מתוך דברים שנשאה רגינה, מנהלת בי"ס סולם צור - בטקס יום השואה תשע"ו.
הפעם בחרתי לחשוף נושא מוצנע, שנדחק לקרן זווית , ומשום מה ממעטים לדבר עליו. כוונתי ליחס המזלזל והמשפיל
שקיבלו ניצולי השואה מוותיקי הישוב העברי, עם הגיעם ארצה.
בתום מלחמת העולם הארורה, גלי העלייה מיבשת אירופה עלו ותכפו. ניצולים רבים החליטו לעלות ארצה,
ולפתוח דף חדש בחייהם עמוסי הסבל.
אבל, למרבה התדהמה, אותם אודים מוצלים מאש ,"זכו" לאדישות, לכתף קרה, ואף לעוינות מוסווית שהגיעה מראשי היישוב
והתפשטה בקרב רבים מתושבי הארץ. הניצולים היקרים נדרשו להתגונן השכם והערב תחת ההאשמה המתנשאת וחסרת האמפטיה:
"מדוע הלכתם כצאן לטבח"?
"איזו יהירות ,קהות-חושים ועזות מצח חבויות בשאלה האיומה הזאת".
מיכאל גלעד, אחד הניצולים אשר לימים עשה חיל בשורות המוסד הישראלי, סיפר שהולקה על -ידי הנאצים 80 מכות שוט.
אך לדבריו, המכה ה- 81 היתה האכזרית מכולן, כשנשאל לפשרה ענה ,שזו היא מכת אי האמון וחוסר האמפטיה
שכה אפיינו את התושבים הוותיקים. באותו עניין: אני זוכרת היטב את סרטה האוטוביוגרפי והמרגש של גילה אלמגור: "הקיץ של אביה".
אגב, אני ממליצה בחום רב לעשות מאמץ ולראותו .לאורך כל הסרט מתוארת בצורה נלעגת אמה של אביה,
ניצולת שואה, ספק שפויה, ספק חולת נפש. דיירי השכונה מתעלמים מקיומה של האם ,נרתעים מפניה ומנדים אותה.
אני מניחה שגם המורים המבוגרים בינינו, זוכרים בוודאי דמויות ניצולי שואה שהיו ללעג ולקלס, באזור מגוריהם.
באיחור רב של עשרות שנים אני שואלת ותמהה : היכן היתה הרגישות ?
לאן נעלמה החמלה המאפיינת את העם היהודי ?
חלפו עברו שנים רבות מאז אותה תקופה בלתי מחמיאה, ומרבית ניצולי השואה הלכו לעולמם.
ברצוני לסיים בקריאתה של חווקה רבן ז"ל, חברת קיבוץ לוחמי הגטאות גיבורת מרד-גטו ורשה:
ציטוט : "לנו המורדים, עזרה האמונה והתקווה שבארץ ישראל שלנו החברה תהיה צודקת ,מוסרית, טהורה ובה ישמר צלם אדם בכל התנאים".
בשם הלוחמים מאז אני קוראת לנוער שלנו "שימרו על החלום, טפחו אותו היאבקו עבורו ."
מי יתן ויהיו מלים אלה נר – לרגלי כולנו: מורים ותלמידים כאחד.