ספריו של סטיבן קובי הם קצת כמו תנ"ך עבורי. מידי פעם אני שולף את ספריו, מְעַיֵן במקומות שסימנתי בעבר וזה מעורר בי שוב
דברים הרדומים אצלי ואשר זקוקים לטלטול. בתאל, בתי, שלחה לי לאחרונה הרצאה לעיון. אני שם לב שסטיבן קובי חתום עליה,
ואיך לא אקרא? הנה תרגום חופשי שלי מאנגלית:
עד כמה אתה מאפשר לשטויות של אחרים להשפיע עליך ולשנות את מצב רוחך? האם אתה נותן לנהג גרוע,
למלצר גס-רוח, לבוס בוטה או סתם לחבר לעבודה חסר רגישות, להרוס לך את היום? אלא אם כן אתה רובוט,
אני משער שדברים כאלה מקפיצים לך את הפיוזים.
יחד עם זאת, מסימניו של אדם מצליח זה עד כמה מהר הוא יכול לחזור ולהתמקד במה שבאמת חשוב. לפני 16 שנה,
למדתי את השיעור במושב האחורי של מונית בניו-יורק. הנה מה שקרה.
נכנסתי למונית בניו-יורק ובקשתי להגיע לתחנת הגרנד סנטרל. נסענו בנתיב הימני כאשר מכונית שחורה יצאה בפתאומיות מחניה,
ממש לפנינו. נהג המונית שלי נאלץ להטיח את רגלו בכוח על דוושת הבלם,
המונית החליקה אך למזלנו החטיאה את אחורי הרכב שיצא מהחניה רק בסנטימטרים בודדים. נהג המכונית השחורה,
זה שכמעט גרם לתאונה, נענע בראשו בתנועה חדה והחל לצעוק ולקלל אותנו.
נהג המונית שלי, לעומתו, חייך ונופף אליו בידו. אני מתכוון שהוא באמת היה ידידותי.
לא התאפקתי ואמרתי לו: "הנהג הזה כמעט הרס את רכבך ואולי היה שולח את שנינו לבית החולים! למה הגבת בכזו ידידות? "
ונהג המונית סיפר לי את מה שאני מכנה היום "החוק של משאיות האשפה".
מרבית האנשים הם כמו משאיות אשפה. הם הולכים לכל מקום מלֵאֵי אשפה,
מְלֵאֵי תסכולים, מלֵאֵי כעס ושבעי אכזבות. וכשאשפתם נערמת, הם זקוקים לאיזה שהוא מקום כדי לרוקן אותה.
אם קורה שהם מרוקנים את האשפה עליך, ואתה הוא הכתובת, אל תקח את זה ברמה האישית.
פשוט חייך, נופף בידך, אחל להם כל-טוב והמשך הלאה. כך תהיה מאושר יותר מאשר אם תריב איתם. זה "החוק של משאיות האשפה".
התחלתי לחשוב, באיזו תכיפות אני נותן למשאיות אשפה לדרוס אותי ולהשליך את האשפה עלי?
גם חשבתי באיזו תכיפות אני לוקח את האשפה שלהם ומפזר אותה הלאה לאנשים אחרים - בעבודה, בבית, ברחוב?
ובאותו היום אמרתי לעצמי, "אני לא אעשה זאת יותר".
אני רואה משאיות אשפה כל יום ובכל מקום. אני רואה את המטען שהן נושאות ואני רואה אותן כשהן מגיעות לרוקן את מטענן.
וכמו נהג המונית שלי דאז, אני לא הופך את זה למשהו אישי. אני פשוט מחייך, מנופף בידי, מאחל להם "שיהיו בריאים" וממשיך הלאה.
מנהיגים טובים יודעים שהם צריכים להיות מוכנים לישיבה או לפגישה הבאה שלהם.
הורים טובים יודעים שהם צריכים לקבל את פני ילדיהם החוזרים הביתה מבית הספר בחיבוק ונשיקה.
מורים והורים יודעים שהם צריכים להיות נוכחים במלואם ובמיטבם עבור האנשים החשובים להם.
השורה התחתונה היא שאנשים מצליחים אינם נותנים למשאיות אשפה להשתלט על היום שלהם.
ומה יקרה לך כאשר יותר ויותר משאיות אשפה רק יעברו לידך ולא יעברו עליך?
)מתוך מאמר או הרצאה של סטיבן קובי "הזהר ממשאיות אשפה(
...
זה נשמע קצת קשה לביצוע, כי תמיד קופץ לנו המשפט "מה אני פרייר? אני לא אשאר חייב".
אבל עובדה היא, שפעמים רבות התנהגותם של אחרים משנה את מצב רוחנו ומשפיעה על המשך היום.
ה`אשפה`, במקרים רבים, היא באמת של אחרים ולמה מוכרחים להיגרר לשם? חומר למחשבה...
- זִקּוּקִין דִי-נוּר שוקה