מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק.
מריה לא היתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבוהה, היא לא היתה שמנה ולא רזה, לא במיוחד יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה...
מריה גוואדלופה הייתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאמרו שאף היא אישה אפורה ומשעממת.
בוקר אחד, בדרך לעבודה, מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות,
מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות.
בחנות היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת.
מריה הסתובבה בחנות וניסתה בבישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה.
מריה הניחה את הכובע על ראשה ו... הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב הילדה הקטנה.
היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה "אמא, אמא, תראי כמה יפה האשה עם הכובע הזה".
האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, נגשה למריה ואמרה לה: "גבירתי הכובע פשוט הולם אותך".
הקונה השניה שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה:"גבירתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך".
מריה ניגשה אל המראה הגדולה... הביטה בדמותה המשתקפת... ולראשונה בחייה הבוגרים,
מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק,
שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב.
בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות,
או לתחושת האויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה.
היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.
כשעברה ליד בית הקפה שהיתה עוברת לידו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים.
אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה: "הי דרלינג, נראית טוב... חדשה בסביבה?
אפשר להזמין אותך לכוס קפה?" מריה חייכה בבישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.
כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב... מעולם לפני כן הוא לא התייחס אליה.
האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה,
כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית.
מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ללאנץ` בתרוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה.
למרבה הפתעתה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.
כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית.
היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי,
חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.
כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצילצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה.
"מריה" היא אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה".
"כן אמא" אמרה מריה "זה הכל בזכות הכובע".
האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: " מריה, איזה כובע?" מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה
וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם.
היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא היתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים.
היא לא זכרה שהורידה אותו במונית... היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים...
היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב... היא שיחזרה את כניסתה לחנות,
את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה,
את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו... והיא זכרה בבהירות מכאיבה,
כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה,
וכיצד היא שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב...
אוי אוי אוי מריה ואוי אוי אוי כולנו... אילו רק חשבנו כל הזמן שאנו יפים חכמים ומוצלחים הרי כאלו היינו. והרי כאלה אנחנו...
ותודה לאל שיש ילדים קטנים שנותנים מחמאות ללא פחד, אפילו לאנשים זרים,
ומי ייתן שגם אנו לא נתבייש להחמיא בכל הזדמנות שרק אפשר... צאו ותרגלו...
- הראל נדב בלוג תפוז – מילים שיוצאות מהלב