למען יחיו אחי הקרבתי את בני
בעדות הבאה, אנו עומדים בפני הדילמה הנוראה: האם אב רשאי לחנוק למוות את בנו הקטן נוכח בכיו, העלול לחשוף יהודים רבים המסתתרים במסתור?
אם יתגלו, כולם ירצחו. אם התינוק ימות, השאר ינצלו.
יצחק נימצוביץ, ראיין את יוסף קרמר ניצול שואה. עדותו של יוסף מצמררת. זוהי עדותו של אדם החונק את אחייניתו התינוקת
ואת בנו הקטן ומסביר את הסיבות שהכריעו אותו לנקוט במעשים הנוראיים שעשה כדי להציל אנשים שהתחבאו במסתור.
יוסף, שחזה מבשרו מה עוללו הגרמנים ליהודים, החל בבניית בונקר, שם החביא 46 יהודים, וביניהם היתה גם אשתו גניה וילדיו,
דוידל בן 18 חודש, ישראל בן 5 השנים וברטה, בת השלוש וכן אחיו יצחק ומשפחתו. 5000 יהודים היו אז בדולהינוב,
מהם 2000 פליטים מהעיירות והכפרים הסמוכים.
השחיטה ההמונית הראשונה ביהודים בוצעה על ידי הגרמנים בפסח 1942. באקציה זו נהרגו 3000 יהודים.
אחריה באו עוד שתי שחיטות – בל"ג בעומר ובשבועות של אותה שנה. הרוצחים הגרמנים בחרו להם תמיד דווקא ימי חג יהודיים,
כדי לבצע בהם את ההרג. מיד לאחר השחיטה הראשונה עברו חברי היודנראט המקומי מבית לבית והכריזו: "יהודים רחמנים בני רחמנים,
צאו ממחבואיכם והביאו לקבורות את הקדושים היהודים". יוסף לא יכול היה להבליג, לבו התפלץ מצער וכאב,
כשברחובות דולהינוב מונחות גוויותיהם של מאות ואלפי יהודים, רבים מהם עטופי טליתות ואין מביא אותם לקבורה.
הוא יצא איפוא מהבונקר ויחד עם יהודים אחרים הביא לקבורה את אלפי אחיו, בעוד השוטרים הפולנים והאוקראינים מאיצים בהם
ועיניו של יוסף רואות בשוד שביצעו האיכרים והתושבים הנוצרים של עיירה זו, בעקרם שיני זהב מפיותיהם של הקרבנות ובהורידם מהם את מלבושיהם,
כשהם מטעינים שלל על עגלות.
יוסף הצליח לחזור לבונקר כשבלבו החלטה נחושה לברוח, לברוח מיד. אך עוד הוא מתכנן את הבריחה והנה בוצעה השחיטה השניה, בל"ג בעומר.
הגרמנים עברו מבית לבית וחיפשו יהודים, בעזרת הפולנים בני העיירה. הפולני וינקר קראצ'יסקי נכנס לביתו,
ויחד עם כמה גרמנים הפכו את הבית אך לא מצאו יהודים. רק בעגלת-ילדים מצאו את ברכהל'ה, בתו בת ארבעת החודשים של אחיו יצחק.
יושבי הבונקר לא הספיקו להכניסה ולהחביאה. חייל גרמני קרב אליה, פרץ בצחוק וירה בתינוקת. הכדור פצע אותה קשה
ובמשך שעות היא צעקה צעקות איומות שזעזעו את יושבי הבונקר. יוסף הרהיב עוז בנפשו ויצא מהבונקר לעבר ביתו. הוא לא מצא שם את הרוצחים.
התינוקת שכבה פצועה קשה, מתבוססת בדמה, ולא היה לאל ידו להושיעה. כאשר הבחין לפתע שהגרמנים חוזרים לביתו,
נטל כר וחנק את התינוקת - במו ידיו החזיר את נשמתה הקדושה לבוראה.
כשכולו מזועזע הספיק להיכנס לבונקר לפני שהגרמנים הבחינו בו. בנו דוידל החל לפתע, גם הוא, להתייפח ולבכות.
יושבי הבונקר נתקפו בהלה והיו חוששים שעוד מעט יגלו אותם הגרמנים. הכל עצרו נשימתם, אך דוידל, בן הזקונים,
וחביבם של יוסף וגניה, מאן להירגע. נקישות מגפי הגרמנים נשמעו כבר בבירור והן הולכות וקרבות לבונקר, כשסכנה וכליון צפויים ליושביו.
יוסף העיף מבט על יושבי הבונקר ונרעד כולו; הוא קרא את מחשבתם והבין את תחנוניהם: "עליך לחנוק את בנך, אם אינו יכול להירגע".
אגלי זיעה קרה כיסו את פניו של יוסף; הוא ניסה שוב ושוב להרגיע את דוידל תכול-העיניים, אך התינוק הוסיף לבכות.
עיני יושבי הבונקר הופנו שוב ליוסף, גורלם היה בידיו, כך, על כל פנים, האמינו. גניה אשתו ישנה מאובנת כשהיא מחבקת את שני ילדיה האחרים.
לפתע נשמעה הלמות פטישים: הגרמנים ניסו לברר אם לא התחבאו יהודים במקום, ודוידל מוסיף לבכות ולהתייפח.
עד היום הזה אין יוסף יודע להסביר לעצמו מנין בא לו הכוח הנפשי להתגבר על רגשותיו: לפתע לפת בידו את צוואר בנו ודוידל פסק מלבכות.
עם מותו של דוידל ניצלו יושבי הבונקר ממוות בטוח. דוממים, חנוקים מבכי, התאבלו יושבי הבונקר על מות הפעוט האומלל.
במשך שעות אמרו פרקי תהילים ויוסף אמר קדיש לזכרו. אשתו גניה מיאנה להירגע והתעלפה כמה פעמים.
בלילה נטל יוסף את גופתו הקרה של בנו, יצא מהבונקר וכרה לו קבר בגן ביתו, כשהוא מבקש סליחה ומחילה מאלוקים.
אגלי זיעה מופיעים עתה על פניו של יוסף. הוא אינו פוסק מלבכות וממלמל:
"אתה מבין, במו ידי הרגתי את בני; ואילו היה בחיים, היה כיום בן 21 שנה. יפה היה דוידל, לעולם לא אשכח את עיניו החולמות, צלו רודף אחרי כל הזמן"·
הדלת נפתחה ונכנס בנו ישראל, בחור בן 24 , שהצילו בשעתו מידיו של הקצין הגרמני.
ישראל בחור יפה תואר, עובד כיום בבית חרושת "הארגז". הוא מתיישב ליד השולחן וסיפור האימים של האב נמשך כשנשמתו של דוידל כמו מרחפת בחלל החדר.
[המקור: נימצוביץ יצחק: "בזכותם - דמויות מן הפנקס", משרד הבטחון, תשכ"ח- 1968, עמ' 38-33]