[שני מקטעי סיפור "השואה של שמחה" מתוך "האם יש סיכוי לאהבה" של דוד בן יוסף]
השנה הייתה שנת אלף תשע מאות ארבעים ושלוש. היום מלאו לי שתים עשרה שנה.
קבוצת שוטרים אוקראינים מתפרצת אלינו הביתה ואני מתחילה לרעוד. הם מוציאים את אבא החוצה, את אמא, את אחי הגדול ואת שתי אחיותיי הקטנות ואותי.
בחוץ מהומה. כל השכנים מתרוצצים מבוהלים קור נוראי. שלג יורד והרעד שלי הולך וגובר. כולם מתחילים לצעוד.
השוטרים מובילים אותנו לשדה, אל מחוץ לכפר.
אני אומרת לאמא שלי: "קר לי אמא!" והיא מחבקת אותי אבל המעיל שלה רטוב לגמרי מהשלג. פתאום אני שומעת יריות. אמא נופלת ואני אחריה, נצמדת אליה בעיניים עצומות ומרגישה פתאום איזו חמימות נעימה ורטובה מציפה אותי ואני חשה את ידה של אמא בתוך ידי, מתאבנת.
וכמו ברק, עוברת בי המחשבה שזהו דמה של אמא שלי המציף אותי בחמימות הנעימה.
אני מתחלחלת ואימה נוראה מכה בי ומתפשטת בכל אברי גופי.
לאט לאט אני מתחילה להבין ולקלוט שאמא שלי מתה, ואני משתוקקת רק לדבר אחד בלבד להינמס, להימוג. למות יחד עם אמא שלי עכשיו ומיד.
ואני מרגישה בתנועה חזקה על-ידי אני מנסה לפקוח עיניים ולראות מה קורה, ואני לא מצליחה. הדם שכיסה את פני הקריש מעל עיני.
אני מושיטה את ידי . מגששת לעבר בטנה של אמא. אני יודעת שאמא בחודש התשיעי להריונה. בבית כבר דיברו על הלידה המתקרבת.
אני מרגישה את התינוק משתולל בתוך הבטן בפראות נוראה, עד שהוא מתעייף ונרגע.
ואני מחכה ומתפללת לרגע שגם ליבי שלי יחדל לפעום לרגע שגם אני אזכה להירגע
אבל הרגע הזה לא בא. באו שוטרים.
באו שוטרים אוקראינים והתחילו להעמיס את גוויות היהודים על עגלות.
ובאותו לילה, בתוך סופת שלג איומה, במרומי עגלה עמוסה יהודים מתים, הייתה מונחת ילדה בת שתים-עשרה. עדיין נושמת.
באחד הסיבובים נפלה הילדה מהעגלה אל השלג. מפקד המשטרה עובר במקום ונתקל בילדה הקופאת בתוך השלג.
כנראה שהוא שכח לרגע את התפקיד שלו, להרוג יהודים והוא מגיב באינסטינקט של בעל-חיים.
הוא מרים את הילדה מהשלג ונושא אותה על כפיו אל ביתו.
הגוי מכין אמבטיה חמה, מפשיט את הילדה, מטביל אותה במים חמים, משפשף את כל חלקי גופה הקפואים, מלביש אותה בשמיכה חמה וגם קולו ופניו קורנים חום אנושי מופלא, כאשר הוא משכיב את הילדה ומאחל לה לילה טוב.
... אך גם גילוי החסד של קצין המשטרה הזה לא נמשך זמן רב.
האיש התעורר לפני עלות השחר ונבהל , כנראה מהמחשבה על מה שעלול לקרות לו, אם יתגלה המעשה הטוב שעשה לילדה יהודייה.
הוא מעיר את הילדה במהירות ובתוקפנות ומשלח אותה חזרה אל תוך החשכה, אל סופת השלג המשתוללת.
ואני ילדה יהודייה, מוצאת את עצמי מתבוססת בשלג, באירופה, שנת אלף תשע מאות ארבעים ושלוש ושפתי ממלמלות רק שתי מילים: "אין סיכוי, אין סיכוי" ושתי המילים מפתות ומושכות אל השלג הרך, אל אפיסת הכוחות, אל אבדן החושים, אל הכיליון הגואל...
ולפתע אני שומעת את עצמי צועקת: "לא ..לא !" ואני מרגישה איך שתי מילים אחרות צומחות ועולות מאיזו פינה נשכחת במעמקי נשמתי ואני שומעת את עצמי ממלמלת שתי מילים חדשות ישנות. שתי מילים מהבית, מאמא, מאבא: "ארץ ישראל, ארץ ישראל!"
ואני חשה איך המילים האלה מדליקות בי חמימות בעלת עוצמה פראית ואני חשה איך המילים האלו מזרימות לעורקי אנרגיה בלתי אנושית, בלתי מוכרת לי.
היום אני יודעת שרק בזכות כוחן המיוחד של אותן שתי מילים הצלחתי לעבור, כמו חיה נרדפת , מאות ימים ולילות של אפלה נוראה, של קור מקפיא, של בדידות ושל חרדת מוות. עד שסוף סוף זכיתי להגיע לאותו יום שבו אירע הנס.
מצאתי את עצמי כורעת ומנשקת פיסת אדמה חמה וחשה כי פיסת אדמה זו איננה רק חמה, אלא גם אנושית מאד וגם אוהבת מאד.
ידעתי שסוף סוף הגעתי הביתה.
אך היום אני מביטה סביבי ואני שואלת את עצמי "לאן באמת הגעתי!, לאן בעצם הגענו כולנו?"
וכאשר אני רואה איזו טעות נוראה טעיתי. כאשר אני רואה שארץ ישראל היא בעצם שקר אחד גדול, מלכודת ולא בית, עוברת בי צמרמורת קרה, המקפיאה את נשמתי.
יותר משהקפיא את בשרי הקור הנורא של השלגים באירופה שנת 1943 !...
.
.
באותו בוקר שגורשתי מביתו החם של קצין המשטרה האוקראיני לתוך סופת השלג, ברחתי ליער, לחפש שם מחבוא.
פתאום שמעתי צעדי אדם מאחורי וראיתי דמות. הרגשתי שנשמתי פורחת.
התחלתי לרוץ בכל כוחותיי והדמות אחרי והשלג טובעני ומכשיל וטעם המוות מתפשט בתוכי כמו סכינים חלודות.
אתה לעולם לא תהיה מסוגל להבין את הרגשת הפלצות שעברה אותי. הרגשתי שהדם אוזל מעורקי ומשתק אותי.
לא הייתי מסוגלת לרוץ יותר. מעדתי בשלג ונפלתי על פני...
רציתי להעלם מעל פני האדמה , להיבלע, להימחק.
פתאום שמעתי קול מוכר קורא בשמי, "שמחה שמחה".
פקחתי את העיניים שלי וראיתי פרצוף של מפלצת, מלוכלך בדם. לקח לי זמן רב עד שהצלחתי לזהות את המפלצת המשונה הזאת.
זאת הייתה שרה'לה, השכנה שלי, שהצליחה גם היא להיחלץ מתוך בית המטבחיים.
שרה הרימה אותי מהשלג וחיבקה אותי. נצמדנו זו לזו ועמדנו שם מאובנות, גוש אחד של קרח.
בלי יכולת לזוז. בלי יכולת להוציא מילה מהפה, אתה מקשיב???
לך! תנסה לקחת ביד שלך גוש קרח ותראה כמה רגעים תהיה מסוגל להחזיק אותו ביד. לך! תעשה את זה! אולי אז תהיה מסוגל לתפוש, להבין ואולי גם להקשיב למציאות.
שרה שהייתה מבוגרת ממני, אמרה: אנחנו מוכרחות למצא איזה חור ביער הזה. בואי נחפש יחד".
ואנחנו מצאנו חור.
ושרה אמרה: " זה דבר ראשון. עכשיו צריך למצא אוכל" ואנחנו מצאנו אוכל.
מצאנו מחסן של חיטה בקצה הכפר והיינו יוצאות מהחור בכל לילה והיינו מתגנבות כמו עכברים וגונבות וסוחבות כמה שהיינו מסוגלות עד שהצלחנו לצבור כמה שקי חיטה, בתוך החור שלנו שכיסינו אותו בענפים.
ושרה אמרה: "מכאן לא יוצאים". ולא יצאנו.
נשארנו שם, בקבר הזה, שנה שלמה, שלוש מאות שישים וחמישה ימים...
ואני משאירה לך לעשות חשבון ולגלות כמה שעות וכמה דקות היינו בתוך המוות הזה.
גם אם תחיה מאה שנה, אין סיכוי שתבין.
קור, רטיבות, ריקבון, עכברים, חושך, שממון, בדידות, עם המוות וקולות של אוקראינים רוצחים מסתובבים ביערות ומזרימים חרדה בעורקינו.
שרה הייתה יצור משונה היא באה מבית חסידי. כל היום הייתה מזמזמת לה שירים חסידיים ומתפללת.
בכל פעם שהיינו גומרות ללעוס את מנת החיטה שלנו, הייתה שרה מברכת ברכת המזון מהתחלה ועד הסוף, מילה במילה במנגינה חסידית.
בפסח, סירבה שרה לנגוע בחיטה. היא אמרה שזה חמץ. אתה מקשיב?
היא כלכך אהבה את אלוהים ורצתה לשמוע בקולו. אבל הוא לא השיב לה אהבה, הוא לא הקשיב לתפילות שלה. הוא לא רצה לשמוע בקולה.
שבעה ימים לא אכלה שום דבר, רק מיים שתתה, בלילות היינו מתגנבות להביא מיים לשתות.
בסוף הקיץ, נגמרה לנו החיטה ולא היה לנו שום מחסן לגנוב ממנו.
אני אמרתי לשרה: "אנחנו לא נמות ברעב! יש לנו כאן עכברים שמנים, שאוכלים אותנו כל הזמן ועושים לנו את המוות. עכשיו אנחנו נאכל אותם. אנחנו נשאר בחיים שרה'לה".
שרה הביטה בי כמו על רוצחת ואמרה: "את יצאת מדעתך?"
ואני אמרתי לה: "אני לא יצאתי משום דבר. אני רק רוצה לחיות! אסור לי?"
שרה סירבה לשמוע ואני הכרחתי אותה להקשיב.
הרמתי מקל ואיימתי עליה שאני אהרוג אותה הם היא לא תקשיב לי. אתה מקשיב?
אמרתי לה: "תקשיבי לי היטב ותישארי בחיים, את תעמדי שם, ליד החור ההוא, עם מקל ביד וכשאת רואה ראש של עכבר מציץ מהחור, את חובטת בו מבינה? וכך בדיוק היה.
הצלחנו להרוג כמה עכברים שמנים.
שרה התחילה לבכות ואמרה שהיא לא רוצה לחיות. היא מעדיפה למות. היא לא תאכל עכברים.
כמה ימים אכלתי לבד. התחננתי בפניה שתצטרף אלי והיא סירבה.
עד שנשברה ואמרה שהיא מוכנה לנסות. היא התחילה לאכול ומיד הקיאה את הכל.
ומה אני שומעת?
שרה מתחילה לברך ברכת המזון. בשקט בשקט.
היה משהו מחריד בקול שלה. היא ניסתה לשיר במנגינה הידועה שלה אבל במקום מנגינה יצא לה יבוב נוראי: " ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הזן את העולם כולו בטובו בחן".
כאשר הגיעה שרה למילה חן, היא נעצרה . משהו חנק אותה בגרון. היא השמיעה איזה חרחור משונה ואיבדה את ההכרה.
ואני איבדתי את האדם היחידי שהיה לי עלי אדמות ונשארתי בעולם לבד עם גווייה נרקבת.
ואם גם תחיה אלף שנה, לא תהיה מסוגל להבין באמת מה זו בדידות.
ואם אתה רוצה להבין באמת את דברי האלוהים, [ שאתה מצטט לי ] אז תקשיב.
"מצא חן במדבר" פירושו: שרה'לה מצאה חן. חן, זה ראשי תיבות "חנק נורא או חנק נבזי
או אולי לפי הנוסח שלך חנק נחמד או אולי חנק נהדר"
"עם שרידי חרב" הכוונה לשרה'לה.
"הלוך הרגיעו ישראל". מי נרגע ? כמובן שרה'לה. היא נרגעה לגמרי. שרה'לה לא הרגישה יותר שום דבר.
שום פחד, שום חרדה, שום פלצות. הכל עבר אלי ואני נשארתי עם כפליים.
כפליים פחד, כפליים חרדה וכפליים פלצות.
ואני לא יודעת מה חטאתי שלא נרגעתי גם אני, יחד איתה שם בקבר שלנו ביער.
...