טקס הברכה והקללה

טקס זה מוזכר כאירוע חד-פעמי בתולדות עם-ישראל. אולם, הדעת והידע ממורשת עמי האזור, נותנת שטקס כזה חייב היה להיות רב-פעמי ומסורתי. המזבח שהקימו שם בני-ישראל טויח ועליו נכתבה משנה-התורה. זהו מזבח ממורשת מצרית, בניגוד למזבח שנבנה במקדש (שכבר הוזכר) שהוא ממורשת מסופוטמית. גם הממצאים הארכיאולוגיים בהר-עיבל הם של מזבח בצורת זיקורת, מה שמלמד שהמזבח שנחשף בחפירות הארכיאולוגיות במקום הוקם לאחר המזבח המוזכר בתורה. יש להניח שמורשת זו שייכת לשבט אפרים, או אולי גם למנשה, שכן: א) נערכה בשכם שנכללה בנחלת שבט מנשה,. ב) היות המזבח ממורשת מצרית. יתכן שבעת שהותו של שבט אפרים בארץ-גושן, נכללה נחלת אפרים (לעתיד) בקווי הנדודים של השבט. יתכן אפוא שהקשר של שבט אפרים לשכם וההרים גריזים ועיבל, קדום בהרבה לתקופת "ההתנחלות", ושהרים אלה היו מקודשים להם כבר מאות שנים לפני "ההתנחלות". יתכן גם שהפסוק "נלכה דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה ליהוה אלוהינו..." (שמות ה' ג') היה בקשה שגרתית של מורשת דתית וטקס שבוצע פעמים רבות. המעניין בפסוק זה היא החפיפה המושלמת לפרשת העקדה (ברא' כב' ד'-ה') שכן גם כאן משך ההליכה הוא שלושה ימים, וגם כאן מטרת הטקס היא זביחת זבח, עם כל ההבדל הנובע בייחודיות מצבו של אברהם. (וראה בהמשך דיון על האפשרות שפסוק זה מדבר על הליכה להר-חורב), אפשר שמדובר בפולחן דתי ששורשיו בימים קדומים מאד. כדאי לזכור בנקודה זו ששכם הייתה תחנתו הראשונה של אברהם בארץ. בה הוא בנה את המזבח הראשון (ברא' יב' ח'). נקודה נוספת היא זיהויה של ארץ-המוריה. המסורת המייחסת את הר-המוריה להר-ציון נובעת מהאמור בספר דב"ה על מקום בנייתו של בית-המקדש בימי שלמה. אולם כמו הרבה מושגים שהתפתחו והשתנו במרוצת השנים, הרי אפשר בהחלט שהר-המוריה של שלמה (כ-800-1000 שנה לאחר אברהם) לא נמצא בארץ המוריה. כמו כן כדאי להזכיר שהמסורת השומרונית טוענת שהר-המוריה הוא הר-גריזים, ושהמסורת המקורית נגזלה והועברה להר-ציון. ראה בהמשך דוגמאות ודיונים על כינוי מקומות חשובים לבני ישראל מארצות מוצאם (הר-שעיר, הר-צלמון, הר-סיני, הר-העמלקי, הר-צפון, ארץ-חוילה ועוד). כך שבהחלט אפשרי שהר-ציון כונה גם הר-המוריה, על שם הר-המוריה שבשומרון, והנימוק הנראה כסביר ביותר למעשה כזה הוא האחדת מורשת עם-ישראל וריכוז מורשתו בהר-ציון., מה עוד ששלמה היה ממשפחת האפרתי, אשר יש טוענים שמוצאה משבט אפרים. 

זיקוראת

נראה שהנימוק המכריע לזיהויה של ארץ-המוריה בשומרון הוא השימוש בשמות אלוהויות שונות. האלוהות הפוקדת על אברהם לבצע את העקידה היא "אלוהים", ואילו האלוהות העוצרת את העקידה היא "יהווה". וראה דיון בנושא אלוהויות אלו בפרק "מקור המונותיאיזם", כך שיתכן שפרשה זו היא כתב-פלסר של שבט יהודה על שבט אפרים (ועל טקס הברכה והקללה בכלל), ואילו הביטוי "אל אחד ההרים אשר אומר אליך" הוא התעלמות מכוונת מנקיבה בשם ההר, זאת בדומה להתחמקויות נוספות אשר נדונות בעבודה זו. נקודה נוספת הקושרת את פרשת-העקידה לטקס הברכה והקללה היא דמותו של יצחק שהוא כפי שעוד ידון, דמות אב ממורשת שבט אפרים לבדו. בהמשך תידון "גרסת יפתח" על יציאת-מצרים ועל המסע במדבר. בדיון זה הועלתה האפשרות שמשפחת יפתח לא התייחסה על משפחת גלעד, אלא על הפלג האפרתי שחי בגלעד. באם כך הוא , הרי שפרשת בת-יפתח היא אימות מעניין לרעיון שהקרבת בנים היה נוהג שהיה נהוג בשבט אפרים, ולכן פרשת עקדת-יצחק היא פסיקת שבט לוי ו/או יהודה נגד נוהג זה עפ"י הוראת "יהוה" שהיא האלוהות שהייתה נהוגה בממלכת יהודה, וראה על כך דיון בפרק  "מקור המונותיאיזם".  

בספר שמות יג' א' נאמר "וידבר יהוה אל משה לאמר: קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא". בהמשך שמ' לד' כ' "כל בכור בניך תפדה...", ומכאן שהיו פודים את הבנים ולא מקריבים אותם ממש, ולפי במד' יח' יד'-יח' בכור האדם נפדה ב-5 שקל כסף.

נקודת המפתח בדיון בפסוקים אלו היא שמצוות קידוש בכור האדם היא על "בני ישראל", ובאם נכון הדיון בהמשך  שגם ישראל היה דמות אב ודמות יצוגית לשבט אפרים כי אז יתכן שמצוות פדיון הבן היתה החלופה לנוהג הקרבת הבכורות שהיה נהוג בשבט אפרים.

בספר ויקרא כ' א' נאמר "וידבר יהוה אל משה לאמר, ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך מות יומת...", מפסוק זה שוב עולה  האפשרות שנוהג הקרבת בנים היה נהוג בשבט אפרים בלבד, ואולי אפילו למרות פסיקת התורה ותוכחות הנביאים נוהג זה המשיך להתקיים.

מיקומו של הפסוק "...קדש לי כל בכר..." הוא בלב הסיפור של יציאת-מצרים ולא מוזכרים עד פרק זה דינים  שאינם קשורים בחג הפסח עצמו. ניתן לראות בכך רמז שקידוש הבכורים היה אכן שייך לחג הפסח ואולי אפילו לא רק פדיון-הבן אלא אפילו קרבן-הפסח הוא תולדה של נוהג קדום של הקרבת הבכורים בקשר לחג הפסח. אפשרות אחרת היא  שהקרבת הבנים איננה קשורה לחג-הפסח. במקרה כזה הרי שזוהיא המצווה הראשונה בתורה שאיננה קשורה לחג הפסח. מיקום כזה של המצווה הראשונה איננו סתמי אלא רמז שזהו המבחן העליון והאולטימטיבי לאמונתו של המאמין, וכמובן שיש בכך רמז שנוהג הקרבת הבנים אכן היה נהוג בעם-ישראל ולפי דיוננו היה נהוג רק בשבט אפרים. מכת הבכורות מסופרת בשמ' יב'. מכיוון שאת הבכורות אי אפשר להסביר ע"י נס כלשהו, הרי שאולי ההסבר הוא שונה ובו הקריבו את בכוריהם כדי לעצור את המכה הנוראה שנפלה עליהם, ועל כך ראה דיון מפורט בהמשך. באם הקריבו המצרים את בכוריהם, הרי ששוב יש לנו קשר לשבט אפרים שמוצאו ומורשתו היו מצריים לפי עבודה זו, ואולי הפסוק "קדש לי כל בכור" ומצוות פדיון הבן הם בכלל זכר למעשיהם של המצרים בעת אירוע מכות-מצרים, וגם זה מתקשר להסבר על קרבן-הפסח שהיה זכר לאותו אירוע.

בספר במדבר יח' יד' נאמר "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו ליהוה באדם ובבהמה לך יהיה, אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור  הבהמה הטמאה תפדה... אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם... את חלבם תקטיר אשה לריח ניחוח ליהוה". וכאן כתוב במפורש שהיה נוהג של הקרבת בכורות אשר הומר בפדיון כספי בין חמישה שקלים.

על מנת לחזק את ההשערה שהמצרים הקריבו את בכוריהם כדי לעצור את המכה הנוראה שניחתה עליהם נביא כאימות את הקרבת נכדי שאול כדי לעצור את הבצורת שנחתה על הגבעונים (שמ"ב כ"א) (ולהיפטר סופית מבית שאול מתחריהו), ואת הקרבת בנו של מלך מואב על החומות כדי לגרום לנסיגתם של בני-ישראל מעל עירו (מל"ב ג' כז'). וראה הקשר האפרתי/מואבי של משפחתו של דוד.

כאימות נוסף לדיון על הקרבת הבנים בשבט אפרים נביא כעת את הציטוטים  מספר  יחזקאל פרק כ' הנה:-

"וגם אני (יהוה) נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם למען אשימם למען אשר ידעו כי אני יהוה" (כ' כה'-כו')

"לכן אמור אל בית-ישראל ,כה אמר יהוה...ובשאית מתנותיכם בהעביר בניכם באש אתם נטמאים..ואני אידרש לכם בית-ישראל, חי אני נאום יהוה אם אידרש לכם" (כ' לא').

בספר ברא' לג' כ' מסופר שיעקב הציב מזבח על יד שכם וקרא לו "אל אלוהי ישראל", שהייתה כנראה האלוהות שנעבדה במקדש שכם, והייתה קשורה כנראה בשבט ישראל שאזורי צפון השומרון הייתה כנראה נחלתו הקדומה. מתאים לכך גם הנאמר ביהו' ח' ל' "אז יבנה מזבח ליהוה אלוהי ישראל בהר עיבל". בשם יהווה קורא גם אברהם בעת שבנה את המזבח שבשכם (ברא' יב' ח'). הקשר של "אל אלוהי ישראל" לטקס הברכה והקללה הוא מיידי שכן לאחר בנית המזבח נערך הטקס. מקשריו של ישראל לממלכת הצפון, ומהקשר של "אל אלוהי ישראל" לטקס הברכה והקללה עולה הקשר של ישראל והשבטים שהוא מייצג לטקס זה. וראה דיון נוסף בנושא זה בפרק מקור המונותיאיזם. 

ראוי להדגיש כאן שהעובדה שמשה ציווה על בנית המזבח אשר בהר-עיבל אינה מתיישבת, שכן כל המסורת הקשורה במשה היא צפונית (למשל שני ההרים הקשורים בשמו: נבו וסיני הם שמות של אלים בבליים), ואילו עובדת קיומו של הטקס ה"מריחה" אותנטיות. יש פה כנראה ניסיון לקשור בסיפור אחד את מורשת השבטים הוותיקים בארץ שהם כנראה שבטי בית-רחל ובלהה, למורשת כלל ישראלית עם שבטי בית-לאה וזילפה.

גם במלחמת רפידים משה הוא המצווה על יהושע לצאת ולהילחם, וכבר שם נאמר שהדעת נותנת שזו הייתה מלחמתו של שבט אפרים (בנימין?)  לבדו. "פקודת" משה ליהושע בשני המקרים היא אפוא במטרה אחת שכבר צוינה.

ראה בהמשך הדיון, דיון על מורכבות דמותו של משה (ולמעשה כמעט כל הדמויות התנכיות החשובות), ויתכן לכן ששתי דמויות אחרונות אלו, אינן דמויות של משה הלויי, אלא של משה האפרתי, וראה גם דיון בהמשך על אוכלוסיה אפרתית שחיה ממזרח לירדן ובגלעד. 

טקס הברכה והקללה מתואר כבעל אופי רב-שבטי. מי השתתף אפוא בטקס זה? לפי לוח הזמנים שצוין , האפשרות היחידה היא, שלפחות במקורו, השתתפו בו רק השבטים העבריים הוותיקים בארץ, שהם שבטי בית-רחל ובלהה. יתכן גם שעם בואם של גלי הגירה מאוחרים של שבטים נוספים, צורפו גם הם לברית שבטי ישראל ולטקס זה שהפך לטקס כלל ישראלי ככתוב בתורה. בספר דברים כז' ט' כתוב: "...היום הזה נהיית לעם ליהווה אלוהיך". האם יש פה רמז שאכן בפעם הראשונה, כסמל לאיחוד ביניהם, מקוים פה טקס משותף של מספר קבוצות שבטים?