המזמור הזה תורגם בשנת 1976, על פי 29 לוחות חרסית, על ידי Ake Sjoberg מאוניברסיטת אופסלה, ונדפס, בשל שורתו הראשונה, בשם "שיר הלל ל(אלה) אִנַ – נָּ". השיר הוא בן 274 אך חסרות 57 שורות משמעותיות להבנתו, כי חלק מהשורות החסרות הן שורות עוקבות וכך למעשה חסרים חלקים שלמים של השיר (למשל 199-243), קטע שלם שבו מדברת אנ – הד – אנ בגוף ראשון, וממשיך רק כשהיא מתארת את חוויותיה והכרותה עם כּׂחָהּ של האלה להעניש בחרון אפה את האשמים, ממנו עולה כי היא עצמה נענשה כך בעבר, יתכן שחלתה, על המרותה את פיה של אנ – נ. עם זאת, השיר מסתיים בהשבת מערכת היחסים ביניהן ובהלל לאלה (254).
הנושא המרכזי של השיר הוא על - הזמניות של האלה והיותה בכל מקום בכל זמן וכל הזמן, היותה כל - יכולה בכל הקשור לחיי האדם והיותה מיוחדת וייחודית בין כל האלים: "את לבדך הדגולה, (אין מלבדך עוד דגול)" ( 96, 182, 218). השיר מלא בחזרות להדגשה, יש סבורים כי הדבר פוגם בסגנונו ובמבנהו הספרותיים; אולם יש לזכור כי מילותיו הושרו לצלילי כלי נגינה ובוודאי שמקהלה או המבצע עצמו חזרו על חלק מהבתים תוך כדי ביצוע.
השיר דומה במבנה לשיר על רוממותה של האלה אנ- נ. בשורות 1-90 מהללת המשוררת את האלה וכחותיה בגוף שלישי, כמתבונן מרחוק בכל היפעה והכח של האלה, ומספרת על המעשים וההוכחות ליכולות וכחות אלה: היא המרוממת והאצילה בין האלים, היא הקובעת גזרי דין, זזוהרה מכסה את ההרים ומפיל תדהמה על הדרכים (10), שאגתה מצמיתה אל האלים (11), היא שעומדת לצדם של ראש האלים, אנ, ואנ –לל והם אינם מקבלים החלטה וחורצים גורלות ועתיד מבלעדיה (179). אז מספרת המשוררת על חרון אפה של האלה (45, 53), ומשורה 91 היא פונה ישירות לאנ – נ, בלשון "את". שורות 125-172 בנויות כפזמון חוזר ובהן מודגש כי הכל נעשה למענה של האלה ובעבורה.
בשורה 119 מופיעה המשוררת ומדברת ומציגה את עצמה: "אני אנ – הד – אנ, הכהנת הראשית לאל נ – נ. היא שוטחת תחינה לפני האלה, מבקשת עצה והדרכה, מספרת על ייסורים וקשיים ומתחננת למחילה. השיר מתסיים בהלל לאלה.
המבנה הרטורי של שיר זה דומה למבנה הרטורי של השיר "רוממותה של האלה אנ – נ".