[ מתוך "האם יש סיכוי לאהבה" של דוד בן יוסף, דברים שמספר דוד לשמחה ]
...
הסיפור שרציתי לספר לך מתחיל לפני יותר ממאה שנה.
בגליל רעידת אדמה, העיר צפת נהרסת ואלפי תושביה קבורים תחת ההריסות.
מתחת להריסות אחד הבתים, שוכבת ילדה קטנה בת שלוש בוכה בקול רם, זועקת לעזרה ואיש איננו שומע אותה, שעות עוברות ואיש איננו בא להציל אותה.
רבים הם המתים והפצועים בעיר החרבה ומעטים הם המבריאים המסוגלים להושיט עזרה.
הלילה מגיע והישועה עדיין איינה מגיעה. יום חדש מאיר את העיר והילדה עדיין שוכבת מתחת להריסות ואיננה זוכה לראות את האור. גם כוח לבכות אין לה עוד.
יום תמים עובר. שוב יורד החושך על העיר צפת והילדה עודנה לכודה. יום שני מאיר את העיר והילדה עודנה מצפה. יום שלישי מגיע. הילדה מאבדת את הכרתה ונראה כי גורלה נחרץ. אין לה עוד סיכוי.
בערב, לפני רדת החשיכה מצאו אותה המצילים. מתחת לשולחן כבד הייתה מונחת הילדה חסרת ההכרה, סמרטוט רטוב בפיה, עדיין נושמת.
באותו זמן, במקום אחר, הרחק הרחק, בעיר נמל באירופה, פוגש מזכיר הקהילה היהודית בווינה, מר לודוויג פרנקל החוזר מביקור בארץ-ישראל,
יהודי בשם ר' משה המבורגר, המבקש לעלות לארץ-ישראל עם אשתו ושבעת ילדיו.
אדון פרנקל מנסה להניא את ר' משה מלעלות לארץ-ישראל, הוא מסביר לו, כי ארץ-ישראל היא מדבר שממה וכי קומץ היהודים היושב בה סובל חרפת רעב.
ר' משה מקשיב לאדון פרנקל ולוחש באזניו "כי לא יזנח לעולם ה' ".
השלווה של ר' משה מוציאה את אדון פרנקל משלוותו.
"תבין!" – הוא מנסה להסביר לו – "ליהודים בארץ-ישראל אין די לחם להאכיל את ילדיהם שלהם. הם יראו בשבעת הילדים שאתה מביא אליהם,
שבעה פיות הבאים לגזול פת לחם מפי ילדיהם שלהם.
הם לא יקבלו אותך בסבר פנים יפות ואדוני לא יחכה לך בירושלים עם ככר לחם ביד".
ור' משה בשלו: "ה' יעזור!" . אדון פרנקל יוצא מכליו.
הוא מרים את הילד הקטן מבין שבעת הילדים בזרועותיו ופונה אל האבא בחמת זעם "אתה אדם חסר אחריות!
אתה מטורף לילד הזה אין שום סיכוי בארץ-ישראל! אין לו שום סיכוי להישאר בחיים!"
ר' משה המטורף נשאר בטירופו ועולה לירושלים ואדון פרנקל השפוי נשאר בשפיותו בווינה העליזה...
לא עובר זמן רב וביתו של ר' משה בירושלים הופך להיות בית חם, המארח לעיתים קרובות עולים חדשים המתחילים להגיע טיפין טיפין לעיר הקודש.
אחד העולים שהתאכסן בבית זה היה רבי יואל משה סלומון, אשר יצא משם לייבש את ביצות פתח תקווה.
לא עובר זמן רב והילד הקטן של ר' משה, הילד חסר הסיכוי, נפגש עם הילדה הקטנה מצפת, הילדה חסרת הסיכוי.
והאיש היושב לפנייך, הוא תוצאה של הפגישה הזאת, בין "אין סיכוי" לבין "אין סיכוי".