הר נבו

בשעת שברו לאחר מעשה העגל פונה משה לאלוהים: "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב' לב'), ותשובת ה': "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (פסוק לג'). מפסוקים אלה עולה ש"ספר ה'" הוא פשוט ספר- החיים, בו נרשמים הנועדים לחיים ונמחקים ממנו הנועדים למיתה. רעיון זה מופיע במקומות נוספים כמו:

"ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו" (תה' סט' כט'),.

"ועל ספרך כולם יכתבו" (תה' קלט' טז').

"ובכתב בית ישראל לא יכתבו" (יחז' יג' ט').

"ונכרתו מארץ חיים" (ירמ' יא' יט'), וגם "כי נגזרת מארץ חיים" (ישע' נג' ה'), וכנראה שגם "ארץ חיים" היה ביטוי נגזר וקרוב ל"ספר חיים".

"צרור-החיים" (שמ"א כה' כט'), דומה לספר-החיים, אלא שבצרור שמו אבנים לסימול החיים, והוציאו אותן כאשר האיש מת (או בעל החיים).

הקבלה לאמונה בספרי-שמים שנרשמים בהם גורלותיהם של בני האדם, מצויה בחוג הספרות המסופוטמית, שם הופקד על לוחות הגורל האל נבו הממונה על הכתיבה, אלא ששם בשל התרבות החומרית השונה "שוברים את לוחות החיים" ולא "מוחקים" מספר-החיים כפי שהדבר מופיע בתנ"ך. עלייתו של משה להר-נבו (דב' לד' א') ומותו שם, מוכיחה על אמונתו של משה באל נבו בפרט, ועל מורשתו המסופוטמית בכלל. מותו של משה, לפי הנחה זו מצטרף לתיאורי מותם של אליהו וחנוך, עם הבדלי ניסוח התואמים את הרקע התרבותי ואת המוצא של סיפורים שונים אלה. נראה שמשה האמין באל נבו באופן ישיר ו/או עשה לאמונתו המקורית (באל נבו) הסבה לאלוהות החדשה שנגלתה לו. נראה שהר-נבו אינו מקום גיאוגרפי כלל, אלא מושג, ושהביטוי "לעלות להר נבו" מקביל לביטויים אחרים השווים למיתה. למשל "לעלות לשמים" או "לרדת לשאול" (למשל ברא' לז' לה' ובמקומות רבים נוספים) המצביע אולי שבהרכבו של עם-ישראל טמונות מסורות שונות גם בנושא זה (וראה גם קוהלת ג' כא': "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה (לשמים?) ורוח הבהמה היורדת היא למטה (לשאול?) לארץ".

בספר דברים לב' מט' נאמר "הר העברים הזה הר נבו". נראה שבעל ספר דברים כבר לא הבין את משמעות המונח "הר נבו", ומכיוון שהר-העברים היה מעל לערבות-מואב, איחדם בעל ספר דברים להר אחד. בספר במדבר כז' יב' נאמר "עלה להר העברים הזה..." ואח"כ "ויחנו בהר העברים לפני נבו", וכנראה שמדובר בישוב נבו, ובכל אופן רואים שהר-העברים איננו נבו וגם לא הר-נבו.

גם המונחים המתארים את מותו וקבורתו של משה עוסקים במות אמיתי (דבר' לד' ה' ו'), ושוב יתכן שאו שבעל ספר דברים לא הבין כבר את משמעות המונח "עליה להר נבו", או שהשליך את מותו של משה על מותה וקבורתה של דמות שונה שמתה באזור. וראה גם הדיון על מותו של אהרון בהר-ההר והשלכת מותו על דמות אחרת שמתה ונקברה במוסרה.

מעניין להדגיש שגם אליהו מת באופן דומה בקרבת מקום למותו של משה, כך שיתכן שהייתה מסורת מקומית על אופן כזה של מות אנשים חשובים והיא תוארה באופן שונה לאליהו ולמשה עפ"י המסורת התרבותית שלהם. באם יש קשר בין חנוך מאבות האנושות (ברא' ה' כד') לחנוך בן ראובן, כי אז אנחנו מקבלים ריכוז של שלושת מקרי המוות הידועים מהתנך לאזור נחלת משפחת חנוך משבט ראובן, ומכאן שמותו של משה הוא מיזוג של שתי מורשות שונות בעלות תוצאה כמעט זהה- מורשת מסופוטמית ומורשת מדיינית. גם גיל מותם ה"מושלם" של חנוך (365) ומשה (120) תורם לרעיון זה. דמיונו של אליהו למשה נעשה בולט עוד יותר, שכן יתכן שגם בדמותו של אליהו  שולבה דמות אל (מל"ב ב'). נקודה זו בולטת בכך שגם אליהו בקע את הירדן ועבר בו בחרבה, וכן שהמרכבה בה עלה אליהו לשמים מזכירה את המרכבה שחזה יחזקאל (יחז' א'), שהייתה כמובן מרכבתו של האלוהים. המרכבה בפרק מל"ב ב' היא מרכבת סוסים, ואילו הפסוק  "…רכב ישראל ופרשיו…" (מל"ב ב' יב') מרמז על אפשרות שהיו בעם מספר מורשות על מרכבת האלוהים, ושבפסוק זה הכוונה היא ל"ישראל" במשמעות אפרים. כן ישנה כמובן האפשרות שישראל לא היה דמות אב, אלא דמות אלוהות, וראה הדיון על מרכבת-הכרובים, ועל מרכבתו של יחזקאל.

נושא מרכבת הסוסים מופיע במספר ציטוטים נוספים הנה:-

"כמראה סוסים מראהו...ככל מרכבות על ראש ההרים..." יואל ב' ד'.

"...תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה" חבקוק ג' ח'.

שמו של אליהו מכיל את שם אל בכל ההגיות שבו "אל-יה-הו", וגם זה יכול להיות רמז שבדמותו של אליהו שולבה דמות אל. ישנה גם האפשרות ששמו של אליהו הוא מיזוג שמות האלוהויות של עם-ישראל כלומר "אל(הים)+יהו(וה)", וראה הדיון בנושא זה בפרק "מקור המונותיאיזם".  

בספר במדבר פרק לב' מופיעה העיר נבו פעמים. בפעם הראשונה היא מוזכרת בפסוק ג', כאחת הערים שהוכו ע"י בני-ישראל, ובפעם השניה היא מוזכרת בפסוק לז', כאחת הערים שנבנו ע"י בני שבט ראובן, כולל מתן שם לעיר זו. הסתירה שבין הפסוקים ברורה וגם מהותית, שכן אם החריבו בני-ישראל את העיר נבו, אזי מותר להניח שהיה בה גם פולחן כלשהו לאל נבו שכולל הר-נבו (פיזי) בקרבתו. ולפי ההסבר שהעיר נבו נבנתה ע"י בני שבט ראובן ההנחה הסבירה היא שפולחן האל נבו הוא יבוא של בני-ישראל. האפשרות הכפולה שהישוב נבו הוקם ע"י שבט ראובן והוחרב ע"י בני-ישראל תעלה את השאלה לאיזה מורשת יש ליחס את החרבת העיר נבו. מכל ההסבר שנדון בפרק זה נראה שההסבר השני הוא הנכון, ושניתן ליישב את הסתירה בהסבר לדוגמה שעיר כלשהי חרבה ע"י בני-ישראל (פסוק ג'), ולאחר מכן נבנתה שוב ע"י בני שבט ראובן, כולל מתן שם לעיר זו (פסוק לז'). בכל אופן הדגש צריך להיות על הקשר שבין העיר נבו לבין בני שבט ראובן, שאף הוא שייך לשבטי בית-לאה ונשא ככל הנראה את מורשת האל נבו, ואולי אף הוקם בעיר זו (ע"י שבט ראובן) מרכז אמונה כלשהו לאל זה. גם האמור בדה”א ה' ט' "ולמזרח ישב עד לבוא מדברה למן הנהר פרת כי מקניהם רבו בארץ גלעד" מחזק את ההנחה שבאזורים שמדרום לפרת היו ארץ מחייתו הקדומה וכור מחצבתו התרבותי של שבט ראובן. יתכן אפילו שהדמות העולה על הר-נבו (משה) היא דמות משבט ראובן, שכן לפי הפסוקים הראשונים של פרק דבר' לד' נראה שמדובר במצב התנחלות מתקדם, ומדובר פה על דמות שלא זכתה להיכנס לארץ, והלא זה היה גורלו של  שבט ראובן וגם של מנהיגיו. ועל מורכבות דמותו של משה ראה דיון בפרק "משה".

לדיון על משמעות המונח "הר נבו" מסייעת גם המשמעות של מונח נוסף והוא "הר אל". באכדית קיימת המלה "ארלו", שתרגומה המילולי "הר-אל" ושמשמעותה "שאול". כזכור המדרגה העליונה של מזבח המקדש נקראה אף היא הר-אל, והדימוי של החיות המוקרבות עליה מרמז על חיות המומתות על הר-אל והנשלחות לשמים. נראה בסכום שהמונח האכדי "ארלו" השווה ל"הר-אל" נשתנה באזורי חרן ל"הר-נבו" ללא שינוי כלשהו במשמעות שייחסו לו. ואילו כאן בארץ, הוסב שוב ל"הר-אל", אלא שהפעם היה האל אלוהי ישראל.

בספר יהושע כד' יד', מדבר יהושע על כך שבימי עבר-הנהר ובמצרים עבדו בני-ישראל את "אלוהים", ובכך קיבלנו את אישור התנ"ך על אמונות עבר-הנהר של בני-ישראל. אלא שבפסוק זה יש הרבה יותר ממה שנראה ממבט ראשון. ימי עבר-הנהר מזוהים בתודעתנו עם "תקופת האבות", ואילו תקופת מצרים מזוהה עם "מצרים" של הדלתה. מן הדיון כאן עולה שמסע יעקב איננו המסע של משפחת יעקב המצומצמת בלבד, אלא מסעם של כלל שבטי הצפון. למעשה מסעם של שבטי עבר-הנהר לכנען מתואר בשלושת מחזורי הסיפורים של אברהם, יצחק ויעקב. נראה ששלושת מחזורי הסיפורים צמחו באופן עצמאי בחלקים שונים של העם, ורק בשלב מאוחר מוזגו ושולבו זה בזה. היוצא מכך ש"יציאת חרן" של קבוצת שבטים זו מסופר שלוש פעמים: הן ביציאת-חרן של אברהם, הן של רבקה והן של כל בית-יעקב.

ישנה כמובן גם האפשרות שיהושע איננו מדבר על מצרים של שבטי הצפון, אלא על מצרים האמיתית. ואז פירוש הפסוק הוא  שבימים רחוקים עבדו חלק משבטי ישראל את אלוהי עבר-הנהר, שכן שם ארץ מכורתם, ואילו שבטים שונים, שארץ מכורתם היא מצרים עבדו את אלוהי מצרים. יצוין , שעדין אין זו תשובה לשאלה באם "מצרים" שבה מדובר היא מצרים גופה או הנגב הדרומי-מערבי.

 ובכן היכן היא "מצרים" של שבטי הצפון? האפשרות היחידה היא שמצרים של שבטי הצפון היא סביבת העיר בית-שאן, ושהתקופה המשויכת "כתקופת מצרים" מתרחשת בעבר-הירדן המזרחי, בעת שלטונם של המצרים בארץ.

מהניתוח בפרק "ארץ רעמסס" הגענו למסקנה שיהודה ושמעון שותפים למצרים הדרומית ולארץ-גושן. יתכן שהפתרון לסתירה במסקנות הוא שבמשך תקופה ארוכה היו יהודה ושמעון שותפים לחויות "מצרים" ממזרח לירדן ובבקעת-הירדן. ואילו לאחר חצית הירדן עברו להתגורר בארץ-גושן.  מכיוון שכל מסורות יציאת-מצרים הדרומית הן של שבט אפרים, העולה מכך שלשבט יהודה לא הייתה כלל מורשת של יצאת-מצרים, שכן יציאת-מצרים הצפונית, כפי שעוד ידון, מיוחסת לשבט לוי