הגבירה של כל הכוחות השמימיים והתבונה האלהית[1], נגלית ועולה כאור הטוהר, זו שהצדק עמה, לבושהּ זוהר, אהובתם של אִנֻ, אדון הרקיע, ואֻרַכּ שליטת האדמה! גבירת השמיים, חזך עטור עדיים, את, שלבך מלא אהבה לכיסוי הראש מלא הטוּב היאה לכהנת האל אנ[2],
זו אשר לה שבעת הכוחות השמימיים[3] של כיסוי ראש (מקודש) זה!
גבירתי, את היא השומרת של הכוחות השמימיים והתבונה האלהית הנעלים! את אשר נטלת לך את הכוחות השמימיים והתבונה האלהית הנשגבים, ועל ידך תלית אותם. את אשר כינסת את הכוחות השמימיים והתבונה האלהית הנשגבים, ואמצת אותם אל חזך, כמו דרקון, זרעת ארס על אדמות זרות. כאשר, כמו אל הסערות אִ – כֻּר (אש – כר) שאגתך נשמעה על פני הארץ, צמחיה איננה יכולה לעמוד מולך. כשטף מים (מבול) על (?) אדמות זרות, את מלאת הכוח שבשמים ובארץ, את היא אנ – נ.
אש גועשת רושפת ממטירה את על האדמה, את שהואצלו לה הכוחות השמימיים והתבונה האלהית הנאדרים על ידי אַנֻ, הגבירה הרוכבת על חיות טרף, זו שמילותיה הן הצווים האלהיים של אַנֻ! הטכסים הנשגבים לך, מי יוכל הבינם? זו שהורסת ומחריבה את האדמות הזרות, את שמעניקה את הכח לסערות. אהובת אנ – לל, מורא וחת הפלת על הארץ. עומדת את לשירותו של אנ.
לקריאת הקרב שלך, גבירתי, קדות משתוחחות האדמות הזרות. כאשר ניצבים לפניך בני האדם, דוממים, בחיל ורעדה, מול אורך הקורן המפיל חלחלה, מול סערותיך, את שמכל הכחות השמימיים והתבונה האלהית את הנוראים ביותר נטלת לך. בשלך[4] נפתחו דלתות הדמע, ובני האדם פוסעים לאורך דרך הקינה והנהי. בחזית הקרב, הכל נופלים לרגליך חלל. עם כחך, גבירתי, שיניים תכתושנה צור. כסערה תסתערי קדימה. עם הסערה תשאגי, עם אל הסערות תרעמי ללא הרף. עם רוחות הסערה תפיצי את רוממותך, בעוד רגליך לא תלאנה. קול התופים[5] עגום, נושא קינה.
גבירתי, האלים הראשיים, הנהדרים, עפים ממך אל עיי החרבות כעטלפים שהובהלו. אין הם מעזים לעמוד ולהישיר מבט אל עיניך הנוקבות, אל מבטך הנורא. אין הם מעזים לעמוד נוכח ארשת פניך מפילת המורא. מי יכול להרגיע את לבך הזועם? זעמך גדול מכפי שניתן לשכך. הגבירה, הניתן להרגיע את רוחך? הגבירה, הניתן לשמח את לבך? בתו הבכירה של אל הירח, את חרון אפך לא ניתן לשכך.
הגבירה הנעלה על כל הארצות הזרות[6], מי בכחו ליטול דבר ממחוזותיך? בהשליטך את אדנותך אל מעבר להרים[7], שם יקמול כל הצומח; המעברים (בעמקים)[8] יעלו באש. דם ישפך לנהרות, והאנשים יחויבו לשתות מהם[9]. את חייליהם יוליכו כשבויים לפניך, כולם יחדיו. את היחידות המובחרות יפיצו בארץ למענך, כולם יחדיו. את כל הצעירים והבריאים יעמידו לשירותך, כולם יחדיו. מקדשים יימלאו עריהם באשר היו אולמות ריקודים. את הגברים הצעירים יובילו לפניך, כשבויים. פקודתך הקדושה נשאה על פני העיר אשר לא הצהירה כי כל הארצות (הזרות) לך הן, וכל אתר שבו לא הוכרז כי הוא של אביך; למדרך רגלך ישוב ויהיה. דירי הכבשים שם ייזנחו. נשים לא תדברנה בחיבה אל בעליהן; בחשיכת הלילה לא תתיעץ אישה עם בעלה ולא תחשוף לפניו את המחשבות הטהורות אשר בלבה. הו פרת הבר[10] הנמהרת, בתו הדגולה של אל הירח, הגבירה הנעלה על אנֻ, מי יוכל ליטול ולו דבר אחד ממחוזות שלטונך?
מלכת כל המלכות האדירה. נולדה לרחם הקדושה לצדק ולכחות שמימיים, גדולה מאמך יולדתך, חכמה ובעלת תבונה, הגבירה של כל האדמות הזרות, כח החיים של כל הלידות: את שירך הקדוש אקרא בקול! אלת אמת, ראויה לכחות השמימיים, עצם היותך הנשגב מופלא הוא. בעלת הלב העמוק, הזוהר, האישה הטובה. תניני למנות עבורך את כחותיך השמימיים, מלאי הטוב, הקדושים.
אני, אנ – הד – אנ, כהנת לאל אנ, נכנסתי לגִ – פַּרֻ הקדוש לשרתך. את סל הטכס נשאתי, את שיר האושר קראתי בקול[11], אך הובאו מנחות של לווית המת[12], כאילו מעולם לא חייתי שם. אל האור קרבתי אך האור צרב, חרך אותי בלהט, אל הצל ניגשתי, אך הוא כוסה בסערה. פי שהיה מתוק כדבש הפיק ארס. יכולתי לשכך רגשות נגוזה.
הו אל הירח, סֻ – אֵנ, ספר לאַנֻ על אשר עשה לֻגַל – אַנֵ, ועל גורלי! מי יתן ואנֻ יבטל זאת עבורי! מיד כשתספר על כך לאנֻ, הוא יפדני. אנ - נ היא זו אשר תקרע את עתידו של לגל – אנ ממנו; ארצות זרות ומבול מדרך לרגליה. אנ - נ היא זו אשר תרומם וערים ירעדו לשמה. גש הלום, כדי שלבה ירגע מזעמה עלי ולהט רוחה יצן.
אנ – הד – אנ, קרוא תקרא בקול את התפילה עבורך. עבורך, אנ – נ הקדושה, אתן לדמעותי לשטוף ללא סכר, כשכר מתוק! לך אומר: החלטתך[13] היא! הסירי דאגתך לאל הירח[14] מלבך. ואשר לפלחני הטהרה של אנ הקדוש, הרי שלגל – אנ הכל שינה, ואת מקדשו נטל ממנו.[15] הוא לא עמד ביראת כבוד לפני האל הגדול שבכל האלים. את המקדש הזה, שמשיכתו את הלבבות הייתה אינסופית[16], שיפיו היה לאין קץ, הפך למקדש חרב. הוא נכנס אלי, כשותף, כשווה מעלה, אכן, הוא ניגש מתוך קנאה.
פרת הבר הקדושה והטובה שלי, גרשי את האיש, לכדי את האיש! במקום של עידוד מקודש, מה עומד היום? מי יתן ואנֻ יסגיר לידך את האדמה שמרדה בזדון כך נגד מקדשך. מי יתן ואנֻ ינתץ את העיר הזו! מי יתן ואנ – לל יקללנה! מי יתן וילדיה שלבם עצב לא ינוחמו, יורגעו על ידי אמותיהם! גבירה, עת הקינות החלה, מי יתן וספינות הנהי שלך ימלאו את הארצות העוינות. האם עלי למות בשל שירי הקדושים? נ – נ שלי לא לא שת אלי לבו[17], הרס אותי בארץ בוגדנית. אל הירח[18] לבטח לא הגה, קבע את גזר דיני. ומה לי אם אכן עשה זאת? ומה לי אם לא עשה זאת? הוא (המורד) עמד שם בניצחונו, וגרשני מהמקדש. הוא גרם לי לעוף כסנונית מחלון; רוממתי את כח חיותי. הוא גרם לי ללכת דרך שיחי הקוצים של ההרים. הוא קרע ממני את כתרי החוקי[19], כתר הכהנת העליונה של אנ. פגיון נתן לי וסכין, באמרו: אלה העדיים המתאימים לך.
גבירה כה יקרת ערך, אהובה על ידי אנ, לך הקדוש אדיר; מי יתן ויבקש עבורי! רעייתו האהובה של אֻכֻּמ – גַל – אַנַ[20], את הגבירה האדירה של האופק ורום הרקיע. האלים הראשיים נכנעו לך. מלידה הנך המלכה הצעירה: כמה נעלה את על האלים הראשיים, האלים האדירים! הם נושקים בשפתותיהם לאדמה לפניך.
אך משפטי, הניסיון בו הושמתי, לא תם, למרות שגזר דין עוין סגר עלי, כאילו גזר דיני הוא. לא שלחתי את ידי למיטה עטורת פרחים[21], לא גיליתי את הכרזתה של ננ – גל[22] לאיש. גבירתי, אהובתו של אנ, מי יתן וירגע לבך העבורי, אני, הכהנת הזוהרת של נ – נ.
יש לפרסם ברבים ולהודיע! יש לפרסם ברבים ולהודיע! נ – נ עוד לא אמר בקול את מילתו האחרונה! הוא אמר: "לךְ הוא (המורד)"! יש להודיע ברבים שאת היא המרוממה כרקיע! יש להודיע ברבים שאת רחבה כאדמה! יש להודיע ברבים שתשמידי את ארצות המורדים! יש להודיע ברבים כי תשָמע שאגתך בארצות הזרות! יש להודיע ברבים שאת ראשיהם תרוצצי! יש להודיע ברבים כי את משסעת גוויות ככלב טורף! יש להודיע ברבים כי נשאת את מבטך הנוקב! יש להודיע ברבים כי עיניך מבזיקות! יש להודיע ברבים כי אין להזיזך מעמדך ואינך במוותרים! יש להודיע ברבים כי תמיד תנצחי! כי נ – נ עדייין לא אמר בקול את מילתו האחרונה, והוא אמר "לךְ הוא (המורד)"! הוא האדירך, גבירתי; את היית לגדולה מכולם! גבירה שלי, אהובתו של אנֻ, אני אשורר על זעמך[23]! את הפחם ערמתי במחתה, את טכסי ההטהרות הכנתי. מקדשך, מקדש אֵּ – דַמ – כֻּג באֵרִדֻ ממתין לך. האם לא יתפייס לבך בי?
מפני שמלאני, עד גדותי, גבירה מרוממה ונאדרה, שוררתי לך את השיר הזה. מי יתן וזמר יקרא לך בצהרי היום את אשר נקרא עבורך בחשכת הליל: "בשל הרעיה שנלקחה בשבי, בשל ילדך שנלקח בשבי, גבר כעסך, לא רגע לבך".
הגבירה רבת הכח, נכבדה באספת השליטים, קבלה את מנחותיה[24]. לבה הקדוש של אנ – נ רגע. האור מתוק עבורה, עונג נשמך עליה, היא מלאה נוי מאיר. עונג עלה ממנה, כאור הירח הזורח. נ – נ יצא כדי לחזות בה, ואמה, ננ – גל ברכה אותה. ספי השער קדמו את פניה בברכה. כל בני האדם רוממוה בדבריהם. הלל למהרסת האדמות הזרות, זו שאנֻ האציל לה את הכוחות השמימיים והתבונה האלהית, לגבירתי העטויה יופי, לאנ – נ.
הערות:
[1] במקור "מֵ" וכך להלן יתורגם המושג בכל שירי ההלל.
במיתולוגיה השומרית , "מֵ" (me) הוא אחד הצווים (החלטות) של האלים שמהם נובעים כל מוסדות החברה, הטכסים ובפולחן של הדת, הטכנולוגיות, ההתנהגות, הנורמות, וכל התנאים המאפשרים את יצירת התרבות כפי שהבינוה השומרים; והם בבסיס מערכת היחסים שבין בני האדם לאלים. זה מקור כל הידע, התבונה, התרבות האנושית, המדעים והטכנולוגיה, כמו גם האמנויות והיצירה.
צווים אלה נאספו בראשונה על ידי אנ – לל, והועברו למשמורת לאנ – כ, אשר עליו הוטל להנחילם למרכזים השומריים ולעירו, ארד, בראשונה, ומשם לאר, למֵלְהֻּ ולדִלְמֻן, כפי שמתואר באפוס "אנ – כ והסדר העולמי" (קטעים מתוך האפוס מתוך החיבור על אנ –כ של ש. נ. קרמר וגם ) ובו מתואר כיצד העניק אנ – כ אחריות על היבטים שונים של ה"מ"', תופעות טבע ואומנויות, לאלים הנחותים. ועל פי מיתוס זה, למרות שהכוחות האלה מהוללים ומרוממים, הם אינם מתחומי האחריות של האלים מלכתחילה, והם קשורים לאתרים מסוימים ולאו דווקא לאלים. ואולם, לאחר מכן, באה אליו בתו, אנ – נ, בטענה כי חלקה בכוחות, יכולות אלה, פחות מדי והיא קופחה על ידו. לשוא מנסה אנ – כ להרגיעה בהדגישו את כוחותיה, מעלותיה, רוממותה ויכולותיה ואת תחומי אחריותה הנעלים.
אפוס זה הוא המקור העיקרי לידע על ה"מ", ואין קשר בינו לבין המיתוס "אנ – נ ואנ – כ" על העברת המדע והאמנויות מארד, עירו של אנ – כ לארכ[1]. אך גם במיתוס זה מסופר על חוסר שביעות הרצון של אנ – נ מחלוקת הכוחות (צווים) של אלים ומחלקה שלה. היא רואה את עצמה כישות האלהית המגנה של ארכ, ושואפת להגביר את השפעת, גדולת ותהילת העיר על ידי העברת יותר מהכוחות האלה מאֵרִדֻ לעירה. היא עושה את דרכה למקדשו של אנ –כ, אביה, בארד, זה המקום המקודש המכונה אַבְּ -זֻֻ ׁ(מקום המים החיים, העמוקים ו/או הידע), הוא "ספינת השמים" ומבקשת ממנו את הכוחות האלה. אנ –כ, שתוי למחצה, נעתר לה, אך כשהיא נפרדת ממנו, הוא מתעורר משכרונו, מבחין כי הכוחות אינם במקומם ומנסה להשיבם, אך לשוא. הם כבר נטעו בעירה של אנ –נ, בארכ.
מכל הדברים האלה לא ברור כיצד נראו, נגלו הכוחות האלה למרות שהם מתוארים כחפצים שנשמרו במקום מיוחד במקדשו של אנ – כ והאלה יכולה להראותם לאנשי ארכ בשובה שמה בספינתה. חלק מהם מתואר ככלי מוזיקה, אך אחרים הם טכנולוגיה ממש כמו היכולת לקלוע סלים מקנים או להפוך מתכות לכלים וחלק הנם יכולות מופשטים כמו ניצחון, שקשה להבין מקריאת המיתוס כיצד נשמרו או הוצגו. כמו כן יש לציין כי לא כל הכוחות האלה ראויים להערצה. בצד גבורה וניצחון יש גם את היכולת להרוס ערים ולהחריב תרבויות, היכולת להונות (נוכלות), ולשמור טינה ועוינות ועוד; כולןם כוחות ויכולות שהנןם חלק מחיי האדם, וכולם, על פי מיתוס זה, מקורם בצווי האלים ועל כן גם אין לערער על מציאותם בעולם. ר' רשימת הכחות הכלולים ב"מ"
[2] כלומר למשוררת. הכהנים חבשו כיסוי רואש מיוחד להבליט את מעמדם.
[3] המספר 7 בשומר ובאוגרית מצביע גם על "הרבה" כמו למשל במיתוס על שבעת ימי המבול. ועם את המספר הוא בעל הימים משמעות: שבעה אלים ראשיים, שבעה שערים לעולם שמעבר לחיים, השבוע בן שבעת הימים, ועוד. המספר שבע מופיע גם בשירי הלל נוספים של המשוררת.
[4] בגללך, בשל את
[5] תופי הטכסים במקדש, ה balaj
[6] אחד המונחים השומריים הקשים לתרגום הוא המילה כֻּר (kur). משמעה הראשוני היה "הרים" והסימן ששל המילה בכתב הפיקטוגראפי הוא אכן הרים. אך מהמשמעות הזו התפתחה המושג "הארצות הזרות" מכיוון שההרים במזרח שומר שמשו גבול טבעי שחצץ בינם לבין הארצות שמעבר להרים אלה, שתמיד היוו סכנה שכן משם עלולה להפתח הרעה: פלישות של עמים לעבר המישורים העשירים של דרום מסופוטמיה (שהי משם הגיעו השומרים ובכח נשקם השתלטו על מרכזי התרבות של האזור). אך המילה הפכה להיות המילה המציינת אדמה בכלל שהרי שומר מתוארת כ "הארץ (האדמה) הדגולה" = כֻּר – גַל (kur gal). בנוסף לכך המילה ייצגה את מושג קוסמי, בדומה למונח כִּ– גַל (ki gal) שמשמעו "ה(דבר) האדיר אשר מלמטה, העולם אשר מעבר לעולם החיים ואשר הוא מתחת לפני האדמה. כך בשירים כמו "ירידתה של אנ – נ לעולם שמעבר לעולם החיים ואשר הוא מתחת לפני האדמה " (ר' להלן), או "גלגמש, אֵנ – כִּדֻ והעולם שמעבר לעולם החיים ואשר הוא מתחת לפני האדמה" נעשה שימוש במילה כֻּר לתיאור העולם הזה. כלומר זה השטח של היקום או העולם המוכר לבני האדם, שבין קרום האדמה לבין מי התהום, שהם מקור החיים, הן מי הימים והן המים המתוקים בכל מקורות המים. יתר על כן יתכן כי זה שמה של המפלצת אשר מקום מגוריה היה בתחתית "המקום האדיר שמתחת לפני הכל" אשר מעל מקור המים הבראשיתי. אם כך הוא, הרי שהמפלצת הזו היא מקבילתה של תִ – אַ - מַת הבבלית. כך או כך להרים ולאמות שמעבר להם מעמד מיוחד שכן כניעתם לאלים חיונית לקיום ממלכת בבל ואכד מחליפתה ועל כן כעסה של אנ – נ על ההר אֵ – בִּהְ ( ר' להלן) מפני שלא כבדה כראוי הביא להריסתו, כלומר, לחיזוק שומר וממשיכתה אכד ולשמירה על הסדר העולמי הרצוי.
[7] בכ"י אחד: אם הזעפת פניך אל ההרים.
[8] בכ"י אחד: שערי הארמונות
[9] בכ"י אחד: לא יוכלו לשתות מהם.
[10] כלומר: נקבת תאו הבר הקדום, אבי הבקר המבוית, שדימויו כבהמה עזה ובעלת קרניים מפילות מורא, גובהה כ 2 מ' ואורכה כ 3 מ'. ויתכן כי הוא הראם המקראי.
[11] קריאה טכסית, דקלום מונוטני של תפילות.
[12] בכ"י אחד: ארוחת הטכס הפכה לארוחה של לווית מת.
[13] בכ"י אחד: ברכותיך
[14] במקור: אכמ – ב – בר
[15] מילולית: ערטל את האל ממקדשו, ה e- nanna, בארכ
[16] או: שייחודו (על המבנה הפיזי ושכיות החמדה שלו, שמשכו את הלבבות ביפים) היה אינסופי.
[17] בכ"י אחד: טרם החליט מה יהיה עלי
[18] במקור אַ –קִמ –בִּ – בָּר, והוא אחד משמותיו של אל הירח ונזכר במיתוס על הולדתו לאנ – לל ולננ – לל לאחר שיט במורד הנהר. על פי מיתוס קדום זה נענש אנ – לל על התיחדותו עם האלה והוגלה מהרקיע.
[19] בכ"ד אחד: שלמתי. גלימתי החוקית, גלימת הכהנת הגדולה של אנ.
[20] במקור: Ucumgal-ana משמותיו של תמוז.
[21] בכ"י אחד: למיטתי שלי עטורת הפרחים. היא המיטה של הכהנת הראשית אליה מגיע האל באופן סמלי להעניק לה תובנות לרצונו ופתרונות לשאלות. כלומר: על פי גרסא אחת: לא רדפתי אחר מעמד של כהנת גדולה ועל פי גרסא שנייה: מעמד זה שלי הוא והמיטה מיטתי.
[22] היא בתו של אנ –כ הרעיה והאלה השליטה בצדו של אל הירח
[23] לפי כ"י אחד: על תשוקותיך
[24] של המשוררת