטי מערב הירדן, שבמשך תקופה ממושכת ביותר שהו ממזרח לירדן, את הירדן מערבה. נראה שבחלקה הייתה חצית הירדן שקטה ואינה מוזכרת כלל בתנ"ך, ובחלקה היא מוזכרת. זו שבספר שופטים שייכת למורשת שבט יהודה, ואילו זו שבספר יהושע שייכת לפי הצעת חיבור זה, למורשת שבט בנימין.
סדר כיבוש הארץ איננו ידוע, אולם בכל אופן ניתן לפי מאורעות מסוימים להקיש על מוקדם ומאוחר.
כבר הוזכר שחניתו של בית-יעקב ליד פניאל וסכות מרמזת ששבט בנימין הקדים בואו למזרח הירדן לפני גל המהגרים הצפוני. רושם זה נשאר גם לגבי סדר חצית הירדן מערבה שכן את סיפור הולדת בנימין ניתן גם לפרש כהיספחותו של שבט בנימין, ששהה כבר בנחלתו, לשבטי בית-יעקב שנעו על גב ההר דרומה, ומצרוף הזוג שמעון-יהודה שבספר שופטים א' לזוג שמעון-לוי המוזכר בכיבוש שכם נראה שמדובר בשלושה מארבעת בני לאה הראשונים, שכן שבט ראובן נשאר ממזרח לירדן.
