תפילה כמחייה את האדם!!!

האם פעם חויתם בהרגשותכם תפילה טובה, ואיכותית? האם הרגשתם איך תפילה זו השפיעה אליכם? אלו רגשות הרגשתם?

האם נתתם להרגשתכם להיכנס לכם לתוך חיי השיגרה?

אנסה להביא מספר מקורות שממחישים זאת בצורה טובה:

1) התורה והתפילה מתמזגים מיסוד הרצון והחכמה. יסוד התפילה ברוממותה, בצורתה העליונה, השקולה כתורה, שמצדה קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש, ובית גדול הוא בית שמגדילין בו תפילה, היא שאיפת הנשמה אל החפץ העליון הכולל בתוכו כל, כל תורה, כל הגיון, כל מחשבה, כל רצון, כל מפעל, כל שאיפה, כל עולמים, כל יסודות וכל מקורי המקוריות. הולכת היא התפילה ומתבטאת בתכנים, במבוקשים, והמבוקשים מצטיירים בהגיונות, וההגיונות צריכים לאור הדעת, הארת החכמה, וחותמה של הבינה הציורית, לבססם, לתארם ולחסמם. השאיפה הזאת המפורטה, אם כי חיה היא ממקורה העליון, הרי היא חיי שעה לעומת חיי עולם, ואין ערוך לה כלל אל התורה, שהיא חיי נצח, יסוד הכל, הארת החכמה האלהית בכללות כללותה. אורייתא מחכמא נפקא. התמצית של התפילה חוזרת היא למקורה העליון, המתנשא מכל תורה, מכל חכמה, מכל מגמה, מכל כללות מפורטה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' צורי וגואלי. (שמונה קבצים קוב ז', ק).

2) התפילה השלמה, מתעכלת היא עיכול רוחני, ומתהפכת לאור תורה. היא משגת את טבעה השלם, דווקא כשההגדלה התלמודית של התורה בשכל צלול וחופש דעת באה אחריה. יש אמנם קצב להזמן במובנו הרוחני - מתי יוכל העיכול הזה להחל ולסיים את פעולתו. סגולת תפילה ישנה לכל געגוע טהור טבעי, המתלוה לכל ענין שיסודו ברום עולם של תשוקה אצילית, עד אשר אפילו אהבת המשפחה הרגילה, כשהיא ביושר בטהרה ובכשרות, מתהפכת היא לאור תורה, ומוסיפה להתורה לשד רענן ושפעת קודש. ובאופן היותר עליון באה האהבה הטבעית של האומה, המתגלמת באהבת ארץ ישראל, ובכל הסעיפים שדרכה של אהבה זו להתפשט אליהם - השפה, ההיסתוריה, הגאון הלאומי - בין שהם מלובשים בגדי קודש, בין שהם עטופים מעטפה חולית, היסוד הפנימי הוא אהבת הקודש האיתנה שבסגולת ישראל, שזולתה כבר היתה האומה חרבה ונמוגה. בטוחים אנו, שמכל התנועות היותר חופשיות ומגושמות שהולכות לבסס בנין האומה, משך נמשך לאהבתה, אע"פ שהן נראות רחוקות מהופעת התורה, כולן מלאות הן מאותיותיה של תורה העליונה, החיה בעז קודש מלא בנשמתן של ישראל, בנשמת הציבור בכללו ובנשמתו של כל אחד ואחד מישראל. זאת נשמת משיח, שהיא נשמת משה, המתפשטת בכל דור ודור ובכל יחיד ויחיד לפי מדתו מעשיו ומדותיו, מגדול ועד קטן, הכל לפי הערך, אבל אין אפילו אחד מישראל שלא יחייהו ניצוץ אחד מנשמתו של רוח אפנו משיח ד'. ותיכף כשבאה אהבה כללית ונטיית לב לטובת האומה בכללותה, מחוברת לתקוה של ישועתה לידי הבעה, מיד החיים המשיחיים מתגלים בקרבה, והודו של משה הולך ומתפשט, הולך ומתגלה, ואותיות התורה המקורית במקור הנשמה הגדולה של האומה מראש צורים, יסוד תורה שבכתב מעוטפת בתורה שבעל פה, הולכות ומתבלטות. ואחרי העיכול הרוחני באים הדברים בתור לשד חיים ומרפא, לאמץ את הכח האלהי של הכלל, ולהרבות גודל ועצמה לישראל ולקודש ד' במלא העולם. וצדיקים צופי ישועה מבליטים את האותיות ברוח קדשם, הדומה לאורים ותומים. (שמונה קבצים, קובץ ג' כז).

3) "אביי ב"א ורחב"א דאמרי תרוייהו, כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה".

ראוי שהמציאות הכללית תעורר בטבעה רגשי לב האדם להתפלל. על כן תפילת שחרית, ראוי שתעורר לבבו נפלאות וחסדי השם יתברך הנראים לעין כל בוחן בזריחת השמש. ותפילת המנחה, תעוררהו השגחת השם יתברך וחסדו הנראית בשקיעתה, שכולם נערכים בחכמה וחסד רב, וכיון שמתפלל לפי השעה שהמציאות בכללה מסכימה לזה אין תפילתו קבע, שאיננה קבועה רק בנפשו לבדו ורגשותיו, כ"א עוברת מהלאה לגבולו ומשקפת על כל העולם הגדול, לראות איך חסד ה' מלאה הארץ. אבל בהפרידו רגשותיו מהשעות שראוי להתרגש ביותר על פי התכונה הטבעית של מראה המציאות בהתחלפות הזמנים, שמעורר רגש נפלא, הנה תפילתו קבע רק בנפשו לבדו, ודבר אין לה עם כלל הרגשת הוד המציאות שהיא המעלה האמתית לספר כבוד אל. ואמר מאי קראה, "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". שעל ידי ההכרה של המציאות תבוא נצחיות ההכרה ויראת ה', בהתמדת החוקים הטבעיים שמספרים חכמתו וגדולתו של יוצר בראשית. כדברי הנביאי "שאו מרום עיניכם וגו'". על כן ראוי לכל חכם לבב, לשאוב מי-היראה ממעיין הנחמד של המציאות כולה, שכולו אומר כבוד ליוצרו. ובהשע האדם עיניו מהמציאות ואת פועל ה' לא יביט, יועמו רגשי לבבו הטהורים במשך הזמנים ושטפי הדורות. על כן הייתה גדולה הקפידא על אותם שהי' נאמר עליהם "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ואמר על תמידיות ההשגה ואור השכל מהשקפת המציאות, "יום ליום יביע אומר וגו'" . (עין איה ברכות פרק ד', מ"ט).

4) התרוממות הרצון בתפילה - התפלה היא מחיה ממש את הרוח, הבעת הרצון, כשהוא מכוון כלפי האלהות, בהוד הקדושה והאצילות העליונה, שכל רמי נשמה חשים את הדר כבודה בגלוי של הכרה והרגשה חיה, וכל קטני נפש מרגישים הערצה עליונה, בנקודת החיים היותר פנימיים ועצמיים שלהם, על ידה, אף על פי שלא יוכלו להביעה ולהסביר אף קצת ממנה, הבעת רצון כזו, מאיזה מבוקש שיהיה, מאיזה צורה של שבח ותהלה שתצויר, מאיזה תפילה והשתפכות נפש שתבולט, הכל מעורר את כל מקור החיים של החיים הרוחניים, הגנוז בחביונה של הנשמה, ואת כל יחושה לכל מלא העולמים. וקנין של הויה יותר מטוהרה, יותר מפוארה וחזקה באשיות רוחניים, מתחדש בנשמה. כמה גדול הוא הערך של תפלת ישרים, כמה ראוי הוא להעולם התרבותי שיהא צמא לתפלה זכה, כמה צריכה היא ההתקדמות לפנות את כל המכשולים, המונחים על ארחות התפלה, כדי ליהנות מזיו של מעלה הגנוז בה. וזה בא יבא. זאת היא עבודת ישראל בעולם, קולו של יעקב יחגר ממסגרותיו, ויבא לרוממות שאיפתו, מחנך הוא את עצמו לטיסה עליונה, כגוזל רך בתחלת אביב חייו. כל תפלת ישראל וכל תהלותיו, מאז מקדם עד בא תור השלמת אופיו, כולה מסה אחת גדולה, להוציא אל הפועל את הכשרון העליון של הוד התפלה וגבורת חייה, על כל הנשמות ועל כלה מעשים. ובא יבא המועד, יום גאולה וישועה, "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי" וגו' כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נ"ו, ז'). "וכל הנשמה תהלל יה הללויה" (תהילים ק"ז, ו').

(אורות הקודש, חלק ג', עמוד נ').

5) לִפְעָמִים אֵין אָדָם יָכוֹל לִלְמֹד מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִשְׁתּוֹקֵק הַרְבֵּה לִתְפִלָּה, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל עֲדַיִן כָּרָאוּי הַנְּשָׁמָה צְמֵאָה, וְדוֹמֶה הַדָּבָר כְּמִי שֶׁצָּמֵא הַרְבֵּה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל עַד אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה תְּחִלָּה לִשְׁבֹּר צְמָאוֹ, וְאַחַר כָּךְ יוּכַל לֶאֱכֹל. הַהַרְגָּשָׁה הַזֹּאת מְפֻתַּחַת הִיא אֵצֶל מִי שֶׁנִּשְׁמָתוֹ גְּדוֹלָה וְשֹׁרֶשׁ אוֹר צַדִּיקִים שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ. וּבִכְלָלוּת יִהְיֶה בָּזֶה יְסוֹד הַתְּפִלָּה כְּמוֹ הַכְשָׁרָה לַתּוֹרָה, כִּשְׁתִיַּת הַמַּיִם הַמְזִינִים בְּדֶרֶךְ עֵזֶר לְהַעֲבִיר אֶת חֶלְקֵי הַמְּזוֹנוֹת בְּכָל חֶלְקֵי הַגּוּף. וְאִם לֹא יִהְיוּ מְזוֹנוֹתָיו נְתוּנִים לֹא יוֹעִילוּ הַמַּיִם הַמַּעֲבִירִים. מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה . (אורות התורה פרק ו', ח').

6) התפילה מטביעה חותמה על היום כולו - ההבדל בין מי שמתפלל לבין מי שאינו מתפלל, איננו בזה שהראשון מיחד שעה ביום לתפילתו, והשני איננו מיחד שעה זו לשם כך. יש כאן הבדל יסודי - אופן חיהם של שני אלה שונה הוא לגמרי. אותה שעה של תפילה מטביעה חותמה על כל היום כולו, ואין יומו של זה דומה ליומו של זה כלל וכלל. (מדברים שבעל פה, נרשמו ע"י המלקט. משנת הרב משה צבי נריה פרק ה' - תפילה,ט').

למעבר לדף הבא "שונות והבדלים בין תפילות החגים" הקליקו כאן!