המצוות כהכנה לתפילה
המצוות מהוות הכנה מהותית עבור עבודת התפילה.
התפילה יסודה הוא "מלמטה למעלה" (ניגע בזה, בהמשך מוזמנים להקליק כאן.)
המצוות לעומת זאת יסודם הוא "מלמעלה למטה".
ממה נובע הבדל מהותי זה?
תחילה נסתכל על 2 העקרונות הנ"ל, וניבחן מאיזה כיוון הם נובעים.
אנו כבני אדם חיים בעולם הזה, החומרי, למטה - ומטרתו היא לתקן את העולם ולהפוך אותנו! ואותו! לעולם מתוקן יותר!!!
איך עושים זאת?!
ישנם 2 דרכים עיקריות. דרך אחת: עומדת על כך שכדי להביא לתיקון אמיתי - יש צורך בעבודה מהשורש כלומר, בעבודה "מלמטה למעלה". שבה האדם מתקן את עצמו, ועולה במעלה השלבים "בסולם הדרגות". האדם עולה לאט לאט, שלב אחר שלב
לעומת הדרך הזאת, ישנה דרך שפועלת בדיוק בצורה הפוכה.
בשיטה זו, האדם מוריד את כל השפע שבא מלמעלה למטה אליו. למעשה, בשיטה זו הוא מנכיח אצלו את כל השפע. בגישה זו האדם הוא "כלי הקיבול" של כל הטוב והשפע האלוקי. הכלל בשיטה זו הוא: ככל שהאדם מאפשר יותר "שטח איחסון" הוא מגדיל אצלו את הטוב והשפע האלוקי!!!
עכשיו נסקור כיצד הדברים נוגעים אלינו:
ידועים דברי חז"ל שיסוד התפילה נקרא "עבודת התפילה". שנאמר "ולעובדו בכל לבבכם", מאי משמע בכל ללבכם? הוי אומר, זוהי תפילה. כאן אנו רואים שחז"ל קוראים לתפילה. עבודה, כלומר גישת "מלמטה למעלה".
ובגישה זו האדם צריך להתקדם בצורה הגדרתית אך ברצף כלפי מעלה. והכל כמובן תוך כדי בדיקה עצמית ("איפה אני"? "לאן אני שואף להתקדם?" "האם עליי להאט את עבודתי או להגביר קצב?" ). שאלות אלו הינם חלק קטן מהשאלות שהאדם שואל את עצמו במהלך עבודת התפילה.
בנוסף, אנו רואים מקור נוסף לגישה זו. מקור נוסף הוא שחז"ל קוראים לעבודת התפילה גם "חיי שעה". "מניח אני חיי עולם, תורה. ועוסק בחיי שעה, התפילה. - מכאן, אנו רואים את חשיבות התפילה - שהרי היא קודמת ללימוד תורה!!!!
נבחן את הגישה השניה שהצגנו לעיל.
גישת "מלמעלה למטה", גישה זו שמה את הדגש על כך שהאדם הוא הצינור להעביר את כל השפע האלוקי. שבא מלמעלה, והוא צריך להורידו לחיי המעשה, והמציאות עצמה. מה שנקרא "לשיגרת החיים".
מקורות שמראים לנו את 2 הגישות הנ"ל:
1) התורה והתפילה מתמזגים מיסוד הרצון והחכמה. יסוד התפילה ברוממותה, בצורתה העליונה, השקולה כתורה, שמצדה קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש, ובית גדול הוא בית שמגדילין בו תפילה, היא שאיפת הנשמה אל החפץ העליון הכולל בתוכו כל, כל תורה, כל הגיון, כל מחשבה, כל רצון, כל מפעל, כל שאיפה, כל עולמים, כל יסודות וכל מקורי המקוריות. הולכת היא התפילה ומתבטאת בתכנים, במבוקשים, והמבוקשים מצטיירים בהגיונות, וההגיונות צריכים לאור הדעת, הארת החכמה, וחותמה של הבינה הציורית, לבססם, לתארם ולחסמם. השאיפה הזאת המפורטה, אם כי חיה היא ממקורה העליון, הרי היא חיי שעה לעומת חיי עולם, ואין ערוך לה כלל אל התורה, שהיא חיי נצח, יסוד הכל, הארת החכמה האלהית בכללות כללותה. אורייתא מחכמא נפקא. התמצית של התפילה חוזרת היא למקורה העליון, המתנשא מכל תורה, מכל חכמה, מכל מגמה, מכל כללות מפורטה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' צורי וגואלי.(שמונה קבצים, קובץ ז', ק).
2) התפלה היא מלמטה למעלה. כיצד, מתוך אותו המעין, המלא קדושה טבעית, שבלבנו, הרינו דולים, מוציאים את הרגשותיו העדינות מן הכח אל הפעל, מכוונים לרוממן ולשגבן, לטהרן ולקדשן בקדושת הטהרה העליונה, הכוללת כל הקדושות וכל הטהרות, כל החכמות וכל הדעות, כל הבינות וכל המחשבות, והננו עולים, וכמה שיגדל שכלנו, כמה שיזדככו מדותינו, כמה שיהיה האופי של הדבקות האלהית יותר חזק בחיים, ברעיון וברצון, במזג ובטבע, בתולדה ובתכונה, - ככה זורחים יותר האורות המתגלים בנו ע"י הבעותינו התפלתיות. וכל-מה שנרד יותר לתוך עומק הענין הנערץ והנשגב הזה, לתוך תהום פנימיות נפשנו וכל גדלו ועזו, הננו יכולים למוד בקוים יותר מדויקים את עליותינו במהלך התפלה. וכשאנו עולים עולים עמנו כל שרשי הויותינו, כל ענפי נשמותינו, כל קוי החיים השופעים ממהותנו וכל מקורות החיים המפכים עלינו, עד הביאם אותנו אל המהותיות הפרטית שלנו. והכל מתברך, הכל מתעלה, הכל מתקדש ומתרומם, הכל שמח שמחת ישרים, הכל עלז עליצות קודש, והטבע של הקדושה מתעלה ומזדכך, עד שהוא בא לכלל אופי הכרתי, לאופי שכלי פועל שאיננו עוד נפעל, חפשי ושליט ורודה בכל מרחבי החיים. זהו משפט התפלה. ובתורה הננו עוסקים בשילובי חיים מלמעלה למטה, מרום-פסגת השכל האלהי, ממקור מחצב התורה, הננו לוקחים את מנות החיים והננו ממשיכים אותם בעזוז גדלם המלא כל היש, הגדול מכל קץ ותכלה, ומשרישים אותם בתוך מעמק טבעיותנו, וטבע הקודש שלנו ביסוד חסנו מתברך ברכת שמים ע"י שפעת האורה הבאה לנו. (שמונה קבצים, קובץ ז', קמד).
3) התורה דוקא היא היא תבלין ליצר הרע. ולא שום השגה בעולם, ולא שום הרגשות עליונות, - דוקא התורה. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". אמנם התורה צריכה להתפשט בכל בחינותיה, ואז אורה מאיר בכל ההשגות ובחינות ומדות רוח הקודש וגילויים וכיוצא בזה. וכשהם מאירים באור התורה מתברכת היא התורה מאד, והיצר הרע בעצמו הולך ומתעלה, מתקדש ונהפך לטובה, וקטיגור עצמו נעשה סניגור, ובדבר שלוקין בו מתרפאין. (אורות התורה, פרק י"א - פעולת התורה והדרכתה, ח').
4) התורה היא רפואה כללית לכל בשרו, מתקנת בעומק את כל החיים כולם. על ידי התרבות ציורי התורה ואור חייה מתעלה האדם והעולם כולו. בלא אור התורה בכל המון החזיונות ורגשי היראה והתפלה, יוכל הרע להיות מונח וחותר בעולם, מעלה את באשו ורקבונו, אף על פי שההתפעלות הנפשית והופעת הגילויים תהי' גדולה ואיתנה. אמנם לפי המדה שהתורה מתחברת אל ההופעה, מתגלה טובה ויפעת קדשה, ושם שמים מתקדש, וגבורת הקודש עושה חיל. (אורות התורה, פרק י"א - פעולת התורה והדכותיה, ט').
5) התפילה רוממה היא, מתארת את הציור היותר נעלה בנפש, וממשיכה את שפעתו בפועל לפי אותה המדה שהיא קשורה אל התורה, המתוה את ארחות החיים בפועל. לא יכון רוח האמון, ההתכוונות התפילתית, בתור חטיבה מיוחדה בפני עצמה, רק כפי ערך החיבור שלה עם החיים. ולזאת שלמותה של התפילה היא רכוסה עם התלמוד המעשי שבתורה. המינות היא המפרידה את התפילה מן התורה המעשית, וכנסת ישראל נלחמת בה. יש אמנם עליית תפילה כשהיא קשורה במקוריותה, שכל התורה כלולה בה. זה יתגלה לעתיד, כשתהיה התורה קבועה בטבע האדם, כתובה על לוח הלב. אז יחזור אור התפילה להגלות, וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. (שמונה קבצים קובץ ה, קפב).
6) התפילה השלמה, מתעכלת היא עיכול רוחני, ומתהפכת לאור תורה. היא משגת את טבעה השלם, דווקא כשההגדלה התלמודית של התורה בשכל צלול וחופש דעת באה אחריה. יש אמנם קצב להזמן במובנו הרוחני - מתי יוכל העיכול הזה להחל ולסיים את פעולתו. סגולת תפילה ישנה לכל געגוע טהור טבעי, המתלוה לכל ענין שיסודו ברום עולם של תשוקה אצילית, עד אשר אפילו אהבת המשפחה הרגילה, כשהיא ביושר בטהרה ובכשרות, מתהפכת היא לאור תורה, ומוסיפה להתורה לשד רענן ושפעת קודש. ובאופן היותר עליון באה האהבה הטבעית של האומה, המתגלמת באהבת ארץ ישראל, ובכל הסעיפים שדרכה של אהבה זו להתפשט אליהם - השפה, ההיסתוריה, הגאון הלאומי - בין שהם מלובשים בגדי קודש, בין שהם עטופים מעטפה חולית, היסוד הפנימי הוא אהבת הקודש האיתנה שבסגולת ישראל, שזולתה כבר היתה האומה חרבה ונמוגה. בטוחים אנו, שמכל התנועות היותר חופשיות ומגושמות שהולכות לבסס בנין האומה, משך נמשך לאהבתה, אע"פ שהן נראות רחוקות מהופעת התורה, כולן מלאות הן מאותיותיה של תורה העליונה, החיה בעז קודש מלא בנשמתן של ישראל, בנשמת הציבור בכללו ובנשמתו של כל אחד ואחד מישראל. זאת נשמת משיח, שהיא נשמת משה, המתפשטת בכל דור ודור ובכל יחיד ויחיד לפי מדתו מעשיו ומדותיו, מגדול ועד קטן, הכל לפי הערך, אבל אין אפילו אחד מישראל שלא יחייהו ניצוץ אחד מנשמתו של רוח אפנו משיח ד'. ותיכף כשבאה אהבה כללית ונטיית לב לטובת האומה בכללותה, מחוברת לתקוה של ישועתה לידי הבעה, מיד החיים המשיחיים מתגלים בקרבה, והודו של משה הולך ומתפשט, הולך ומתגלה, ואותיות התורה המקורית במקור הנשמה הגדולה של האומה מראש צורים, יסוד תורה שבכתב מעוטפת בתורה שבעל פה, הולכות ומתבלטות. ואחרי העיכול הרוחני באים הדברים בתור לשד חיים ומרפא, לאמץ את הכח האלהי של הכלל, ולהרבות גודל ועצמה לישראל ולקודש ד' במלא העולם. וצדיקים צופי ישועה מבליטים את האותיות ברוח קדשם, הדומה לאורים ותומים. (שמונה קבצים, קובץ ג' כז).
שני צדדים לתפילה
בתורת החסידות מבוארת משמעות נוספת לתפילה. המילה תפילה היא מלשון "התופל כלי חרס", שפירושו חיבור. עניינה של התפילה הוא לחבר בין האדם לקב"ה.
דבר זה מתקשר היטב לדברי הגמרא ש"תפילות – אבות תיקנום" (אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה ויעקב תיקן תפילת ערבית).
לכל יהודי יש נפש-אלוקית שבאה אליו בירושה מהאבות הקדושים. וכמבואר בתניא ש"האבות הן הן המרכבה", הם היו בטלים לגמרי לאלוקות כמרכבה הבטלה אל הרוכב עליה, ומסיבה זו זכו להמשיך נשמה קדושה לבניהם אחריהם עד עולם. אם-כן נשמתו של כל יהודי קשורה באלוקות, היא חלק אלוקה ממעל; אלא שגילוי דבר זה בא לידי ביטוי בעיקר בשעת התפילה, שעניינה הוא לגלות את הקשר של הנשמה עם האלוקות.
מאידך, מצינו שאמרו חז"ל ש"תפילות כנגד קורבנות תיקנום" (תפילת שחרית היא כנגד תמיד של שחר, תפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים ותפילת ערבית כנגד אברים ופדרים שלא נתעכלו ביום והיו קרבים כל הלילה).
בתורת החסידות מבואר, שדברי חז"ל הנ"ל שהתפילות הן כנגד הקורבנות מבטאים צד נוסף בעבודת התפילה – בדברים אלו נרמזת העבודה של בירור וזיכוך הנפש-הבהמית בשעת התפילה.
כלומר, בתפילה יש שני חלקים: החלק הראשון הוא עבודת ההידבקות של הנשמה האלוקית בשורשה, באלוקות; והחלק השני הוא הזיכוך והבירור שהנפש-האלוקית פועלת בנפש-הבהמית.
בתחילה היהודי צריך לגלות את הנפש-האלוקית שבו, ורק אחר-כך, כאשר האלוקות שבו מאירה בגילוי, יכול הוא לקרב ולזכך גם את נפשו-הבהמית, "בכל לבבך" – "בשני יצריך".
זהו הפירוש תפילה מלשון "התופל", חיבור וקישור: בתפילה היהודי נדרש לעורר ולגלות את נפשו האלוקית, עד שיהיה לו את הכוח לזכך גם את נפשו-הבהמית ולקשר גם אותה לקב"ה עד שכל מציאותו תהיה מקושרת לאלוקות.
מסיבה זו לתפילה יש ערך וחשיבות מיוחדת בעבודת ה', עד שהיא כביכול ה'נשמה' והחיות של כל התורה והמצוות. התורה שאנו לומדים היא המשכת חכמתו יתברך לעולם הזה, והמצוות שאנו מקיימים הן המשכת רצונו יתברך למטה. והיסוד לכל זה הוא עבודת התפילה. רק אחרי שהיהודי מתקשר עם האלוקות, הוא יוכל למצוא בתורה את 'נותן התורה' ולהרגיש בגלוי שהמצוות הן רצון הבורא. בנוסף, התפילה היא זו שנותנת כוח לאדם להיות סר-מרע כדבעי. האדם הרי רואה עולם ומלואו, ו"העין רואה והלב חומד", ומה יעצור בעדו מלהימשך אחר תאוות העולם? רק כאשר האדם עובד בתחילת היום לגלות את נשמתו האלוקית ואף לעורר אהבת ה' בנפש-הבהמית, אזי יצליח הוא להתגבר על היצר. וזהו תפקידה של התפילה
הסולם שמגיע מהארץ לשמים
בספרי חסידות מבואר שישנו הבדל כללי בין לימוד התורה לבין עבודת התפילה – לימוד התורה הוא 'מלמעלה למטה' ועבודת התפילה היא 'מלמטה למעלה'. התורה היא חכמתו של הקב"ה, ועל-ידי לימוד התורה האדם 'ממשיך' ו'מביא' את חכמת ה' אל תוכו, וכמו שכתוב "תען לשוני אמרתך". לכן לא משנה מהו מצבו של האדם הלומד – תמיד כאשר יהודי לומד את תורת ה', האור האלוקי של התורה 'נמשך' ומתגלה בו, ו"דברי תורה אינם מקבלים טומאה". מה-שאין-כן עבודת התפילה היא 'מלמטה למעלה'. כאן האדם נדרש לצאת ממצבו ולהתעלות לדרגה נעלית יותר. בתפילה האדם צריך לשנות את עצמו ולהתרומם.
לכן, מבואר בתורת החסידות שיש סדר שלם בעליית האדם ע"י התפילה מדרגה לדרגה, כי כיוון שעבודת התפילה היא עליית האדם מלמטה למעלה, לכן בעבודה זו ישנו סדר מסודר, דרגה אחר דרגה, וכל אדם צריך לצעוד בה לפי דרכו.
בסיפור החלום של יעקב אבינו כותבת התורה "וירא והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". אומר על כך הזוהר הק': "סולם דא צלותא" (סולם – זו התפילה). מכיוון שעניינה של התפילה הוא עליית האדם מלמטה למעלה לכן מקביל הזוהר הק' את עבודת התפילה לסולם בו עולים שלב אחרי שלב.
יתירה מכך: הרבי הריי"צ מבאר באחד ממאמריו, שהאות ה' שבסוף המילה "ארצה" מדגישה שהסולם נעוץ עמוק בתוך האדמה. משמעות הדבר היא שכל אדם יכול לעסוק בעבודה הרוחנית של התפילה. גם מי ששקוע עמוק עמוק בענייני ה'ארץ', למטה מטה בתחתית המדרגות, יכול למצוא שם את הסולם ולהתחיל לעלות בו. אפילו אדם שנמצא במצב רוחני שפל ביותר יש לו את האפשרות להתעלות ממצבו באמצעות סולם התפילה.
וראשו של הסולם מגיע השמימה. גם כאן האות ה' בסוף המילה מדגישה, שעל-ידי סולם התפילה אפשר להתעלות בעילוי אחר עילוי עד לדרגות הכי נעלות.
סולם התפילה מורכב מהרבה שליבות. יש את השליבות המרכיבות את התפילה עצמה, ויש שליבות כבר בהכנה לתפילה. בהזדמנות זו נתעכב על מספר נקודות הקשורות לשלבי ההכנה לתפילה.
הבוקר מתחיל כבר בלילה
כאמור, סולם התפילה וההכנות אליה מתחיל בדרגות הנמוכות ביותר. דבר זה מוצא ביטוי גם בעבודת הקרבנות. העבודה הראשונה שנעשתה בבית-המקדש בכל יום הייתה תרומת הדשן, ותחילתה הייתה עוד בלילה. לצורך עבודה זו היו צריכים ללבוש מלבושים מיוחדים, כאשר את חלק הדשן הניחו ליד המזבח ואת חלקו האחר הוציאו אל מחוץ למחנה.
וכך גם בעבודת התפילה. השלב הראשון שבה, תרומת הדשן, מתחיל כבר מהלילה שלפני. המשמעות הרוחנית של תרומת הדשן הוא העיסוק בפסולת ובדברים הבלתי-רצויים בחיי האדם. ובזה עצמו יש שני אופני עבודה: בחלק מהדברים הגשמיים התחתונים אפשר לפעול תיקון רוחני ולהעלותם לקדושה, כתוצאה מהביטול שהאדם פועל בנפשו-הבהמית; אבל ישנם דברים נחותים יותר שבשום אופן אי-אפשר להעלותם לקדושה. דברים אלה האדם צריך להוציא החוצה "אל מחוץ למחנה" – היהודי צריך לגרש ולבער עניינים אלה, בכדי שהם לא יבלבלו אותו מעבודתו הרוחנית.
דבר זה נעשה על-ידי עבודה נכונה בקריאת-שמע שעל-המיטה ואח"כ ב"כובד ראש" שלפני התפילה. כאשר בשעת קריאת-שמע-שעל-המיטה האדם עושה חשבון-צדק בנפשו על כל מה שעבר עליו במשך היום, בודק האם השלים היום את תפקידו ומתמרמר על העניינים הבלתי-רצויים שדבקו בו, אזי על-ידי העבודה של "ויהי ערב" הוא יבוא ל"ויהי בוקר" – מצב של גילוי, ותתגלה בו בחינת "יום אחד" – אחדות הבורא תאיר בו בגלוי.
אמנם אפשר לעשות חשבון-נפש תמיד, אבל הזמן המסוגל לזה הוא בלילה לפני השינה. חסידים היו אומרים, שבכדי שאדם יקום בבוקר ויתגבר כארי, הוא צריך ללכת לישון כדבעי. אם הולכים לישון כמו כלב, אי אפשר לקום כמו אריה... רק לאחר שעושים תשובה ומתמרמרים על העניינים הבלתי רצויים של היום הקודם עבודת היום החדש תהיה כראוי.