ים-סוף
ים-סוף המוזכר בספר דברים פרק ב' הוא בצורה חד משמעית מפרץ-אילת (או ביצות קנה בקרבת מפרץ אילת, אשר לימים העתיקו את שמן למפרץ אילת עצמו), המעידים, אולי על תקופה גשומה יותר שאיפשרה יצירת ביצות קנה אלו. (וראה גם הדיון על "נהר מצרים"), ויתכן שהתפיסה שאת אדום סבבו בני-ישראל מדרום וממזרח נובעת מההנחה שים-סוף שבו מדובר בספר במדבר הוא אותו ים-סוף המזוהה בודאות עם מפרץ-אילת בספר דברים. אולם כבר בפרק הקודם הגענו למסקנה שפני בני-ישראל היו צפונה, ומכאן ש"דרך ים סוף" הוא ביטוי המראה שפניהם היו צפונה לכיוון ים-סוף. ובכן מיהו ים-סוף של ספר במדבר? בהמשך אנסה לקבוע מי מהשנים הוא ים-סוף האמיתי אותו חצו בני-ישראל בעת יציאת-מצרים.
הסבר נוסף לזיהויו של ים-סוף עם מפרץ-אילת, הוא בפרשנות שגויה של בעל ספר דברים לפסוק הקדום "המדבר דרך ים סוף" שהוא לבה של פרשת עיקוף אדום. נראה שהמסלול המתואר בספר דברים גם הוא היה אחד ממסלולי הנדודים השגרתיים של השבטים העבריים בנגב הדרומי שלנו, ואולי אפילו הסיבה המכרעת שספר דברים מתאר מסלול זה היא העובדה שמסלול זה הוא היפוכו של המסע מרעמסס לקדש-ברנע, המתואר ביציאת-מצרים, ועל כך אשוב ואדון בפרק הדן ביציאת-מצרים.
כבר דנתי לעיל בנושא הסיפורים הכפולים והצעתי הצעות לאחד אותם לסיפור מקורי אחד שהתפצל אח"כ לשנים או אף לשלושה. כפילו של הסיפור על חצית ים-סוף ומעבר העם בחרבה, הוא הסיפור על חצית הירדן בעת כיבוש יריחו. ננסה גם הפעם לאחד את שני הסיפורים לאחד. הצעתי היא שים-סוף בכל מקרה איננו אלא הירדן, ובשאלה אם החצייה הייתה מערבה או מזרחה אדון במקום אחר.
ראוי להדגיש גם שהשם "ים החולה" (חולתא פירושו בארמית גומא) תומך בהצעה זו שכן יתכן שמקור השמות ים-סוף וים-הגומא (חולה) היה על-פי מאפייני הצמחייה ששימשה כנראה לשימושים שונים על-ידי תושבי הארץ של אותם הימים.
גם פירוש השם "ירדן" יכול לסייע לענייננו שכן כבר הוצע שהוא נגזר ונובע מהביטוי "יאור דן", והקשר ירדן-יאור מקרב אותנו לקשר ירדן-ים סוף. על הסבר אחר לשם ירדן נדון בהמשך.
משעלה הרעיון שים-סוף הוא הירדן נבדוק כעת מספר ציטוטים נוספים ונבדוק באם הם עונים להנחה המוצעת:-
"...מול סוף...", (דבר' א' א') וברור לחלוטין שהדברים נאמרו כשהעם עמד ופניו אל הירדן (ירדן יריחו).
"ושתי גבולך מים סוף ועד ים פלשתים, וממדבר ועד לנהר" (שמות כג' לא'). פסוק זה עוסק בגבולות הארץ המובטחת והוא משווה את ים-סוף לגבולה המזרחי של הארץ המובטחת, שאין כל ספק שהוא הירדן.
ניתוח מכת הארבה (שמות י' יג'-יט'), מעלה שזהו סיפור שמקומו בכנען שכן רוח-קדים (מזרחית ושרבית) מביאה את הארבה, ואילו רוח-ים (מערבית) מגרשת אותו "ימה סוף". ושוב ברור לחלוטין שהביטוי של רוח-ים במשמעות רוח מערבית מקורו ומקומו רק בארץ-כנען ולא במצרים. ואם רוח זו מגרשת את הארבה אל מעבר לים-סוף הרי שהכוונה חייבת להיות הירדן. האם ישנו קשר בין רוח-הקדים הזו לבין רוח-הקדים המיבשת את הים (שמ' יד')? וראה הדיון שהרוח מבטאית את הנוכחות האלוהית מחד, וכן שמקדם (מירדן) נמצא הר-חורב.
"מקול נפלם רעשה הארץ צעקה בים סוף נשמע קולה" ירמ' מט' כא'. פסוק זה נאמר בקינת ירמיהו על אדום ומכאן שיש קשר גיאוגרפי וקירבה בין ים סוף ואדום.
ולבסוף, המוטיב "ים-נהר" מופיע פעמים רבות בתנ"ך. אחת הדרכים לפרש מוטיב זה היא בדמיון האירועים (השונים) של חצית ים-סוף בעת יציאת-מצרים ושל הירדן בעת כיבוש הארץ. דרך נוספת להסביר מוטיב זה היא בשימוש בשתי מילים נרדפות לנהר. להלן הציטוט מתהילים קיד' א'-ג': "בצאת ישראל ממצרים...הים ראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור". ובפסוק זה רואים במפורש שאירוע הירדן מיוחס ליציאת-מצרים ולא לכיבוש הארץ, ומכאן החיזוק לטיעון לשימוש בשני שמות לנהר הירדן, ים ונהר.
מהפסוק "ההרים רקדו כאלים, הגבעות כבני צאן" (קיד' ד') ניתן להבין שהאירוע ארע בעת רעידת אדמה, וכנראה שזרימת הירדן התעכבה בשל מפולות עפר לתוכו. כך למשל ידועות שתי רעידות אדמה שגרמו לחסימת זרימת מי הירדן , באחת, בשנת 1546 פסקה זרימת הירדן ליומיים וחצי, ובשנת 1927 פסקה זרימת הירדן ל-21 שעות. בשני המקרים בשל נפילת מצוקי חוואר לירדן ליד גשר אדם (ושם גם נמצא שפך היבוק לירדן). ועל האפקט של "הרעש הגדול" בימיו של עמוס ראה בהמשך. זאת בניגוד לנאמר לעיל שמיתוס חצית הירדן צמח על רקע מעברות הירדן. ועל החשיבות הרבה של מעבורות הירדן ניתן ללמוד מהציטוט שיובא בהמשך מישעיהו שבו הופך אלוהים את הנהר (הירדן) לשבעה נחלים ובכך מכשירו למעבר רגלי ("והדריך בנעלים"). אין כמובן כל הכרח שרעידת האדמה קשורה לאירוע של יציאת-מצרים, ורק המספר התנכי הוא זה שקשר אירועים שונים אלו.
בספר יהושע ג' טז' נאמר שהמים ליד הישוב אדם-העיר נכרתו, כאשר מצד אחד היו לנד-מים, ומצד שני יבש הירדן. זהו תיאור מדויק של הנאמר על מפולות העפר וחסימת ערוץ הירדן. נד המים מוזכר גם בשמות טו' ח' :"וברוח אפיך נערמו מים, ניצבו כמו נד נוזלים" , ויש לשם לב שגם המלה "נערמו" מתאימה היטב להצטברות מים עקב חסימה בערוץ הנהר. ועל כך נאמר גם בתהילים לג' ז' "כנס כנד מי הים…", ביטוי זה זהה למעשה לביטוי שבשמ' טו' שכן המלה "כונס" זהה במשמעותה למלה "נערמו". וראה גם תה' עח' יג' גם הפסוק "אשירה לה' כי גאה גאה" שמ' טו' ב' מתאר את אותה תופעה, שכן המים הגואים הם תאור שונה אולם זהה למילים "נערמו" ו"כונס" שנידונו, כן ראה בהמשך דיון במילים "ועלתה" ו"ושקעה" אשר בפסוק מעמוס ששוב משמעותו זהה. המילה "נד" באה משורש "נוד" או "נאד", כלומר שנאד מים מוקשה הוא המאפשר למים לעמוד, ואין להבין את המילה "נד-מים" כמים העומדים ללא תמיכה, ובמקרה שלנו כמובן התמיכה באה מסכר העפר שחסם את הזרימה ותמך בנד המים שנוצר. המעניין הוא שכאן אותו אירוע עצמו משמש לתיאור פלישת בני-ישראל ארצה ואילו בספר שמות אותו האירוע מהוה את נס בקיעת הים ויציאת-מצרים. גם תאריך בקיעת הים, עשור לחודש הראשון (יהו' ד' יט') מתאים בדיוק לתאריך בקיעת הים לפי ספר שמות (שמ' יב' ג') , ובנוסף נחגג חג הפסח במועדו הנכון בסמוך לבקיעת הים. לפי ספר שמות מוסט תאריך יציאת-מצרים לארבעה-עשר לחודש ניסן, אולם עצם ציון העשרה לחודש מלמד שהיה זה אירוע חשוב, ונראה שזהו תאריך האירוע. מהשימוש באירוע סדר הפסח במועדו ניתן להסיק שחג זה במקורו לא נחגג כסמל וזכר ליציאת-מצרים, אלא שבשל סמיכות התאריכים צירפה המסורת העברית אירוע זה לחג הפסח. בשמות יד' כז' נאמר שהים שב לאיתנו, וכעת כשאנו יודעים שהים הוא נהר, ניתן בנקל להבין ביטוי זה שהנהר חידש את זרימתו.
לפי שמות יד' רוח קדים הנושבת כל הלילה מיבשת את הים. רבים ניסו לפתור את תופעת יבוש הים כשהרוח היא הכח המניע לתופעה, אולם יתכן שההסבר הוא שונה. בהמשך יובאו דוגמאות לכך שהרוח היא התופעה המציינת את הנוכחות האלוהית, כך שיתכן שגם כאן גם רוח הקדים שבמכת הארבה הכוונה זהה. רוח הקדים מהווה איפוא כיוון כללי למקומו של האלוהים ממזרח לירדן, ועל כך נדון בהרחבה בפרק הדן בהר-חורב , והוא דומה לציטוטים כמו שמי-קדם והררי-קדם. ביחז' א' הרוח באה מצפון וגם שם נאמר שמקום מושבו של האלוהים הוא מצפון לנהר-כבר כלאמר בהרי כורדיסטן שבצפון עיראק ועל כך ראה דיון בפרק הר-סיני. את שעת הלילה לנשיבת הרוח ניתן לצרף למופעים השונים המתרחשים בלילה כמו מכת-הבכורות, האש והגופרית הנופלים על סדום, הארת הלילה וכו', שכן האירוע האדיר שאירע מתרחש בלילה, והוא מסביר בין השאר מדוע אירעה יציאת-מצרים בלילה.
לשם השוואת בקיעת ים-סוף אשר בספר שמות לזו אשר בספר יהושע, ראוי לציין שבשני הסיפורים נוטל חלק גם מלאך, אם כי בתפקידים שונים ביותר. וראה ההשוואה של חציית הים (היבוק) אשר בספר שמות לחציית היבוק של משפחת יעקב.
אירוע רעידת-האדמה גרם לחסימת זרימת הירדן, ושימש שתי מורשות שונות: האחת סיפחה את האירוע לאירוע יציאת-מצרים (ספר שמות), והשניה לאירוע כיבוש הארץ (ספר יהושע). וראה הנאמר בספר יהו' ד' כג' "אשר הוביש יהוה אלוהיכם את מי הירדן מפניכם עד עברכם כאשר עשה יהוה אלוהיכם לים-סוף אשר הוביש מפנינו עד עברנו". מלבד האפשרות הפשוטה, והיא שפה נאמר במפורש ששני האירועים ההיסטוריים אירעו על אותו מופע של חסימת הירדן שהוא גם ים-סוף, כדאי מאוד לשם לב גם לנאמר בקטע "…כאשר עשה יהוה אלוהיכם…מפנינו עד עברנו". כלומר האלוהות שלכם (של מי ? של לוי ?) גרמה להובשת ים-סוף עד עוברנו ( מי ? שבט אפרים ?). וראה דיון בנושא האלוהויות בפרק "מקור המונותיאיזם".
רעידת-אדמה זו גרמה גם לחורבן כללי בארץ (ועל כך בהמשך) ושימשה את ספר יהושע לתיאור כיבוש יריחו, ואת ספר שמות לתיאור מכת בכורות. כפי שעוד ידון , עיר רעמסס היא בית-שאן, ואם חרבה יריחו באותה רעידת-אדמה, הרי שההיגיון מחייב שגם בית-שאן חרבה באותו אירוע. חורבן זה מוסבר היטב בביטוי "ואין בית שאין בו מת", והן במסופר שבני-ישראל לא נפגעו באותו אירוע. ההסבר מדוע בני-ישראל לא נפגעו מוסבר עי"כ שהם גרו באוהלים בשולי הערים, ואילו המצרים נפגעו שכן גרו בערים, שחרבו בעת רעידת-האדמה.
שבית-שאן (רעמסס) חרבה ביחד עם יריחו (סדום) מוסבר גם ע"י הפסוק שב-דב' כט' כב', ממנו עולה שלבד מסדום ועמורה חרבו גם אדמה וצביים. שהישובים אדמה וצביים נמצאים בבקעת-הירדן צפונה לסדום נובע מתיאור ארץ-הכנעני אשר ב-ברא' י' יט', שכן נראה שבפסוק זה ארץ-הכנעני מתוארת ע"י ישובים שבפינות הארץ. התיאור מתחיל בצידון, יורד לאורך הים דרומה עד עזה, פונה מזרחה לסדום שבבקעת-הירדן וממשיך צפונה עד לשע, שצריכה להימצא באותו קו צפוניות הדומה לצידון, ואז אדמה וצביים נמצאים צפונה לסדום בכיוון זה. בשל היות תאריך העשרה לחודש ניסן סתמי מחד, ומופיע בשני הספרים שמות ויהושע מאידך, הסקנו שהיה זה התאריך האמיתי של בקיעת ים-סוף. מנגד תאריך העשרה לחודש תשרי כלומר התאריך של יום-כיפור מרמז על קשר ותלות בין שני התאריכים, שכן הוא נמצא בדיוק חצי שנה לאחר העשרה לחודש ניסן. האם יתכן שיש קשר בין שני התאריכים? כלומר האם יתכן שתאריכו של יום-כיפור נקבע על פי שקולים מסוימים בתאריך הקיים? תוכנו של תאריך העשרה לחודש ניסן, באם היה לו תוכן, אינו ידוע. האם היה זה תאריכו המקורי של חג הפסח? מנגד, האם היה לו תוכן מקביל ודומה לתוכן יום הכיפור? באותו אופן האם יתכן שיש קשר דומה בין חג-הפסח לחג הסוכות? שכן גם שני חגים אלו מצויים בשני הקטבים של השנה, וגם משכם הוא שבעה ימים כל חג. האם יתכן שיש גם קשר בין שתי הספירות של חודשי השנה, כאשר שיטה אחת מתחילה בחודש תשרי כראש חודשי השנה, ואילו השיטה השניה מתחילה באותו האופן בחודש ניסן? מקובל לומר שספירת חודש ניסן כראש חודשי השנה היא מקורית, ונובעת מימי ראשיתו של העם , ואילו ספירת חודש תשרי כראש חודשי השנה התווספה לאחר שיבת ציון, שלאחר חורבן הבית. אולם האם לא יתכן שהיו בעם ישראל כבר מראשיתו שתי שיטות ספירה שנבעו ממוצאם של שבטי-ישראל, כאשר שבטי חרן הביאו את שיטת הספירה החל מחודש תשרי מארץ מכורתם מעבר לנהר, ואילו שבט אפרים ואולי גם גורמים נוספים הביאו את שיטת הספירה כאשר חודש ניסן הוא ראש חודשי השנה, מארץ מכורתם ממצרים? האם יש אפשרות למשל שחגי חודש תשרי היו במקורם חגי שבט לוי, ואילו חגי חודש ניסן היו במקורם חגי שבט אפרים, ושרק לימים נחשבו שני חודשי החגים כחגי העם כולו? וראה בהמשך הדיון על כך שהסוכה היא במקורה קשורה לשבט לוי, ואילו מורשת יציאת-מצרים היא ביסודה ממורשת שבט אפרים. כדאי לשם לב שחג הסוכות הוא המועדף בקורבנות, והרי זוהי הוכחה שאלו שהביאו את החג שלהם (סוכות) העדיפו אותו על פני שאר החגים, וגם זו יכולה להיות הוכחה ששבטי-חרן (יהודה ולוי) הביאו את שיטת תשרי כראש השנה וחג הסוכות היה שלהם. מנגד יש סיכוי סביר שתאריכו של יום-כיפור נלקח מהארוע המיוחד במינו שארע בעשרה לחודש ניסן.
ישנה גם האפשרות שהתיאום בין לוח השמש ולוח הירח, נובע אף הוא ממוצא השבטים, שכן שבטי חרן הביאו עמם את לוח הירח שהיה נהוג שם, ואילו שבט אפרים הביא עמו את שיטת לוח השמש, ובהמשך נוצר בארץ הלוח המתואם של לוח השמש והירח שכן היה זה צורך פנימי שנוצר בארץ לאחר התגבשותו של העם, וההתגבשות התרבותית שנוצרה בו.
יתכן שבהבדל הזה שבין שני השמות שנתנו לירדן (ירדן וים-סוף) טמון גם הפתרון לעובדת קיומם של סיפורים כפולים נוספים. יתכן מאד שהשם "ים-סוף" היה שגור בפיהם של שבטי בית-רחל (סוף היא מילה מצרית במקורה), ואילו השם "ירדן" היה שגור בפיהם של שבטי מזרח הירדן. העובדה שבארץ הייתה מערכת שמות שונה לאותם המקומות על-ידי אוכלוסיות שונות תעלה שוב במקומות נוספים, ואותו הסבר יש ליחס גם לדוגמה שכבר הובאה, שרפידים נקראה גם קדש-ברנע על-ידי אכלוסיה אחרת.
דיון חשוב יש להקדיש לביטוי "המדבר דרך ים-סוף" המופיע פעמים, פעם אחת לפני חצית ים-סוף (שמ' יג' יז'-יח'), ולאחר פרשת המרגלים (במד' יד' כה'). בנושא זה אדון בפרק הדן ביציאת-מצרים.