העלה האחרון
(סיפורו של או. הנרי שעובד לתסכית ע"י אביגיל רבין)
סו וג'ונסי, שתי חברות, החזיקו סטודיו ברובע קטן ועני בגריניץ' ווילאג'. ובאחד החורפים השתוללה לה ברובע דלקת ראות, נוגעת באנשים באצבעות הקרח שלה. יום אחד היא הלמה בג'ונסי.
היא שכבה חלושה, בקושי נעה, בוהה מבעד לשמשת החלון.
הרופא אמר לסו:"הסיכוי שלה קלוש, הגברת הקטנה שלך גמרה אומר לא להבריא".
סו פסעה לחדר בדמעות, היא חשבה שחברתה ישנה, אבל אז הבחינה שעיניה של ג'ונסי נשואות אל מעבר לחלון והיא לוחשת "שנים עשר", "אחד עשר", ואז "תשעה" ואז "שמונה" "ושבעה" כמעט יחדיו. סו התבוננה אל מחוץ לחלון. מה היה שם לספור? ממול היה קיר לבנים משמים ושיח קיסוס זקן טיפס עליו. רוח סתיו קרה תלשה את עליו אחד אחר השני. "שישה", לחשה ג'ונסי. "הם נושרים מהר עכשיו. לפני שלושה ימים היו כמעט מאה. הנה הלך עוד אחד. נותרו רק חמישה."
"חמישה מה יקירה? ספרי לי."
"עלים. עלי הקיסוס. כשהאחרון ינשור. גם אני אלך. הרופא לא אמר לך?"
"הו...באמת" התלוננה סו. "מה הקשר בין עליו של הקיקוס להחלמתך? בואי נאכל מעט מרק".
אמרה ג'ונסי: "אין לי תיאבון. רק ארבעה נותרו. אני אראה את העלה האחרון נושר ואז אלך גם אני".
"נסי לישון, אני חייבת לקרוא לברמן, שישמש לי מודל לציור. אני מיד חוזרת" אמרה סו.
ברמן היה צייר שגר מתחתן. הוא היה מעבר לשישים, חלם תמיד על יצירת מופת משלו אבל במשך שנים לא צייר, למעט משיכת מכחול פה ושם. הוא השתכר מעט כמודל לאומנים צעירים שברובע ולמרות שהיה זקן נשכני הוא חיבב את האומניות הצעירות שגרו מעליו.
סו מצאה את ברמן שתוי מעט בדירתו וסיפרה לו על אחיזתה הרופפת של ג'ונסי בחייה. ברמן הזקן בעיניים אדומות, זעק את מיאוסו מדמיונות אידיוטיים שכאלה.
ג'ונסי ישנה כשהם עלו. היא וברמן השקיפו בחשש מבעד לחולן הקיסוס, גשם קר מעורב בשלג החל שוב לרדת.
בבוקר למחרת מצאה סו את ג'ונסי בוהה בחלון. הנה...לאחר משבי הסופה העזים שהשתוללו בלילה , עוד ניצב אל מול הקיר עלה קיסוס יחיד, האחרון שעל השיח, ירוק צהבהב, קרוב לגבעול, תלוי באומץ על ענף. "האחרון" אמרה ג'ונסי, "הייתי בטוחה שינשור בלילה כששמעתי את הרוח. הוא ינשור היום, ואז...אמות אני אתו".
היום חלף, ומבעד לאור הדמדומים הן יכלו לראות את עלה הקיסוס הבודד נצמד אל גבעולו וגם רוח הערב והגשם שהתחדש לא יכלו לו. עלה הקיסוס הבודד היה עדיין שם.
ג'ונסי שכבה, מביטה בו במשך זמן ואז קראה לסו.
"העלה האחרון נשאר שם כדי להמחיש לי איזו טיפשה הייתי, " אמרה ג'ונסי. "לרצות למות זה חטא. אשמח למעט מרק עכשיו. הביאי לי ם מראה, וכמה כרים, ואתבונן בך מבשלת".
בצהריים שב הרופא: "היא יצאה מכלל סכנה. קצת תזונה והשגחה- והיא בסדר. ועכשיו ארוץ למקרה אחר, בקומה שלמטה. ברמן שמו, איזה אומן, נדמה לי. גם דלקת ריאות. הוא איש זקן והמחלה החריפה. אין לי תקווה לגביו".
בערב ניגשה סו למיטתה של ג'ונסי. הצבע חזר ללחייה.
"יש לי משהו לספר לך," היא אמרה. "מר ברמן מת היום מדלקת-ריאות. הוא נמצא בחדרו בבוקר, כשנעליו ובגדיו ספוגי מים. הם מצאו עששית וסולם, כמה מכחולים מפוזרים, ומשחת צבע בירוק וצהוב. הציצי בקיסוס יקרה, על העלה האחרון שעל הקיר. לא תהית למה הוא מעולם לא נרעד מהרוח? זו יצירת המופת של ברמן...הוא צייר אותה שם...בלילה שבו נשר העלה האחרון".
מתוך האתר של שוקה דינור