המזמור "רוממותה של האלה אִנַ - נָּ": הקדמה

העתק לוח חרסית (אחד מרבים) של בתים מתוך המזמור "רוממותה של אנ –נ"

"רוממותה של אנ – נ" הוא שיר בן 153 שורות, והוא הידוע ביותר מבין יצירותיה של אנ – הד – אנ, יתכן כי בשל התרגום המציג את מכלולו, שכן השיר נותר בשלמות במספר עותקים וגרסאות. לשיר מבנה ספרותי של עמודות שבו כל שני בתים ניתנים לקריאה הן לאורך השורה והן למטה.

השיר פותח במבוא בן 65 שורות, שכולו כינויים ותיאורים של אנ – נ, נראה כי נבחרו בקפידה כדי להמחיש את המאפיינים של האלה, והם ערוכים ברצף מכוון בתבונה רבה, כך שגם מעשי האלה, הקשורים למאפייניה המתוארים, יובנו על ידי הקורא (48). מהפתיחה גם עולה כי אנ –נ שוות ערך לאַנֻ, בכיר האלים השומרי; ומשורות אחרות, ומשירים אחרים, עולה כי גם לאנ –לל.

לאחר המבוא משרטטת אנ - הד - אנ את דמות האלה כמי שתפקידה להשליט משמעת על בני האדם, כאלת המלחמה. כך היא מאחדת בין דמות האלה האכדית הלוחמת, אִשְׁתָר, עם דמותה הענוגה יותר של בת דמותה השומרית אנ – נ, שנתפשה בשומר יותר כאלת הפריון ואולי אפילו אהבה. היא קושרת בין אנ – נ לבין דמות של ציפור סערות המסתערת פתע על האלים הפחותים[1] ומשלחת אותם לכל עבר מרפרפים באברותיהם כעטלפים שהוחרדו. ואז, המשוררת עצמה פוסעת אל האור, מתוך צללי הכותב האלמוני, ובגוף ראשון היא מספרת על יפעת עברה, מבססת את מהימנותה, ומסבירה את מצוקתה בהווה: כיצד הודחה ממעמדה ככהנת ראשית במקדש של אר, והוגלתה מהערים אר וארכ, אל אדמות הערבות, השטחים הביצתיים שבשפך הפרת והחידקל, הרחק מהערים המסמלות את התרבות המעודנת על כל היבטיה. היא שוטחת תחינה לפני אל הירח, נ – נ, להתערב עבורה, שכן ארכ, תחת שלטונו של לֻגַל – אַנֵ, מרדה במלך סרגון, המקדש בעיר הוחרב על ידי המורדים, והשליט המורד השים עצמו במעמד הכהן הגדול ובכמה נוסחים של השיר מסופר כי נסה אף לפגוע בתומתה של אנ – הד –אנ.

בשורות 122-135 מגיע השיר לתמצית תכנו וכותרתו כשיר פולחן. אנ – הד – אנ מצטטת את התכונות והכוחות השמימיות שמקורן התבונה האלהית (מֵ) ואשר הוענקו לאנ – נ[2], ומעמידה אותה באותה דרגה כמו ראש אלי הפנתיאון אנ. עתה מגיע השיר לקטע הסיכום בקטע המיוחד לספרות השומרית שבו מתוארת השראת היוצר. המשוררת מתארת את עמלה בחיבור השיר, מספרת כיצד המילים נוצרו בה וכיצד הביאה אותם לאור העולם, ממש כלידה.

בבתי השיר שאחרי קטע זה (שורות 143-150) עוברת המשוררת לדבר בלשון נסתר על עצמה ובו זמנית זוכות היא והאלה להתרוממות המעלה: האלה בזכות מעמדה והמשוררת בכות התערבות האלה לשקם את מעמד הכהנת הגדולה, ולהשבת הצדק על כנו. השיר נחתם בשלוש שורות המבשרות על ניצחונן של השתיים.

השיר מבטא עצמה וסמכותיות כמותן לא נמצאו ביצירות קדומות, לפחות עד זמנה של המשוררת ילידת האי לסבוס, סאפפו בת המאה השביעית. המשוררת במודע נוכחת בכל תהליך היצירה שלה עצמה. היא משתמשת בתואר "אני" הן לעצמה והן בהתייחסה לאלה, ושתיהן תמיד במרכז הדברים, המשוררת והאלה, וגם תהליך היצירה שואב מהאלה המשפיעה ומעניקה את ההשראה למשוררת. המזמור הופך להצגה רטורית של סמלים עזֵי יצר, ממעמקי הנפש, של לידה ומוות.

תהליך ההשראה שמעניקה האלה למשוררת בא לידי ביטוי בשורות 136-137, הוא מצריך, כמו ההיטהרות לקראת טכס פולחן, הכנה גשמית ורוחית. אפלטון מכנה זאת ממש טרוף, אבל הטרוף של אפלטון מבטא חוסר מטרה וכאוס, ואילו תהליך היצירה של אנ – הד - אנ הוא ממוקד מטרה: הן תהליך ההשראה והן העלותן של המלים על הכתב. הדימוי בו היא משתמשת בשורות אלה, של הבערת אש, מוכיח זאת בדרך בה היא מתארת את הערמת הפחמים במחתה, הכנתה את עצמה לקבלת ההשראה: האור והטוהר מהאלה, ואת השינוי שחל בה, שהופכה לאלה עצמה כנציגתה עלי אדמות. התהליך מעיד על הקשר האינטימי בין שתיהן, ולזמן מה, בחשכת הליל, הן הופכות לישות אחת. מהאיחוד הזה נולד השיר (139-140). האיחוד הזה הוא שמאפשר למשוררת, בתפקידה ככהת ראשית, לבטא את רצונות ושאיפות האלים עלי אדמות.

גם הדימוי העצמי הגופני של אנ – אד – אנ הוא של עצמה ויופי. את שפתיה היא מתארת כנוטפות דבש, ומבכה את הפיכת דמותה הכה מובחרת לאבק (71-72). אין היא מהרהרת כלל בזכותה למעמדה ובמשמעותו (66-67,120).

היצירה מתארת את המשוררת כבשר ודם ווגםהן במצב של קדושה עילאית ונשגבות על – אנושית. וכך, מבטאת גם את האחריות, הנטל הקשיים, הצער והיגון המוטלים על כתפיה מעבר לקיום יומיומי של תפקידיה (105, 117, 82).

וכך, ברמה הקצועית כאדם שתפקיד הכהנת הראשית הוטל עליו היא חוזה בהרס המקדש על ידי לגל – אנֵ, והרס הטכסים המקודשים עליהם הופקדה, וברמה האישית חווה ניתוק מהקשר המיוחד בינה לאלים (85-83); השפלתה היא גם קרע בינה לבין אל הירח, אותו עליה לפייס כאלה וכרעיה, וזהותה אובדת (84, 92).

אך לבסוף, היא חשה התרוממות רוח, אפילו תחושת הַאֲלָהָה בשני היבטים אלה. בגוף שלישי מתארת המשוררת את לבושה הנהדר של האלה ושל הכהנת, שלה עצמה, מלבוש המסמל הן את יפין הממשי והן הרוחי (146-147, 150). יש חוקרים המסבירים את הסמלים בשורות אלה על פי משמעו בתרבויות המזרח הקדומות כמו בבל, ישראל ואפילו מצרים: מפתן וסף דלת מצביעים על פתרון מוחשי, על רצף מיידי בזמן ובמרחב. מכאן חשיבותם הדתית, מפני שהם מסמלים נקודת מעבר להתחלה חדשה, ממרחב למשנהו (25). כך האלה, בדמות נציגתה עלי אדמות, הכהנת הגדולה אנ – הד – אנ, עומדת על סף הרקיע והאדמה, ונותר הקשר בין שתיהן. ואנ – הד – אנ מציינת זו כדי לרומם את האלה ולקשור לה כתרי שבח. האלה והכהנת נצחו במאבקן. הן הושבו למעמדן ומקומן החוקי והנכון, שתיהן עטויות יופי, כוח ואנרגיה נעלים (151-153).

השיר הנשכח הזה, שהרי תורגם רק בשנת 1968, גם נתפש כמתריע מפני מעמדן של נשים לעתיד לבוא, במיוחד בכל הקשור למקומן בממסד הדתי, מאז נכתב ועד ימינו, 4800 שנים לאחר שחתמה עליו המשוררת. מילותיה "הצללים מתקרבים ומכסים את אור היום, המכוסה אבק סערה" הובנו כאילו יש בהן רמז לעתיד לבוא בכל הקשור למעמדן של נשים בכלל בחברה שבה נשען השליט על צבא מקצועי, ולא על כוח הגברים בקהילה בכלל. משום כך הפך (ועמו המשוררת) לנס עבור תנועות הלומות עבור שוויון זכויות לנשים ברחבי העולם.

אולם אלה שכחו כי המשוררת לא ייצגה את מעמד הנשים או חברה שבה לנשים מעמד שווה לגברים, כפי שהיה בתקופה שקדמה למהפכה החקלאית: היא ייצגה את התפישה לפיה רצון האלים משרת את השליט שמינה את הכהן הגדול; ואת התפישה כי רק הכהן הגדול ראוי ויכול לפרש את רצון האלים, בהתאמה לדעותיו הפוליטיות ובענייני חברה ומוסר. עניינה ככהנת ראשית לא היה בחיזוק מעמד הנשים בכלל, למרות שבפועל היא מסמלת את קץ תקופת המעבר מחברה שוויונית שבה גברים ונשים נתפשו שווי ערך, חברת הלקטים ציידים וראשוני החקלאים, לחברת יושבי הקבע שבה כל דאלים גבר ובה תפקיד הגבר הנו להלחם על שטחי מחיה כדי לקיים חיי מותרות ושפע עבור מעמד שליט של בעלי פריווילגיות, שבה לאשה נותר לפיכך לקיים את חלקת השדה או הבית, כתפקיד בזוי.

היא הראשונה שיצרה בפעלה את הקשר שבין הדת למדינה ולמוסדותיה המנהליים, בין בעלי ההון לממסד הדתי, בין אמונות תמימות של בני אדם המבוססות על תהיות לגבי האדם ומקומו ביקום וכוחות היקום, לבין קבלת מרות השלטון שהכוחות האלה מצדדים בו, על פי פרשנות בעלי התפקידים בממסד הדתי, כולם קשורים לשלטון ונהנים ממנעמיו. מיצוב מעמד הדת כך היה הפתח למרידות בשם האל, או האלים, ולתפישת מאבקים מדיניים ושפיכות הדמים ומאבקי כוח בין שואפים לשלטון כמרי באל והתרסה נגדו. כל צד במאבק רתם את הדת על מוסדותיה, שהלכו והסתאבו, לצדו, בטענה שהאמת השמימית עמו.

אם השומרים היו הראשונים להשתלט על אזור פורה ובעל תרבות עשירה עתיקת יומין בכׂח הזרוע, על שטחי מחיה של עמים זרים להם בלשון ותרבות, ולבנות מערך מדיני ודתי הנשען על בריתות נאמנות המבוססות על כוחם הצבאי, הרי שהאכדים הרחיקו לכת: אמנם בני עם שמי היו, אך הם הרחיבו את תחומי שלטונם מעבר לגבולות מסופוטמיה לעבר הצפון והמערב. הם הכניעו בכוח צבאם ערי מדינה שנבנו כמרכזי מסחר ותרבות, חסרי צבא, והפכו אותן לחלק ממלכתם. את האלים רתמו למאבקם זה, את המיתוסים הקדומים הכפיפו לשאיפותיהם המדיניות על ידי זיהוי אלים מקומיים עם אליהם שלהם, ואת השליט הפכו לשליט בחסדי האל, ולנציגו עלי אדמות.

בכל התהליך הזה היה לאֵֵנ – הֵדֻ – אַנָּ תפקיד מכריע, בשל מעמד שניתן לה בחסד ולא בזכות. כך, על אף כישרונה הבולט ותעצומות נפשה, לא כאישה משוררת יש לזכרה לעד, אלא כחוליה בבניית חברה מעמדית וכוחנית, חברה שבה נשים אבדו את מעמדם, והפכו נחותות לגברים.

הערות:

[1] הפנתיאון השומרי נחלק לשתי קבוצות אלים: האלים הראשיים (אַנֻ – נַּכִּ או אַנֻ - נָּ) והאלים הפחותים (אִ – גִ - גִ) ובהם גם ישויות אלהיות מסוגים שונים ובעלי תפקידים לסייע לאלים. על פי אחד המיתוסים, בני האדם נבראו מדמו של אל פחות מעמד, שהסית את חבריו למרוד באלים הראשיים בשל יחסם הגרוע לאלים הנחותים שעבדו אותם בכל עבודה קשה כדי שיוכלו להתקיים בעונג. לכך שתי משמעויות: האדם נברא בשל חטא נורא נגד האלים, ובמטרה לשמש כמשרת האלים ללא יכולת למרוד בהם; לאדם חלק ממהות על – אנושית במכלולו.

[2] או על פי המיתוסים: היא נטלה אותם במרמה מידי אנ –כ, ועל כן הפכה בעלת יכולות ושליטה בכל מקור התבונה והמדע האמנויות והטכנולוגיה על פני כל האלים.

במיתולוגיה השומרית , "מֵ" (me) הוא אחד הצווים (החלטות) של האלים שמהם נובעים כל מוסדות החברה, הטכסים ובפולחן של הדת, הטכנולוגיות, ההתנהגות, הנורמות, וכל התנאים המאפשרים את יצירת התרבות כפי שהבינוה השומרים; והם בבסיס מערכת היחסים שבין בני האדם לאלים. זה מקור כל הידע, התבונה, התרבות האנושית, המדעים והטכנולוגיה, כמו גם האמנויות והיצירה.

צווים אלה נאספו בראשונה על ידי אנ – לל, והועברו למשמורת לאנ – כ, אשר עליו הוטל להנחילם למרכזים השומריים ולעירו, ארד, בראשונה, ומשם לאר, למֵלְהֻּ ולדִלְמֻן, כפי שמתואר באפוס "אנ – כ והסדר העולמי"(האפוס תרגום לאנגלית וגם קטעים מתוך האפוס מתוך החיבור על אנ –כ של ש. נ. קרמר) (ובו מתואר כיצד העניק אנ – כ אחריות על היבטים שונים של ה"מ"', תופעות טבע ואומנויות, לאלים הנחותים. ועל פי מיתוס זה, למרות שהכוחות האלה מהוללים ומרוממים, הם אינם מתחומי האחריות של האלים מלכתחילה, והם קשורים לאתרים מסוימים ולאו דווקא לאלים. ואולם, לאחר מכן, באה אליו בתו, אנ – נ, בטענה כי חלקה בכוחות, יכולות אלה, פחות מדי והיא קופחה על ידו. לשוא מנסה אנ – כ להרגיעה בהדגישו את כוחותיה, מעלותיה, רוממותה ויכולותיה ואת תחומי אחריותה הנעלים.

אפוס זה הוא המקור העיקרי לידע על ה"מ", ואין קשר בינו לבין המיתוס "אנ – נ ואנ – כ" על העברת המדע והאמנויות מארד, עירו של אנ – כ לארכ (האפוס תרגום לאנגלית על האפוס). אך גם במיתוס זה מסופר על חוסר שביעות הרצון של אנ – נ מחלוקת הכוחות (צווים) של אלים ומחלקה שלה. היא רואה את עצמה כישות האלהית המגנה של ארכ, ושואפת להגביר את השפעת, גדולת ותהילת העיר על ידי העברת יותר מהכוחות האלה מאֵרִדֻ לעירה. היא עושה את דרכה למקדשו של אנ –כ, אביה, בארד, זה המקום המקודש המכונה אֵ – אַבְּ - זֻ ׁ(מקום המים החיים, העמוקים ו/או הידע), הוא "ספינת השמים" ומבקשת ממנו את הכוחות האלה. אנ –כ, שתוי למחצה, נעתר לה, אך כשהיא נפרדת ממנו, הוא מתעורר משכרונו, מבחין כי הכוחות אינם במקומם ומנסה להשיבם, אך לשוא. הם כבר נטעו בעירה של אנ –נ, בארכ.

מכל הדברים האלה לא ברור כיצד נראו, נגלו הכוחות האלה למרות שהם מתוארים כחפצים שנשמרו במקום מיוחד במקדשו של אנ – כ והאלה יכולה להראותם לאנשי ארכ בשובה שמה בספינתה. חלק מהם מתואר ככלי מוזיקה, אך אחרים הם טכנולוגיה ממש כמו היכולת לקלוע סלים מקנים או להפוך מתכות לכלים וחלק הנם יכולות מופשטים כמו ניצחון, שקשה להבין מקריאת המיתוס כיצד נשמרו או הוצגו[2]. כמו כן יש לציין כי לא כל הכוחות האלה ראויים להערצה. בצד גבורה וניצחון יש גם את היכולת להרוס ערים ולהחריב תרבויות, היכולת להונות (נוכלות), ולשמור טינה ועוינות ועוד; כולןם כוחות ויכולות שהנן חלק מחיי האדם, וכולם, כולל דרכי ההתנהגות ומוסדות חברה דת ומדינה, על פי מיתוס זה, מקורם בצווי האלים ועל כן גם אין לערער על מציאותם בעולם.