מיצירותיה של אנ – הד - אנ עולה כי שאיפתה כבן אדם היא לראות את האל האישי שלה, האלה אִנַ – נָּ, כאל עליון, אל כל יכול, מקור כל הכחות וכל הבריאה.
הפנתיאון השומרי מונה אלים לרוב. בראשם עומדים האלים הראשיים, בראשונה היו שבעה במספר, ולהם השליטה על כחות העל של היקום, כפי שהובנו על ידי בני האדם, אולם חיש מהרה התגבשה הקבוצה השליטה של האלים שמנתה גם אלים נוספים בעוד שכמה מהם נשכחו[1]:
בראש חבר האלים עמדו: אבי האלים נַ-ֻּמ, הוא הים הקדמון, והוא מקור הכל[2], הוא שהעניק חיים לאל הרקיע ולאלת האדמה, שמהם מונים את שבעת האלים הראשיים: האל אַנֻ (=רקיע); והאלה כִּ (=אדמה). בצדם עמדו: האל אֵנְכִּ, האל המגן של העיר אֵרִדֻ שבדרום מסופוטמיה, הוא אל הצדק, אדון מי התהום, הנושא מרפא לכל וידיד בני האדם להם העניק את מתת האמנויות והמדע, את היצירה ואת המידות הנימוסין והנהלים של התרבות. ספר החוקים הראשון מיוחס לו; האל אֵנ - ְלִל, האל המגן של העיר נִפֻּר, אל עולם הרוחות, שהעניק לבני האדם את הלחשים והכשפים להן חייבות הרוחות לציית; ולצדו האלה נִנ - לִל, גבירת הרוח (האויר), והיא ששלטה בצדו במקדש של נִפֻּר. האלה אִנַ- נַ, אדונית כוכב השחר וכוכב הערב (החיים והמות), אלת המלחמה, הפריון והתשוקה והאהבה, שמקדשה בעיר אֻרֻכּ; האל סִנ (או נ - נ ַ) אל הירח והאל המגן של העיר אֻר; האלה אֵרֵשׁ-כִּ - גַל השליטה על העולם שמעבר לחיים אחות לאנ - נ; האלה נִנ –חֻר- סַג, אלת האדמה, ששמה קשור באל אנ – לל כרעיה ושותפה. האלה נִנ - גַל, אלת הקנים,ששמה נקשר בשמו של האל סנ ולו ילדה את אל השמש; אֻתֻ, האל המגן של הערים סִפַּר בצפן ולַרְ -סַ בדרום.
כאמור עליל, אל קבוצת אלים זו הצטרפו - צורפו אלים ואלות נוספים, וגגם בנים לאלים מנשים בנות תמותה, כל אחד ותחום שליטתו, לכל אחד מעמדו ומקומו בחבר האלים, ככל שנבנו יותר מרכזים עירוניים וככל שהתפתחה החשיבה על היקום, וככל שפענחו השומרים ואחריהם האכדים והבבלים, את סודותיו של אותו עיגול שטוח שמעליו כיפת השמים על כוחות הטבע הפועלים בו, על תפקיד האדם וייעודו, על הקשר שבין האדם לאבותיו הקדומים ועל מקומם של המתים ביקום לאחר שנפרדו מעולם החיים וירדו למקום עגמומי כרוחות ועוד.
לכל זאת יש גם להוסיף, כי למרות שהשומרים והאכדים אחריהם השפיעו על כל התרבויות שסמביבם, גם הם הושפעו מתרבויות אלה, ואל עולמם חדרו אמונות ודמויות נוספות. ראשיתו של התהליך הזה בעצם החיבור בין התרבות השומרית עם התרבות האכדית. כבר נזכר לעיל כי אכד ביקשה להשתלט על ערי המדינה השומריות שלהן כבר היו דפוסים מגובשים של דת על טכסיה ועל אליה. האכדים, שנשלטו על ידי השומרים, הטמיעו את מאפייני האלים שלהם, אותם זיהו עם אלי שומר כבר תחת שלטון השומרים, בתוככי דרום מסופוטמיה; הם והבבלים אחיהם. מעמדם של האלים נשמר להם, אולם לצדם הופיעו ופעלו, כבר באלף השלישי, אלים נוספים, שחלקו עמם את התפקידים ותחומי האחריות על היקום. המיתוסים הועשרו במעשים ובדמויות חדשות. וזאת גם מפני שהאכדים ביקשו ליצור דת אחת ואחידה בכל תחומי שליטתם, מבלי להעניק לעיר אחת מעמד של בכורה על פני אחרות בשל היותה קשורה לאל מסוים, ובה הוקם מקדשו.
על פי המיתולוגיה השומרית בראו האלים את בני האדם מחרסית[3], כדי לשרתם. שמירה על העיר והמקדש על ידי האל המגן על העיר הייתה לפיכך בראש מעייניו מפני שככל שתתעצם העיר ותשגשג כן ישמר ויתעשר מקדשו, יקושט ויפואר, והתושבים יעלו לו מנחות ראויות. כך היה ארגון עבודות כפיה ותשלום מסים בידי הכוהנים ומצד שני גם חלוקת מזון נעשתה על ידי מנהלות המקדשים, שהיו כפופות לשליט העיר מתוקף היותו כהן ראשי, לפחות באלף השני. ניתן לאמר איפה כי בממלכות הראשונות בתולדות בני האדם, היו הערים חברות שחיו סביב מקדשים, עבדו את אדמות המקדשים על פי הוראות כהני המקדשים, דאגו לתחזוקת המקדש ומערכת התעלות והדייקים של האדמות החקלאיות, והעלו מס עובד בעין או בעבודה למקדשים, כלומר לאלים[4]. מכיוון שהמיתולוגיה השומרית סיפרה כי בעבר, ניסו האלים הזוטרים למרוד באלים הראשיים ועונשם היה מר, חי כל שומרי בחשש פן יחשב למורד באלים, ומרי בשליט, כך עולה כבר מכתבי אנ – הד – אנ, היה מרי באלים והם שסייעו לשליט להלהחם באויביו.
אולם הרעיון של אל אישי, שהיה האל המגן של העיר בראשית קיומה נשמר גם אחר כך. יתכן כי התפתח באלף השני לאחר ניסיון לקבוע הרארכיה בין האלים, כפי שהוצע על ידי יקובסן, ויתכן כי צץ מחדש, כפי שעולה כבר בכתבי אנ – הד – אנ. כך או כך, לאל זה העניק מאמינו את כל היכולות והכחות המעניקים לו שליטה על היקום כולו.
בשיריה של אנ – הד – אנ כך מתוארת אנ –נ. אמת שהיא צריכה לבקש רשות מהאל אנ כדי להלחם בהר א - בה, אולם בסופו של דבר היא עושה את אשר היא מוצאת לנכון למרות האיסור שהוטל עליה בטענה הלגיטימית כי תפקידה, כוחה ומי שהיא נקבעו על ידי האל אנ עצמו. אמת שהכוחות השמימיים והתבונה האלהית חולקו בין האלים אך המיתוס, שכאמור הועלה על הכתב מאוחר יותר ולא מן הנמנע שהשפע משירי אנ – הד – אנ, מספר כי היא השכילה בתחבולות להשתלט על כוחות נוספים. אמת שלכל אל תפקיד ותחומי אחריות אך כשם שהאל נַ-ֻּמ נעלם מעולם המקדשים והטכסים, כך גם יתכן שתפקידם של אלים אחרים היה לברוא וליצור את האלה אנ – נ, אשר כפי ששמה מעיד עליה הייתה גבירת הרקיע והיא זוהתה גם עם האלה האם החֻרית, הנה – הנה הקדומה שהייתה אם האלים כפי שמעיד עליה שמה והיא מתוארת כמי שעוטה את גלימת בראשית וכל כחות החיים לה.
כך, למרות הרצון לשמור על מערכת יחסים של שיתוף ואחווה בין הערים ובין האלים המגנים של כל עיר, וכלל האלים, מובע בשירים אלה הצורך בדמות על השולטת על האלים ואיננה נתונה למרותם[5].
הנושא האמוני והתיאולוגי העולה מצורך כזה, ומהצגת דמות של אל אחד שממנו נובע הכל מביא לדילמה האנושית כיצד ישות אחת היא המלטפת והיא המענישה; היא הלוחמת והיא סמל לחמלה ולאהבה על כל היבטיה; ולא רק את בני עמה, עירה שלה היא מנחמת ואוהבת אלא את האנושות כולה שאותה בראה ויצרה; ולא רק את האויבים היא מענישה בעוז אלא גם את מאמיניה, אשר לעתים נדמה להם כי לא עשו כל רע, ואם עשו כפרו והעניקו מנחות כדי שיזכו שוב באהדת האל שלהם, לעתים לשוא; כפי שעולה מקריאת תיאוריה של אנ – נ בשירי אנ – הד – אנ[6].
מאמינים ותיאולוגים של הדתות המונותיאיסטיות בכל הדורות, מאז התפשטו דתות אלה בעולם, נסו לענות על השאלות האלה, ולא תמיד בהצלחה. גם אנ – הד – אנ עומדת חסרת אונים מול האלה האישית שלה, אשר על פי ראייתה, למרות הקשר העז שלה עם אל הירח והכבוד שהיא רוחשת לשאר האלים, היא האלה הנצחית והיחידה, היא הקיימת בכל מקום וכל הזמן, רק לה יש להלל, ורק היא ראויה להלל, ואם כך היא גם מקור היאוש, מקור הדמעות והכאב, היא אשר גרמה לכל הצוקות והמצוקות והצער, היא אשר הסתירה פניה ממאמינתה. ואין מדובר באל הפכפך שכל רצונו לסכסך או לבלבל את דעתם של בני האדם, כמו שמוצגים לפעמים אלים מהפנתיאון היווני המאוחר, אלא בדמות עקבית ובעלת עקרונות ברורים.
על שאלות כאלה אין למשוררת מענה.
הערות:
[1] מעמד האלים האלה נקבע גם בזכות הוריו מולידיו ומעמדם שלהם בחבר האלים הקדום.
[2] והוא שנודע אחר כך כאלה הבבלית תִאַמַת
[3] על המיתוסים על בריאת האדם בשומר (אכד) ובבל ומיתוסים הקשורים במבול ובזיגורטים ברחבי שומר ר': האתר השביעי של הנמלה העמלנית: הגירוש מגן העדן: הסיפור האמיתי.
[4] בניגוד לערים שהוקמו לאחר התישבות הקבע שבהן היה המקדש מרז רוחי תרבותי המציין את הקשר ההדדי בים כל החברים בקבוצה, ואשר נבנו ללא כפיה וללא ארגון מדיני כלל, בחברה טרום מעמדית כמו גובקלי טאפה שהוקמה לפני כ 12000 שנה, או המבנים המקודשים באיים הבריטיים ועוד.
[5] בעתיד, ולאורך שנים רבות, בשל הדאגה למעמדם ולכחם המדיני ידחו הכהנים, שמעתה יהוו מעמד חברתי נפרד ומועדף ולא יבחרו מקרב העמיתים לקבוצה בשל כישורים מולדים, כל ניסיון להעניק לאל זה או אחר מעמד של יחידות. כך נדחה נסיונו של אחנ - אתון לקבוע את אתון אל השמש כאל יחיד, למרות שאי בינו לבין אל השמש שנקרא אמון רע (הוא עצמו שילוב של אלי מצרים עלי ותחתית) כל הבדל תיאולוגי למעט ההבדל העיקרי: ביטול כל הפנתיאון והענקת הכח לאל אחד. רק בחברות ראשויות שבהן היו כהנים שמאנים חסרי כח פוליטי ניתן היה להפיץ אמונה מונוטאיסתית בתנופה עזה.
[6] ואחר כך בתפילות ותחינות רבות נוספות:
רק למשל: תחינה דומרית לאל האישי:
http://etcsl.orinst.ox.ac.uk/section5/c524.htm#line1
תרגום לאנגלית:
http://etcsl.orinst.ox.ac.uk/section5/tr524.htm
על מוטיב "הצדיק ורע לו" בספרות השומרית:
http://www.jcu.edu/bible/200/Readings/ANET_589-591SumerianWisdom.pdf